פסק-הדין הבית ברחוב מיכל בת"א - פיקנטריה?!

מאת: שלומי נרקיס, עו"ד ונוטריון

לדעתי, פסק-הדין שניתן ביום 18.06.19 - ושפורסם רבות בתקשורת כ"הבית ברחוב מיכל בת"א" (ת"ע (ת"א) 61717-09-17) - לא מחדש דבר - מעבר לעובדה כי מדובר ברכוש רב שהוענק לשוכרות בבניין ובשים-לב, כי במסגרת צוואה ניתן להוריש לאדם שאינו בן משפחה - וכל כולו עוסק בנושאים המעסיקים את בתי-המשפט יום-יום. ובמה דברים אמורים.

עיון בפסק-הדין הנ"ל מעלה כי הוא עוסק בשלושה נושאים עיקריים:  

במקרה הנדון, המתנגדים לא טענו לפגם צורני כלשהו בצוואה. עסקינן בצוואה בעדים (על-פי הצוואה הנ"ל המנוח הוריש לתובעות (גרו בשכירות בדירות שבבניין בתקופות שונות) 6 דירות בבניין בבעלותו ודירת מגורים אך הטיל על התובעות הגבלה שלא למכור או לשעבד את הדירות בהן זכו למשך כל חייהן). בית-המשפט קבע, כי מקום שהצוואה תקינה מבחינה פורמלית יוטל נטל השכנוע על המתנגד לה ומקום שישנם פגמים צורניים בצוואה יהא על מבקש קיומה להוכיח שזו משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה.

במקרה הנדון, המתנגדים לא טענו לפגם צורני כלשהו בצוואה. לפיכך, משהתמלאו כלל הדרישות הצורניות בה - חזקה שזו תקפה ותקינה. מכאן, שנטל השכנוע מוטל על שכם המתנגדים להוכחת עילות התנגדותם וטענתם להיפוך הנטל - במקרה הנדון - נדחתה.

סעיף 26 לחוק - כשרות המנוח - צוואה בעדים. בין השאר, הועלתה הטענה כי המנוח לא היה כשיר לערוך צוואה. בית-המשפט דחה הטענה בקובעו כי חוות-הדעת מטעמו של בית-המשפט מבוססת ומנומקת. מומחה בית-המשפט ניתח את המסמכים הרפואיים בעניינו של המנוח והסביר היטב את מסקנותיו. משעה שהמתנגדים לא שלחו למומחה בית-המשפט שאלות הבהרה וגם לא ביקשו לזמנו לחקירה על חוות-דעתו - בית-המשפט קיבל את חוות-הדעת.

בית-המשפט הבהיר בפסק-דינו כי במקרה הנדון מרבית המתנגדים לא פגשו את המנוח מעולם וחלקם האחר פגם אותו פעמים בודדות לפני כחמישים שנה, כך שאף לא אחד מהם יכול להעיד מידיעה אישית על היעדר כשרות המנוח בחייו ולבטח שלא במועד עריכת הצוואה. המתנגדים גם לא העידו איש מטעמם שהמנוח לא היה כשיר במועד עריכת הצוואה או בכלל.

לפיכך, משחוות-דעת מומחה בית-המשפט ועדויות עורך הצוואה עומדות בסתירה לטענת היעדר הכשירות, ומשהמתנגדים זנחו טענתם בעניין זה - המסקנה היא שהמתנגדים לא הוכיחו שהמנוח לא היה כשיר במועד עריכת הצוואה.

השפעה בלתי-הוגנת. לטענת המתנגדים המנוח חתם על צוואתו תחת השפעה בלתי-הוגנת מצד התובעים. לטענתם, לאור מצבו הפיזי והמנטלי של המנוח ולאור העובדה שאושפז בהוספיס, נוצרה תלות טוטאלית של המנוח בתובעים.

עוד נטען, כי גם התובעות היו מעורבות בכל שלבי עריכת הצוואה ומעורבות זו עולה כדי השפעה בלתי-הוגנת על המנוח.

בית-המשפט דחה טענות אלו בקובעו כי לאורך השנים בהן התגוררו בבניין נוצרו קשרי ידיות בין המנוח לתובעות. המנוח חש בנוח לשתף אותן בתחושותיו, שוחח והתכתב איתן ארוכות בנושאים שמטבעם אינם נוגעים ליחסי "משכיר-שוכר" והן אף הראשונות לשמוע ממנו על מחלתו.

עוד נקבע, כי המנוח היה אדם ערירי ללא קשרים חברתיים משמעותיים ועל-כן התובעות הוו עבורו תחליף לבני משפחה וחברים קרובים. לאור האמור מבחן הקרבה הרגשית המתקיים במקרה הנדון מסייע בקביעה שרצונו של המנוח להוריש מרכושו לתובעות לא נבע מהשפעה בלתי-הוגנת שלהן כלפי המנוח אלא כתוצאה מהקשרים החיוביים שנרקמו ביניהם במהלך השנים.

זאת ועוד. במקרה הנדון לא הונחה תשתית ראייתית ממשית, לבטח שלא במידה נדרשת או מספקת להוכחת השפעה בלתי-הוגנת או להקמת חזקה להשפעה כאמור. ממכלול הראיות שהוצגו בפני בית-המשפט המסקנה היא שהצוואה משקפת את רצונו האמיתי והבלתי-תלוי של המנוח ותוכנה אינו מלמד על השפעה בלתי-הוגנת של התובעים עליו.

המתנגדים לא הוכיחו תלות מהותית של המנוח במי מהתובעים, וכל שהוכח הוא תלות פיזית של המנוח בצוות ההוספיס. לא הוכח שהתלות הפיזית של המנוח היא שהביאה לעריכת הצוואה באופן בו נוסחה ואף לא הוכח שבתקופה הרלבנטית לעריכת הצוואה היה המנוח מנותק באופן מוחלט מאנשים אחרים זולת הנהנים. גם מכלל נסיבות עריכת הצוואה לא ניתן ללמוד שהתקיימה השפעה בלתי-הוגנת על המנוח.

© כל הזכויות שמורות לעו"ד שלומי נרקיס. אין להעתיק ו/או להפיץ תכנים ו/או קטעים ממאמר זה, בכל צורה שהיא הן דרך אמצעי אלקטרוני ומכני, לרבות צילום, הקלטה, הקלדה וכיו"ב ללא אישור של עו"ד שלומי נרקיס מראש ובכתב.