מהן החובות החלות על עורך-הדין בבואו לנסח צוואה?

מאת: שלומי נרקיס, עו"ד ונוטריון

1. עורך-הדין כמנסח הצוואה

ביכולתו של עורך-הדין לפעול בשני מישורים: האחד, ייצוג הלקוח בערכאות שיפוטיות ומעין שיפוטיות, מתן ייעוץ ללקוח. השני, ניסוח מסמכים משפטיים ללקוח {עמל"ע (יר') 9069-05-11 אמנון אברהמי, עו"ד נוטריון נ' הוועד המרכזי של לשכת עורכי-הדין בישראל, תק-מח 2012(4), 23791 (2012)}.

 

לעורך-הדין יש את הסמכות והכוח לעסוק בשתי הפונקציות הללו, והן מיוחדות לעורך-דין בלבד, כפי שקובע סעיף 20 לחוק לשכת עורכי-הדין, התשכ"א-1961 {להלן: "חוק לשכת עורכי-הדין"}, שכותרתו "ייחוד פעולות המקצוע".

 

צוואה {ובכלל זה צוואה הדדית}, נכללת בגדרם של "מסמכים בעלי אופי משפטי", כאמור בסעיף 20(3) לחוק לשכת עורכי-הדין ומכאן, שעורך-הדין מוסמך ורשאי לנסח צוואות.

 

יודגש, כי רק עורך-הדין, ולא אדם אחר הוא המוסמך לעסוק בניסוח צוואות, שכן פעולה זו יוחדה בחוק למי שהינו עורך-דין, כאמור ברישא של סעיף 20 לחוק לשכת עורכי-הדין.

 

כאשר נערכת פניה לעורך-דין לעריכת צוואה, על עורך-הדין לבדוק תחילה, מיהו לקוחו.

 

לכך יש חשיבות רבה, שכן הקביעה מיהו הלקוח גוררת בעקבותיה את התוצאות המשפטיות, הקבועות בחוק לשכת עורכי-הדין ובכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986.

 

2. עריכת צוואה על-ידי עורך-דין לקוח ולבן/בת זוגו

בעת עריכת צוואה, החובה המוטלת על עורך-הדין להתייחס ללקוחו בלבד, ולא לקרובי הלקוח, אשר בחלק מן המקרים הם יורשים פוטנציאליים, נובעת גם מן הדין המהותי.

 

במסגרת חובותיו של עורך-הדין ללקוחו, חובת שמירת הסודיות, היא אחת מהן {סעיף 19 לכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986; ייקראו להלן: "כללי האתיקה"}.

 

חובה זו, ביישומה לסיטואציה של עריכת צוואה, באה לידי ביטוי בתיק בד"מ 92/00 {הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו נ' עו"ד פלוני, טרם פורסם (23.09.01)}.

 

בעניין פלוני שלעיל, הורשע עורך-דין בדין המשמעתי, בכך שלאחר ששימש עורך-דין של הבעל {המתלונן}, וניסח עבורו צוואה, קיבל על עצמו לייצג את אשתו של המתלונן ואת בתה מנישואים קודמים, כשנה לאחר מכן, בתביעה שהגישו נגד המתלונן.

 

בית-הדין המשמעתי המחוזי קבע כי השימוש במידע שהיה לעורך-הדין, אותו קיבל מהלקוח לצורך ניסוח הצוואה, לצורך הטלת עיקול על נכסיו בהליך המשפטי, שבו, כאמור, עורך-הדין ייצג את התובעים כנגד לקוחו לשעבר, מהווה פגיעה בכבוד המקצוע ובמעמד עורך-הדין.

 

3. מהי החובה המוטלת על עורך-הדין, במישור האתי, כמנסח צוואה?

יש להבדיל בין לקוח קבוע לבין לקוח מזדמן.

 

כאשר מדובר בלקוח מזדמן, לא נראה כי יש מקום להטיל חובה על עורך-הדין, מעבר לעריכת המסמך של הצוואה, זולת חובת הסודיות.

 

לעומת-זאת, כאשר מדובר בלקוח קבוע, ייתכן ובנסיבות מסויימות - אם חל שינוי במצב שהיה בעת ניסוח הצוואה, חלה על עורך-הדין החובה להבהיר ללקוח הקבוע את משמעות הדבר, ביחס לצוואתו.

 

לדוגמא, אם הלקוח קבע בצוואתו הוראה ספציפית לגבי דירה פלונית, ואותו עורך-הדין טיפל במכירת הדירה, מן הראוי כי יסב את תשומת-ליבו של הלקוח לכך שיש צורך בעדכון הצוואה, בעקבות זאת.

 

אומנם, יש מקרים שבהם הפרשנות של הצוואה תחול על התחליף. לעניין זה ראה ע"א 1900/96 {איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2), 817}, שם פורש סעיף בצוואה שקבע כי כספים בחשבון בנק פלוני, ישמשו להקדש ציבורי, ולאחר כתיבת הצוואה, הכספים שהועברו לבנק אלמוני, ובית-המשפט קבע כי הוראות הצוואה יחולו על הכספים בחשבון החדש {ראה גם פרופ' אהרן ברק פרשנות במשפט, כרך חמישי, פרשנות הצוואה (ירושלים, תשס"א-2001), 348 ואילך}.

 

ואולם, כדי להימנע מהיתדינויות משפטיות, שמטבע הדברים, תהיינה לאחר מותו של הלקוח, שלא יוכל להביע את עמדתו בהם, מן הראוי כי עורך-הדין יעדכן את הצוואה, על-פי הנסיבות החדשות, כאשר אלה ידועות לו, מכוח היותו עורך-הדין הקבוע של אותו לקוח.

 

4. חובות עורך-הדין, מנסח הצוואה, לאחר מות לקוחו, החתום על הצוואה

4.1 חובות אתיות

כאשר נפטר הלקוח לבית עולמו, לכאורה, על פני הדברים, הקשר בין הלקוח לבין עורך-הדין פג. לכן, ניתן לומר, כי אין יותר תחולה לחובות אתיות של עורך-הדין כלפי הלקוח.

 

לכאורה, כל צוואה כוללת "הבטחת זכותו של אדם אחר" {כלשון סעיף 14(ב) לחוק השליחות}, קרי: הנהנים המנויים בצוואה. לפי פרשנות זו, בכל סיטואציה של צוואה, השליחות של המצווה כלפי עורך-הדין לא תמה עם מות המצווה.

 

יש, איפוא, פנים לכאן ולכאן. על-כן, בהיעדר הוראת חוק מפורשת, או אם אין סיטואציה יוצאת דופן וחריגה, "הזועקת" להחלת חובת נאמנות של עורך-הדין כלפי הלקוח המת, יש לקבוע כי הכלל הרגיל הוא זה: חובותיו האתיות של עורך-דין כלפי לקוחות באות לכלל סיום, עם מותו של הלקוח, בתוספת חריג לפיו יש איסור לפעול נגד רצון הצוואה.

 

4.2 חובות בקשר לצוואה עצמה

בנושא אחד, מוטלת חובה על עורך-הדין, מנסח הצוואה, שמועד ביצועה הוא לאחר מות הלקוח. כוונתינו היא להוראות הדין המהותי, אשר קובע בסעיף 75(א) לחוק הירושה כי "מי שיש בידו צוואה חייב למוסרה, במקור או בהעתק מאושר, לרשם לענייני ירושה, מייד לאחר שנודע לו על מות המצווה".

 

סעיף 75(ב) לחוק הירושה קובע עונש של שלושה חודשי מאסר או קנס, למי שמפר את הוראת הסעיף.

 

אף כי מדובר בסעיף חוק שאינו במסגרת חוק לשכת עורכי-הדין וכללי האתיקה, ברור הדבר כי עורך-הדין שיש בידו צוואה, ואינו ממלא אחר החובה האמורה, לא רק שצפוי לעונש הפלילי, אלא שהתנהגות זו תחייב גם העמדתו לדין משמעתי, שכן חובת עורך-הדין כלפי הלקוח, כאשר הוא ניסח את צוואתו, כוללת גם את מסירת הצוואה לרשם לענייני ירושה {ובהנחה כי עורך-הדין יודע על מות הלקוח}.

 

יוער, כי עורך-הדין אינו רשאי "לכפות" עצמו על היורשים, כמי שיטפל בצו קיום הצוואה, אם כי, בדרך כלל, היורשים או הנהנים, המכבדים את רצון המנוח, פונים לאותו עורך-דין, כדי שהוא יטפל בבקשה לצו קיום הצוואה או בבקשה לניהול העזבון.

 

יש לזכור כי עם מות הלקוח, פג הקשר של יחסי עורך-דין-לקוח עם המנוח, וההחלטה על מערכת קשרים חדשה של יחסי עורך-דין-לקוח תלויה ברצונם של היורשים או הנהנים.

 

לעיתים, אין הם מעור אחד, ויש מקרים לא מעטים, שחלק מן היורשים פונים לעורך-דין מנסח הצוואה, וחלקם פונים לעורך-דין אחר.

 

מכל מקום, מבחינת עורך-הדין, הוא ממלא את חובתו בדיווח על הצוואה ובמסירתה לרשם לענייני ירושה, כאמור בסעיף 75(א) לחוק הירושה.

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד שלומי נרקיס. אין להעתיק ו/או להפיץ תכנים ו/או קטעים ממאמר זה, בכל צורה שהיא הן דרך אמצעי אלקטרוני ומכני, לרבות צילום, הקלטה, הקלדה וכיו"ב ללא אישור של עו"ד שלומי נרקיס מראש ובכתב.