במקרים המתאימים קנויה בפני הרשם לענייני ירושה האפשרות, לסלק על-הסף התנגדות שאיננה מגלה עילה משפטית

פורסם : 24.05.2019

הדפסת המאמר

שלח לחבר

במקרים המתאימים קנויה בפני הרשם לענייני ירושה האפשרות, לסלק על-הסף התנגדות שאיננה מגלה עילה משפטית

מאת: שלומי נרקיס, עו"ד ונוטריון

ב- ע"ר (ב"ש) 20850-12-18 {ה.א.ת. ז. נ' נ.ה.ש. ואח', טרם פורסם (26.03.19)} נפסק מפי כב' השופט בן שלו:

 

"פסק-דין  

1. ערעור על החלטת הרשם לענייני ירושה, כב' הרשם xxxx, מיום 26.11.18 (להלן: "ההחלטה"). 

 

במסגרת ההחלטה נמחקה על-הסף התנגדותה של המערערת לבקשה למתן צו לקיום צוואת המנוח א.י.ה.ש. ז"ל, שהוגשה על-ידי אחיו, משיב 5 (להלן: "המנוח"). 

 

המנוח נפטר ביום 00.00.18. 

 

הצוואה לה ביקשה המערערת להתנגד, נערכה ביום 21.09.15, ובמסגרתה ציווה המנוח את רכושו לרעייתו, משיבה 1, לשלוש בנותיה (משיבות 4-2) ולנכדיו. 

 

בתמצית התנגדותה, טענה המערערת, כי היתה בפועל בת זוגו והידועה בציבור של המנוח במשך 26 שנה. משך כל אותם השנים, לטענתה, דאג לה המנוח גם כלכלית ולמיטב ידיעתה ביקש לדאוג לה ולילדיו גם לאחר אריכות ימיו. אלא שמאז שנת 2014, לטענת המערערת, הרחיקו המשיבים את המנוח ממנה תוך שבמהלך חודש ספטמבר 2015 אף החלו בניהול הליך אפוטרופסות בעניינו. לטענת המערערת, במסגרת הליכים אלה המנוח עצמו הלין על כך שבני משפחתו השתלטו על רכושו ואף ביקש להתגורר אצל המערערת; גם המשיבים, לשיטתה, הכירו בכך שהמנוח והיא ניהלו קשר אולם התנו תנאים שונים לאפשרות שהמנוח יתגורר אצלה. לטענת המערערת קיים חשש ממשי שהמשיבים החתימו את המנוח תוך השפעה בלתי-הוגנת, בבידודו, ותוך שספק קיים בדבר כשרותו לצוות אותה העת. המערערת אף טענה, כי נוכח בידודו של המנוח, העלימו ממנה המשיבים מידע באשר לאפשרות קיומן של צוואות קודמות, וסביר מאוד כי למנוח, איש עסקים אמיד ועתיר נכסים, היו צוואות קודמות. 

 

ה. ההחלטה 

בהחלטה מחק כב' הרשם על-הסף את התנגדות המערערת. הרשם עמד על כך שקנויה לו סמכות לדחות התנגדות על-הסף, אם על פניה אין ההתנגדות יכולה לעמוד משפטית. במקרה זה מחק כב' הרשם את ההתנגדות על יסוד שלוש הנמקות מרכזיות: 

 

האחת, שהואיל ובעת פטירתו היה המנוח נשוי למשיבה 1. בהתאם להוראות סעיף 55 לחוק הירושה, התשכ"ה-1955, אין המערערת בבחינת יורשת על-פי דין של המנוח וכפועל יוצא אין לה מעמד להתנגד לקיום צוואתו. בהנמקתו זו, הסתמך בין היתר כב' הרשם על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב (אותו כינה בטעות בית-המשפט לענייני משפחה) ב- עמ"ש 38845-10-12 פלונית נ' ל.א (מצוי במאגרים המשפטיים; 07.01.15; להלן: "פרשת פלונית"). בפסק-דין זה, ציין כב' הרשם, נקבע כי כאשר בני זוג נשואים, בן הזוג הנותר בחיים זכאי לרשת את בן זוגו, אפילו היה ביניהם פירוד ממושך. 

 

ההנמקה השניה, היתה כי סוגיית כשרותו של המנוח לצוות נבחנת על-ידי ב"כ היועמ"ש בנסיבות המקרה ואין בכך כדי להעניק למבקשת מעמד להתנגד. 

 

לבסוף, קבע כב' הרשם כי משאין בידי המתנגדת צוואה לטובתה, אין לה מעמד לפי דיני הירושה. 

 

ההליך 

הוגשו עיקרי טיעון מטעם המערערת והמשיבים, וב"כ היועמ"ש סמך ידו על ההחלטה. 

 

ביום 20.03.19 קיימתי דיון בערעור. מטעם המשיבים התייצבו לדיון, משום מה, רק משיבה 2 ומשיב 5 (שייצג את עצמו). 

 

עם תום הדיון לא הגיעו כלל הצדדים לכלל הבנות. 

 

תמצית טענות הצדדים 

המערערת חזרה, בעיקרם, על טיעוניה כפי שנטענו במסגרת ההתנגדות. בין היתר אף הדגישה המערערת את היעדר הנגישות שלה למידע על אודות קיומן של צוואות קודמות והפנתה לפסיקת ערכאות דיוניות לפיה הסכמת צדדים איננה יכולה להכשיר תוקפה של צוואה פסולה מעיקרה. 

 

תמצית טענת המשיבים היתה, כי המערערת נטולת מעמד להתנגד לבקשה לקיום צוואת המנוח, משני הטעמים המרכזיים שבבסיס ההחלטה: המערערת איננה יורשת על-פי דין ולא הציגה צוואה אחרת. בנוסף, טענו המשיבים, כי "מעשית", מדובר בצו ירושה ולא בצו קיום צוואה הואיל וקיימת זהות בין כלל היורשים לפי דין ובין הזוכים על-פי הצוואה. המשיבים התריעו מפני יצירת תקדים מסוכן לשיטתם, לפיו כל אדם יוכל לבקש ביצוע חקירה באמצעות בית-המשפט בדבר קיומן של צוואות קודמות. לשיטתם, אילו רצה המנוח לסייע למערערת היה משאיר בידה צוואה. משלא פעל כך ואף אין לה מעמד בדין להתנגד, יש לדחות את הערעור. 

 

לעניין זה יצויין, כי עם תום הדיון לפני נותרו משיבים 4-1 בעמדתם ואילו משיב 5 הסכים שערעורה של המבקשת יתקבל. 

 

ב"כ היועמ"ש שב וסמך עם תום הדיון את ידיו על ההחלטה. 

 

דיון והכרעה 

דין הערעור להתקבל.

 

אכן, במקרים המתאימים קנויה בפני הרשם לענייני ירושה האפשרות (ואולי גם, כפי שקבע, החובה), לסלק על-הסף התנגדות שאיננה מגלה עילה משפטית. זאת, לרבות בהיעדר מעמד להגשתה. אולם חוששני שבמקרה שלפני נתפס כב' הרשם לכלל טעות, עת סבר שעניינה של המערערת בא בגדרי אותם המקרים. 

 

נקודת המוצא שבחוק הירושה מוסדרת בסעיף 67 לחוק, המורנו כי "... כל המעוניין בדבר רשאי להגיש התנגדות לרשם לענייני ירושה...". לעניין זה דומני שפרשנותו הלשונית הפשוטה של הוראות הסעיף יכולה להוביל דווקא למסקנה, כי מי שלפי הנטען שימש כבן זוג של המנוח במשך שנים ארוכות יכול להיות בגדר "מעוניין בדבר", גם אם אין בידיו אותה העת להצביע על זכות הנאה ישירה בהיעדר צוואה בידו.

 

כב' הרשם הדגיש בהחלטתו את עצמאותו השיפוטית בסוגיות כגון דא, שבאה לידי ביטוי בין היתר בהוראותיו של סעיף 73ב(א) לחוק הירושה, המורנו, כי ".. במילוי תפקידו לפי חוק זה אין על הרשם לענייני ירושה מרות זולת מרותו של הדין..." (שם). אלא שהדין, גם בסוגיות מתחום זכות העמידה לפני הרשם, איננו מצומצם אך ורק לסעיף החוק הספציפי או לסקירה הקזואיסטית התמציתית של הפסיקה שביצע כב' הרשם בהחלטתו ושלאורה הגיע למסקנתו.

 

נקודת המוצא לבחינתו של הדין נסובה גם על זכות הגישה לערכאות דיוניות, שהיא בבחינת יכולתו של בעל הדין להביא את עניינו לבירור בפני ערכאה שיפוטית (על זכות הגישה לערכאות השוו: ד"ר שלמה לוין תורת הפרוצידורה האזרחית - מבוא ועקרונות יסוד, מהדורה שניה 37-27, 140; כן השוו, בהקשר אחר אמנם: רע"א 1643/00 פנינת טל השקעות נ' פקיד שומה - ירושלים, פ"ד נה(4), 198, 202). 

 

בנסיבות אלה, לאור המעמד הנודע לזכות הגישה לערכאות, ידוע גם הכלל ולפיו ייזהר בית-המשפט מלסלק תביעה על-הסף, גם אם סיכויי ההצלחה של התובע קלושים מאוד (השוו: רע"א 1467/18 אילת בע"מ נ' דרור ניהול מלונות בע"מ (מצוי במאגרים המשפטיים; 24.01.18) והאסמכתאות שם). 

 

הדברים יפים במשנה-תוקף בהתחשב באופיו ובתכליתו של בית-המשפט לענייני משפחה, שהוא "... בעל אופי אינקוויזיטורי מעצם טיבו, ולא אחת נדרש הוא לרדת לחקר האמת...", מקום בו "... סעיף 8(א) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה מעביר לקדמת הבמה את 'עשיית הצדק' ודוחק לשוליים במידת מה (ובמידה הראויה) את דיני הראיות וסדרי הדין..." (שאול שוחט, נחום פינברג, ויחזקאל פלומין, דיני ירושה ועזבון, מהדורה שביעית, 192). 

 

כפועל יוצא, אל מול התכלית הלגיטימית כלשעצמה, שהובאה בהחלטת הרשם, בדבר הקלה וסיוע בעומס המוטל על ערכאות שיפוטיות, יש להציב כל העת גם את זכות הגישה של הפרט לערכאה השיפוטית. 

 

בענייננו, די בכך שבהתנגדות פרשה המערערת מסכת עובדתית ארוכה וממוסמכת בדבר מערכת היחסים שנוהלה עם המנוח, מצבו של המנוח בערוב ימיו וההליכים שנוהלו בבית-המשפט לענייני משפחה, על-מנת שתידלקנה "נורות אזהרה" אצל כב' הרשם בנוגע לשאלה האם אין מקום לערוך בירור עובדתי של ממש בכל הנוגע לתוקף הצוואה שהוגשה לביצוע. 

 

מחיקתה של ההתנגדות, מקום בו ספק אם יכולה המערערת לזכות בסעד ישיר מבית-המשפט (דוגמת צו למתן מידע על אודות קיומן של צוואות קודמות של המנוח), מבלי לבוא בסיפו של הרשם לענייני ירושה, עלולה לגרום לנזק של ממש למערערת. נזק-לא רק במישור ההצהרתי, כי אם גם לנזק פוטנציאלי במישור הכלכלי. שכן בשלב זה לא ניתן לשלול על-הסף קיומן של צוואות קודמות שערך המנוח. גם המשיבים כלל לא הכחישו שלמערערת זיקה אישית למנוח (גם אם טיבה של זיקה זו שנויה במחלוקת). בנסיבות אלה, סבורני שהיה על כב' הרשם לנקוט במשנה זהירות בטרם החליט לסלק על-הסף כל אפשרות של המערערת להביא עניינה לבחינה - עובדתית ומשפטית - לפני ערכאה שיפוטית; ערכאה שתוכל במידת הצורך לשמוע ראיות ולקבוע ממצאי עובדה ומשפט.

 

האם אמנם יש לראות במערערת, בנסיבות העניין, כמי שאיננה יכולה לבוא בגדריו של הביטוי "מעוניין בדבר"? לעניין זה, סבורני שכב' הרשם נתפס לכלל טעות, שכן די היה בזיקה בלתי-מוכחשת זו בין המנוח ובין המערערת על-מנת להביא את המערערת אל סופו של ההליך השיפוטי. 

 

די לעיין באסמכתאות שנזכרו בהחלטה כדי להוביל למסקנה זו. בפסיקה הוכר יורשו של נאמן על נכסי נפטר כ"מעוניין בדבר" אך ורק משום שהכרה זו יכול ותסייע לו באופן עקיף, בכדי להתגונן מפני תביעה כספית שהוגשה נגדו (השוו: ת"ע 13220/00 לוגן נ' יקותיאל (מצוי במאגרים המשפטיים; 27.01.03) להלן: "פסק-דין לוגן"). אם זהו המצב, האמנם לא ניתן להכיר בזכותה של מי שטוענת כי ניהלה מערכת יחסים ארוכת שנים עם המנוח, לבוא בשערי בית-המשפט ולטעון כנגד תוקפה של צוואתו? מסופקני. 

 

שכן כידוע, הכלל הוא שבחזקת מעוניין בדבר יכול להיכנס גם מי שטוען להנאה עקיפה מן העזבון (ראו בין היתר ב- ע"א 3154/94 עאסי נ' עאסי, פ"ד מה(2), 100, שאף נזכר בהחלטה). 

 

בשלב זה של ניהול ההליך, לא ניתן כל עיקר לשלול - ולו כאפשרות רחוקה -לכל הפחות את הנאתה העקיפה של המערערת מעזבון המנוח. שכן גם אם אמנם לא הוצגה צוואה מוקדמת לצוואה הנתקפת, בשלב זה של ההליך לא ניתן לקבוע שאין בנמצא צוואה שכזו. בקבלת טענת המשיבים לפיה אדם עתיר נכסים ערך צוואה לראשונה אך ורק ימים ספורים לפני שהוגשה בעניינו בקשה למינוי אפוטרופוס, יש מידה לא מבוטלת של עצימת עיניים כנגד האפשרות, שצוואה מוקדמת יותר אכן קיימת. ואמנם, גם משיב 5 בדבריו לפני "לא פסל" כדבריו, אפשרות זו (עמ' 3 לפרוטוקול). לכך יש להוסיף את טענות המערערת בהתנגדותה, כי המשיבים מנעו ממנה כל מידע על צוואות אחרות של המנוח והרחיקו אותה בפועל מן המנוח מזה מספר שנים (טענה שאינני קובע בהקשרה כל ממצא בשלב טרומי זה). זוהי טענה עובדתית, שיש לקבוע ממצאים בהקשרה ובוודאי שיש מקום לאפשר לה להוכיח טענה זו. 

 

בפסק-דין לוגן קבע בית-המשפט לענייני משפחה, כי לעיתים, עצם הזיקה של המתנגד למנוח יש בה כדי לאפשר לו לבוא בגדריו של ה"מעוניין בדבר": 

 

"... המונח 'כל המעוניין בדבר' כולל גם מצב בו זיקת בעל הדין היא בעלת עוצמה כזו שאין למנוע מבעל הדין את הנגישות לבית-המשפט..." (שם). 

 

גם המקרה שלפני בא בכתלי מצבים אלה. 

 

מכאן, לטענה לפיה אין למערערת מעמד משאין בחזקתה צוואה אחרת. 

 

קביעתו של כב' הרשם לפיה משאין המערערת מחזיקה בפועל בצוואה אחרת, אין היא רשאית להתנגד לצוואה שהוגשה, במידה רבה אף מתעלמת מהאפשרות שפעמים רבות מוריש איננו חפץ להותיר צוואות אצל הזוכים ובוחר להפקידן במקום אחר - אצל עורך-דין, נוטריון, או רשות שיפוטית. 

 

קביעה זו אף מתעלמת מהחובה לנקות מחוק הירושה לפיה "... מי שיש בידו צוואה חייב למסרה, במקור או בהעתק מאושר, לרשם לענייני ירושה מיד... לאחר שנודע לו על מות המצווה..." (שם). לא "... הזוכה..." הוא שחייב למסור הצוואה, כי אם "...מי שיש בידו צוואה....". מדוע, איפוא, עלינו להסיק כי המנוח היה צריך להפקיד צוואה קודמת דווקא אצל הזוכה הפוטנציאלי? לא זו בלבד שאנו רואים שאין חובה שכזו לפי חוק הירושה, אלא שגם בהחלטה לא מצאתי הנמקה של ממש לכך. 

 

בנוסף, הסתמך כב' הרשם על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי הנכבד בתל אביב בפרשת פלונית על-מנת לקבוע שאין לראות במערערת בבחינת יורשת לפי דין. אלא שדומני שבמקרה זה נתפס כב' הרשם לכלל טעות נוספת, שכן עיון בפסיקת בית-המשפט העליון מגלה שבקשת רשות ערעור על פסק-דין זה התקבלה בהסכמת הצדדים, תוך שיחסי הירושה בין בני המשפחה השתנו, באופן שבו מי שהיתה נשואה למנוח בעת פטירתו ירשה רק 30 אחוזים מעזבון המנוח בצו הירושה (בע"מ 1087/15 פלוני נ' פלונית (מצוי במאגרים המשפטיים; 15.02.16)). 

 

לבסוף, לא ניתן לקבל את טענת המשיבים לפיה אין טעם אמיתי בניהולו של ההליך, עת זהות הזוכים על-פי הצוואה איננה שונה מזהותם של היורשים לפי דין. דין טענה זו להידחות משני טעמים עיקריים, גם לו אניח כי קיימת זהות שכזו. 

 

האחת, לגופה של צוואה - שכן בצוואה (שהוגשה בהליך אחר במסגרת בקשה למינוי מנהל עזבון זמני) הוראות ספציפיות באשר לנכסי העזבון. 

 

השניה - שאין דין צו ירושה, שהוא צו הצהרתי שניתן על-פי ברירת המחדל לעניין זהות היורשים הקבועה בדין (וגם לו כמובן קנויה זכות למעוניין בדבר להגיש התנגדות), כדין צו קיום צוואה. שכן צו קיום צוואה מצהיר על תוקף דברים מפורשים שחפץ בהם המצווה. 

 

אלא שמקום בו נטען, כי המצווה לא יכול היה להורות את שציווה מחמת פגם בכשרות או מחמת כל טענה אחרת, ישנו ערך נורמטיבי לבחינת טענה זו על-ידי ערכאה שיפוטית, שמא נמצא מחטיאים את הציווי לקיים את רצון המת (בהקשר זה השוו בפסק-דין לוגן דלעיל). 

 

די בכל אלה על-מנת להוביל למסקנה שדין הערעור להתקבל. 

 

אולם לבד מכך, לא אוכל לסיים מבלי להבהיר כי עסקינן בצדדים המוכרים לבית-המשפט מאז חודש אוקטובר 2015 (והדברים לא הוסתרו בכתב ההתנגדות כל עיקר). לעניין זה די אם אזכיר, כי אמנם נוהלה לפני בקשה שהגישו משיבות 1 ו- 2 למינוי אפוטרופוס למנוח, אשר נידונה בסמוך למינויי לבית-משפט זה. בין היתר, ביום 2.11.150 נטלו המערערת, המנוח ומשיבים 2,1 ו- 5 חלק בדיון לפני. בדיון זה גם משיבה 1 כלל לא הכחישה זיקה של המנוח למערערת, ושמעתי גם את דברי המנוח והמערערת עצמה. ספק רב אם בנסיבות כאלה יש מקום להדיר את המערערת מהשתתפות בהליך שיפוטי שעניינו קביעת זהות יורשיו של המנוח, אך לאור ההנמקות הדיוניות שפירט כב' הרשם בהחלטה. 

 

מכלל ההנמקות דלעיל הגעתי לכלל מסקנה שדין הערעור להתקבל, וכך אני מורה. 

 

החלטת כב' הרשם לענייני ירושה מבוטלת. 

 

התיק יוחזר לכב' הרשם על-מנת להסדיר השבת ההתנגדות על מכונה והטיפול בהתנגדות בהתאם להוראות הדין. 

 

בנסיבות העניין, משעמדו משיבים 4-1 ומשיב 6 על דחיית הערעור, יישאו משיבים אלה, ביחד לחוד, בהוצאות המערערת בסך כולל של 8,000 ש"ח..." 

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד שלומי נרקיס. אין להעתיק ו/או להפיץ תכנים ו/או קטעים ממאמר זה, בכל צורה שהיא הן דרך אמצעי אלקטרוני ומכני, לרבות צילום, הקלטה, הקלדה וכיו"ב ללא אישור של עו"ד שלומי נרקיס מראש ובכתב.