מאת: שלומי נרקיס, עו"ד ונוטריון
מוסד ה"ידועים בציבור" נבחן על-פי שני יסודות: חיי משפחה ומשק בית משותף. היסוד הראשון מורכב מחיים אינטימיים כמו בין בעל לאשתו המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שהם קשרו את גורלם זה בזה. היסוד השני הוא ניהול משק בית משותף. לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני, אלא כפועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל לאישה הדבקים זה בזה בקשר של גורל חיים {ע"א 6434/00 דנינו נ' מנע, פ"ד נו(3), 683 (2002); ע"א 235/72 בירנבאום נ' עזבון לוין, פ"ד כז(1), 645 (1973); בג"צ 4178/04 פלוני נ' בית-הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד סב(1), 235 (2006)}.
שאלת קיומם של תנאים אלה מן הראוי שתיבחן על-פי קריטריונים סובייקטיביים. כלומר, כיצד ראו בני הזוג עצמם את מערכת היחסים ביניהם, ומבלי לחפש קריטריונים נוקשים למונחים "חיי משפחה" וכן "ניהול בית משותף" {ע"א 107/87 אלון נ' מנדלסון, פ"ד מג(1), 431 (1989); ע"א 621/69 נסיס נ' יוסטר, פ"ד כד(1), 617}.
כך, למשל, נקבע ב- ע"ז (ת"א) 3696/90 {אמיר נ' זגר, תק-מח 91(3), 997 (1991)}, קבע כב' השופט גבריאל קלינג כדלקמן:
"אין ספק שיחסי המנוח והמתנגדת לא היו בגדר יחסי פילגשות, וזאת גם אם אני איני מיחס משקל לעדותה של המתנגדת, כי דובר ביניהם על נישואין. די לענייננו ביקורי השנים אצל ילדיהם בנסיעותיהם המשותפות וברכישות הריהוט שניהם כדי להצביע על כוונת המנוח לקיים משפחה."
עיון בפסיקת בית-המשפט העליון מלמד כי בהליכים רכושיים בין בני זוג ידועים בציבור על התובע שיתוף ברכוש לצלוח מספר שלבים דיוניים:
ראשית, יש לעבור את המשוכה של הוכחת הצדדים "כידועים בציבור כבני זוג נשואים". אם בני הזוג אינם ידועים בציבור, כלל לא ניתן לטעון לשיתוף רכושי והתביעה נמחקת על-הסף.
גם לאחר קביעה זו, ככל שמתקיימת, יש משמעות משפטית וראייתית לשאלה מדוע הצדדים לא מיסדו את הקשר בנישואין, שמא יצביע הדבר על ארעיות הקשר ביניהם או היותו בלתי-מחייב באופן ששולל אפריורית האפשרות להחיל על הצדדים "כוונת שיתוף רכושית" {דברי כב' השופט מצא ב- ע"א 4385/91 סלם נ' כרמי, פ"ד נא(1) 337}.
השלב השני מתמקד בסוג הנכסים - במקרה של נכס משפחתי מובהק כגון דירת המגורים בה גרו הצדדים, הנטל מופחת לעומת נכס חיצוני או נכס עסקי.
השלב השלישי נובע מהאוטונומיה של בני הזוג לעצב את הן את הקשר הזוגי והן את ההסדר הרכושי ביניהם כאוות נפשם וכרצונם. כאן יימצא ביטוי לבחינה הנסיבתית קונקרטית של היחסים הרכושיים בצל עקרונות הפסיקה: כלומר בחינה עובדתית של עיצוב ההסדר הרכושי החל על נכסיהם של הצדדים והמניעים לכך ומענה לשאלה האם התקיימה מערכת הסכמית מפורשת הנוגעת להסדר הרכושי {הסכם בעל-פה או בכתב ו/או אמירות מפורשות בין הצדדים בהקשר זה}.
השלב הרביעי, באם מגיע בית-המשפט למסקנה שאין הסדר מפורש כאמור בין בני הזוג, אזי יש לבחון בשים-לב לעיקרון תום-הלב המחיל על המערכת ההסכמית בין הצדדים ערכים של צדק, יושר, הגינות ושוויון, האם יש מקום להכיר בחזקת שיתוף נכסים בין בני זוג, כמסגרת נורמטיבית ערכית שבית-המשפט מחיל על הצדדים אף אם הם עצמם לא הסכימו על קיומה במפורש במהלך חייהם המשותפים.
כאן יש לזכור, כי בחירת הצדדים שלא להינשא במכוון, הגם שאין בה כדי לשלול כוונת שיתוף, מצטרפת היא ל"הצהרות, מכל סוג, על אופיו של הקשר הזוגי, יכולות להצטרף לנסיבות המעידות על אותה כוונת לשיתוף, גם בנכסים הספציפיים, ולו באופן נסיבתי" {בע"מ 2478/14 פלונית נ' פלוני, פורסם באתר נבו (20.08.15)}.
מבחנים אלה הם מבחנים עובדתיים ולכן השאלה אם פלונית היא או היתה ידועתו בציבור של אלמוני היא שאלה שבעובדה שעל הערכאה המבררת להכריע בה על-פי התשתית הראייתית שהובאה בפניה.
נוכח המשקל הרב שהוענק בפסיקה לתפיסה הסובייקטיבית של יחסי בני הזוג בינם לבין עצמם, ניתן לבסס כמובן הממצאים על עדותם של בני הזוג בכל הנוגע לתפיסתם את מערכת היחסים ביניהם, אך יש לעשות כן בזהירות ולהתייחס בחשדנות מסויימת כלפי עדותו של מי מהם המבקש לשלול קיומה של מערכת היחסים הנטענת {תמ"ש (טב') 234-01-11 ס.ע. נ' נ.א., פורסם באתר נבו}.
לפיכך, על בית-המשפט ליתן דעתו להתנהגות בני הזוג במהלך השנים, כפי שעלתה בעדויותיהם - בבחינת עובדות - תוך הסתייעות בעדות בני הזוג כעדות מסתברת יותר והמתאימה לאותה התנהגות {תמ"ש (ת"א) 51990/98, 51941/98 פלוני נ' פלונית, פורסם באתר נבו; תמ"ש (ת"א) 16870/00 פלונית נ' פלוני, פורסם באתר נבו}.
© כל הזכויות שמורות לעו"ד שלומי נרקיס. אין להעתיק ו/או להפיץ תכנים ו/או קטעים ממאמר זה, בכל צורה שהיא הן דרך אמצעי אלקטרוני ומכני, לרבות צילום, הקלטה, הקלדה וכיו"ב ללא אישור של עו"ד שלומי נרקיס מראש ובכתב.