אונס, איום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית

פורסם : 12.04.2019

הדפסת המאמר

שלח לחבר

אונס, איום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית

מאת: שלומי נרקיס, עו"ד ונוטריון

1. כללי 

סעיף 30 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

 

"30. אונס איום וכו'

(א) הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית – בטלה.

(ב) הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות – אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית-המשפט לפי זה את דברי הצוואה; אם אי-אפשר לעשות כן – בטלה הוראת הצוואה."

 

הוראתו של סעיף 30 לחוק הירושה באה מתוך עיקר העיקרים של דיני הצוואות, כיבוד רצונו של המת, מתוך שכך, בית-המשפט נדרש לגילוי רצונו האמיתי והחופשי של המצווה כאשר המצווה חותם על צוואתו, רצון זה של המצווה הוא פרי החלטתו העצמאית ואין הוא רצון של אחר.

 

סעיף 30 לחוק הירושה עוסק בנסיבות בהם הצוואה כפי שהיא לא מביעה את רצונו האמיתי של המצווה. מספר גורמים יכולים לגרום לכך.

 

סעיף 30(א) מתייחס ללחץ חיצוני המופעל על המצווה, מהכבד אל הקל:

 

אונס, איום – לחצים כבדים, מדובר ברעות הנגלים לעין. מדובר במעשי כפיה גסים בהם בדרך-כלל המצווה מודע למעשי הכפיה וכי המצווה יודע שצוואתו לא משקפת את רצונו האמיתי.

 

השפעה בלתי-הוגנת – לחץ קל, מדובר ברעה בנפשו ובנשמתו של אדם. לא תמיד המצווה מודע לכך שהופעלה עליו השפעה בלתי-הוגנת.

 

תחבולה או תרמית – מעשה מרמה. מעשה מרמה כגון תחבולה או תרמית גורמים לאי-התאמה בין הכתוב לבין מה שהמצווה רצה לצוות לולא המרמה.

 

סעיף 30(א) לחוק הירושה, מתייחס למצבים בהם קבע המחוקק כי צוואה שנערכה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המנוח ועל-כן היא בטלה {ת"ע (משפחה יר') 43220/09 נ' ב' י' נ' האפוטרופוס הכללי - ירושלים, תק-מש 2011(4), 472, 480 (2011)}.

 

סעיף 30(ב) לחוק הירושה דן בטעות. כלומר, אי-התאמה בין מה שהמצווה עשה לבין מה שהמצווה רצה לעשות – עקב הטעות.

 

למעשה תחבולה, תרמית וטעות גורמים למצווה לחשוב כי בשלושתם המצווה לא יודע את מצב הדברים האמיתי בעשיית צוואתו.

 

המחוקק הותיר אפשרות לתיקון הצוואה רק במקרה שמדובר בטעות, ורק אם אפשר יהיה לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, רק אז יתקן בית-המשפט בהתאם לכך את דברי הצוואה. ובמידה ואין אפשרות לעשות כך, בטלה הוראת הצוואה.

 

יודגש כי יש לקרוא את סעיף 30 לחוק הירושה בצוותא עם סעיפים 31 ו- 32 לחוק הירושה העוסקים באי-ביטול של צוואה פגומה {סעיף 31 לחוק הירושה} ובטעות סופר {סעיף 32 לחוק הירושה}.

 

כלומר, יש לקחת בחשבון את האפשרות שהותיר המחוקק להתגבר על הכפיה וזאת על-פי ההוראות שקבע המחוקק בסעיף 31 לחוק הירושה, ובהתאמה לעניין תיקון טעות סופר לפי האמור בסעיף 32 לחוק הירושה.

 

צוואה שנעשתה מחמת איום, אונס, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית, אלה הרעות שהמחוקק ציווה בסעיף 30 לחוק הירושה כי אם נעשתה צוואה מחמת אחד מהם - דינה להתבטל. המשותף לכל הרעות וכל אחד מהם לעצמו, ובדרכו הוא, פוגע ברצונו החופשי של המצווה כיצד ייחלק רכושו לאחר פטירתו {דברי כב' השופט מ' חשין ב- ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רנה מרום, תק-על 95(1), 1075 (1995)}.

 

נדגיש כי "אין פסול בניסיון להשפיע על אדם שיכתוב צוואה לטובתו או לטובת אחר, מה שפסול הוא השפעה בלתי-הוגנת" {שמואל שילה פירוש לחוקי הירושה, התשכ"ה-1965, כרך ו', 269; ת"ע (משפחה ת"א) 104810/09 ש.מ. נ' א.י., תק-מש 2010(4), 295, 299 (2010)}.

 

2. אונס ואיום

נבחין באונס למראה עינינו, וכך גם לעניין האיום. אונס ואיום עניינן במעשים הנגלים לעין, והאדם ישפוט לפי מראה עיניו.

 

בתי-המשפט, מתייחסים, ברוב המקרים, לאונס או איום כהשפעה בלתי-הוגנת.

 

יש הגורסים כי יש לראות את האונס או האיום כמקבילים לכפיה שבחוק החוזים {ראה למשל שמואל שילה בספרו, שם, 268}.

 

נדגיש כי כאשר נטען דבר קיומם של איום או אונס, המוזכרים בסעיף 30 לחוק הירושה, אין בוחנים שאלת הבטלות רק לאור מטרתו של בעל ההשפעה. ייתכן ומי שאיים על אחר, נתכוון לטובתו של המצווה כאשר כפה עליו דעתו והביא עקב האיום לכך שהוא יצווה רכושו, למשל, למוסד שינציח שמו בצורה היעילה והמרשימה ביותר {דברי כב' השופט מ' שמגר ב- ע"א 133/84 ש' רכטמן, עורך-דין נ' רחל זיסמן ואח', פ"ד לט(4), 769 (1986)}.

 

3. השפעה בלתי-הוגנת

בכל מקרה ששני אנשים נמצאים ביחס כזה אשר, בעת קיומו נותן האחד בהכרח אמון, וההשפעה הצומחת באורח טבעי מאמון זה היא בידי השני, ונעשה שימוש לרעה באמון זה, או שההשפעה מופעלת כדי להשיג יתרון על חשבון הצד הסומך על האמון, האדם המפיק תועלת לעצמו בדרך זו לא יורשה להחזיק בתועלת שהפיק, אף שאי-אפשר היה למצוא פגם בעסקה אלמלא היה קיים אמון שכזה {ע"א 423/75 מרדכי בן נון בעניין צוואת המנוחה אסתר אלבכרי נ' מטילדה ריכטר, פ"ד לא(1), 372 (1976); ת"ע (משפחה יר') 43220/09 נ' ב' י' נ' האפוטרופוס הכללי - ירושלים, תק-מש 2011(4), 472, 480 (2011)}.

 

יודגש כי, "החוק עניינו הוא בהשפעה בלתי-הוגנת לאמור בהשפעה שאינה השפעת שיגרה - מעשה שבכל יום - אלא בהשפעה שיש בה מרכיב של אי-הגינות על-פי מושגינו, מושגים של מוסר אישי ושל מסר חברתי" {ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1), 318, 331 (1993)}.

 

על-פי המושג "השפעה בלתי-הוגנת" יש להבחין בין ההשפעה כשאלה עובדתית, אם הייתה כזו אם לאו, לבין אי ההגינות שבהשפעה כשאלה ערכית-נורמטיבית, כשעל בית-המשפט לקבוע אותה על-פי מושגים של מוסר אישי ושל מוסר חברתי תוך שהוא מכוון לרצונו האמיתי של המצווה {ע"א 4902/91 שדמה גודמן נ' ישיבת בית מדרש גבוה לדיינות ע"ש הרב שלמה מוסאיוף, פ"ד מט(2), 441 (1995); ת"ע (משפחה נצ') 1981-06 ר' מ' א' נ' א' ב' ח', תק-מש 2011(4), 288, 293 (2011)}.

 

כפי שנראה בהמשך המאמר קיימים מספר מבחני עזר לבחינת השאלה האם הצוואה נחתמה תחת השפעה בלתי-הוגנת {לעניין זה ראה בהרחבה בתת-פרק להלן העוסק בנטל ההוכחה}.

 

השפעה בלתי-הוגנת יכולה להיות כפיה פיזית או השפעה בלתי-הוגנת על-ידי דיבורים.

 

אין חשיבות מי הוא המשפיע, המשפיע יכול שיהיה הזוכה על-פי הצוואה בעצמו, ויכול ויהיה מי מטעמו. אין חשיבות מה המניע להשפעה. גם אם ההשפעה הייתה לטובת המצווה אין לכך חשיבות.

 

בית-המשפט יבחן האם הצוואה היא פרי רצונו האמיתי של המצווה שאם-לא-כן, דינה של הצוואה להתבטל ובשים-לב כי אין כל חשיבות מי הוא שהשפיע או מה הייתה מטרת ההשפעה.

 

כל אחד מאיתנו, נתון להשפעות הסובבים אותנו ולהשפעות הסביבה, והרי מעשינו נגזרים גם מאישיותנו גם מאילוצים אלה ואחרים שהחיים מעמידים לפנינו. כך הוא בחיי השגרה וכך גם ביום זה יחיד ומיוחד כיום כתיבתה של צוואה. השפעות אלו כולן הינן מרכיב ברצונו ה"אמיתי" של אדם ואין בהן כדי לפגום ברצון. אכן, לו היה בהשפעות אלו כדי להכריע בשאלת קיומה או בטלותה של צוואה, לא היה לדבר סוף {דברי כב' השופט מ' חשין ב- ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רנה מרום, תק-על 95(1), 1075 (1995)}.

 

יש להדגיש כי אין פסול בכך שאדם מנסה להשפיע על אחר שיכתוב צוואה לטובתו או לטובת אחר. הפסול הוא בכך אם בהשפעה יש חוסר הגינות. יש קושי לקבוע מסמרות היכולות לסווג בכל מקרה ומקרה מתי ההשפעה מותרת ומתי היא אסורה. נראה כי חוסר ההגינות יבחן על-פי מושגים מוסריים-חברתיים ועיקרו ניצול תלות, חולשה ותשישות נפש של המצווה.

 

קו הגבול בין השפעה בלתי-הוגנת לבין הכרת תודה שנבעה מהשפעה לגיטימית וטבעית על רצונו של המצווה הינו דק ביותר. לעניין הגבול הדק שבין השפעה על דרך הסתם-לבין השפעה בלתי-הוגנת יפים הם דברי כב' השופט מ' חשין ב- ע"א 5185/93 {היועץ המשפטי לממשלה נ' רנה מרום, תק-על 95(1), 1075 (1995)} לפיהם:

 

"זקן וחולה וחלוש ונעזב, מדוע לא נזכה אותו ברצון אמיתי ועצמאי וחופשי ליתן את כל רכושו לאישה שטיפלה בו בחודשי חייו האחרונים (ולו כדי שתזכה ברכושו)? מדוע נניח – כדבר המובן מאליו – כי אותה אישה הפעילה על המנוח השפעה בלתי-הוגנת כדי הכרזת צוואתו כבטלה? הינה זה אותו זקן חולה ומסכן (והוא אינו המנוח) שאשתו מתה על פניו ואילו בניו נטשוהו לאנחות כדי כך שאין הם מטריחים עצמם לשאול לשלומו. הנפש החיה האחת המטפלת בו והסועדת אותו בחוליו וברע-לו היא אישה זרה. אותה אישה עושה את מלאכתה באי-חשק ובאין כל יחס נפשי למנוח. ואולם המנוח, כאדם התלוי בה לחלוטין, מבקש להוריש לאותה אישה את כל רכושו, בשל אותה תלות ובשל מעט הטובה שהיא עושה לו בימיו האחרונים. יתירה-מזאת: הוא רוצה שהאישה תדע על-כך שהוא עומד להוריש לה את כל רכושו כדי שתמשיך לטפל בו כיאות. חודשים ספורים נותרו לו – אפשר פחות מכך – וחייו כולם מתמצים ומרכזים עצמם באותה פיסת-חיים קצרה שניתנה לו. אין ספק שמצבו הנפשי והפיסי המעורער השפיע על החלטתו להוריש לאישה את כל רכושו, ואולם מדוע נאפיין את הדברים כהשפעה בלתי-הוגנת כדי פסילת הצוואה? כל עוד יודע הוא אותו זקן להבחין בטיבה של צוואה – לאמור, כשיר הוא על-פי חוק לערוך צוואה ולחלק את רכושו אחרי-מות כאוות-נפשו – מניין ניטול זכות לעצמנו שלא לקיים דבר שהורה אותנו לקיימו?

 

הבה נבחן את עצמנו ונשאל: בהניחנו קיומה של השפעה בלתי-הוגנת בנסיבות כגון אלו, האין אנו רואים מהרהורי ליבנו? האין אנו נוטעים באותה הנחה – אפשר מבלי-משים ושלא בכוונה – אי-נחת מדבר הצוואה לגופה, שאדם אשר נכנס לחיי המנוח חודשים ספורים לפני מותו יזכה כך, כמו לפתע, בכל רכושו? אכן, המערכת הניצבת לפנינו ניחנה ברגישות יתירה – הגבול בין השפעה על דרך הסתם-לבין השפעה בלתי-הוגנת יכול שיהיה דק-מכל-דק – ועלינו להלך בזהירות ובתבונה. זאת ביקשנו לומר: שומה עלינו להישמר מפטרנאליזם שאינו במקומו, ומוטל עלינו לעשות כמיטבנו לכבד את רצונו של המנוח תוך שנשפוט אותו במצבו, אף שלא הגענו למקומו.

 

ברגיל מותיר אדם את רכושו אחרי-מות לבני משפחתו; זו דרך העולם וזו ציפיית הילדים והאישה (או האיש). ואולם זכאי הוא הזקן הבודד והנעזב – אם זה רצונו – לקנות לעצמו תשומת-לב על דרך של חלוקת רכושו לאחר-מות ולו לאדם שהכיר בשבועות חייו האחרונים. העובדה שהמנוח מותיר את רכושו לאישה שטיפלה בו בימיו האחרונים – והיא אישה זרה – לא בהכרח יש בה כדי לייצר חזקה-שבעובדה על דבר השפעה בלתי-הוגנת."

 

זאת ועוד. ההבדל בין השפעה לגיטימית לבין השפעה בלתי-הוגנת הוא לעיתים מעורפל ואיננו ניתן לתחימה חד-משמעית. הוא נמצא בתחום קביעה ערכית-נורמטיבית וקשור במהותה של הגינות {ראה לעניין זה גם ע"א 718/89 בת-עמי קניפל נ' נעמי גוץ, תק-על 91(3), 949 (1991); ע"א 681/77 צבי גבריאל מרק נ' אורסולה שאבי, פ"ד לג(1), 7 (1978); ע"א 4902/91 שדמה גודמן נ' ישיבת שם בית מדרש גבוה, פ"ד מט(2), 441 (1995)}.

 

עוד הודגש בפסיקת בתי-המשפט, כי יש לשים דגש על אי-ההגינות שבהשפעה כתוצר של אופי מערכת היחסים שבין הנהנה למצווה, שהרי לא קיומה של ההשפעה כשלעצמה הוא הפוסל את הצוואה, אלא קיומו של יסוד בלתי-הוגן בה, שעיקרו ניצול תלותו וחולשתו של המצווה לטובתו של הנהנה {ע"א 133/84 רכטמן נ' רכטמן, פ"ד לט(4), 769 (1986)}.

 

ב- ת"ע (משפחה יר') 43220/09 {נ' ב' י' נ' האפוטרופוס הכללי - ירושלים, תק-מש 2011(4), 472, 483 (2011)} קבע בית-המשפט כי אף אם המנוחה הייתה חלושה ותלויה בנהנים, חסר במקרה דנן היסוד של ניצול עובדה זו לטובת הנהנים מן הצוואה, וזאת כיוון שהם ממילא כבר היו הנהנים בצוואתה הקודמת של המנוחה.

 

ב- ת"ע (משפחה ת"א) 27794-11-09 {י.א, ת.ז.-- נ' א.א , ת.ז --, תק-מש 2011(4), 325, 333 (2011)} קבע בית-המשפט כי לשם הוכחת מצבו הרפואי הנטען של המנוח, ראוי וצריך היה לעתור למינוי מומחה רפואי, אשר יבחן כלל החומר הרפואי בעניינו של המנוח, ולא יובא בפני בית-המשפט אך חומר רפואי מגורמים ספציפיים חלקיים כגון מסמכים ממשרד הפנים ו/או מעתירות שהגיש המנוח ו/או הוגשו בשמו לבתי-משפט - מסמכים המתייחסים לבקשות המנוח לקבלת אישור להעסקת עובדת זרה ו/או הארכת שהותה של העובדת הזרה בארץ.

 

ב- ת"ע (משפחה נצ') 1981-06 {ר' מ' א' נ' א' ב' ח', תק-מש 2011(4), 288, 307 (2011)} בית-המשפט לא השתכנע כי הורם הנטל להוכחת שלילת יכולת הבחנה על-ידי המשיבה עת חתם על צוואתו.

 

עוד נקבע כי מחומר הראיות עולה כי נוצרו יחסי תלות פיסיים בין המנוח למשיבה עקב טיפולה בו.

 

יחד-עם-זאת, לא התקיימה מערכת יחסים של תלות יסודית ומקיפה המקימה את החזקה העובדתית של השפעה בלתי-הוגנת, וזאת לאור העובדה שהמנוח עמד בקשר עם אנשים אחרים לבד מהמשיבה עד יומו האחרון ובהתחשב בראיות בדבר עמידתו על דעתו, עצמאותו הכלכלית ובראיות בדבר תפקודו המנטאלי, קרי, התקשורת שיצר עם אחרים וצרכיו החברתיים.

 

ב- ת"ע (משפחה נצ') 7261-11-08 {צ.ב. נ' ל.פ., תק-מש 2011(3), 530, 540 (2011)} קבע בית-המשפט כי נקמנותו של המנוח באחיינית כפי שבאה לידי ביטוי בצוואה המאוחרת, אינה מהווה ראיה להשפעה בלתי-הוגנת או הטיית הדעת, אלא ביטוי לחשש של המנוח מפניה או תוצר של כעס כלפיה.

 

דווקא העובדה כי המנוח לא ציווה לזוכים אחרים בצוואתו המאוחרת, מורה כי לא ביכר אחרים על פניה, אלא כל איתותיו הופנו לשלילת זכויותיה מעזבונו.

 

ב- ת"ע (משפחה ת"א) 106650/09 {י.ע., נ' י.ע., תק-מש 2011(2), 700, 706 (2011)} בדחותו את ההתנגדות קבע בית-המשפט כי הנתבעים נפגעו כי הצוואה נערכה רק לטובת אחותם, ועדותם לא עלתה בקנה אחד עם המסמכים האובייקטיביים ועם עדות עו"ד לנצ'נר שאינו בעל עניין בצוואה, ולכן העדיף הוא את גרסת התובעת.

 

עוד נקבע כי ממילא הנתבעים כשלו מלספק עדות מומחה רפואי שצדיק טיעונים בדבר "היעדר רצייה" או שהמנוחה לא ידעה להבחין בטיבה של צוואה.

 

4. תחבולה ותרמית 

המחוקק הכניס את המונח "תחבולה" לחוק הירושה על-מנת שלבית-המשפט תהיה האפשרות לפסול צוואה במצב בו מדובר בספק אונס וספק תרמית. 

 

המחוקק ביקש ליצור בהכנסת המונח "תחבולה" לסעיף 30(א) לחוק הירושה רשת ביטחון נוספת כהגנה על העיקרון שהמצווה צריך לצוות בצורה עצמאית באופן מנטאלי ופיזי. 

 

המונח "תחבולה" מוזכר בחקיקה הישראלית במקרים נוספים. ברם, הוא מוזכר בסעיף 416 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ומהווה עבירה פלילית {נעיר כי לא מצאנו פסיקה המתייחסת למונח תחבולה או תרמית הדנה באופן ישיר במונחים אלא רק בהקשר של טענה להשפעה בלתי-הוגנת}. 

 

שמואל שילה גורס בספרו {שם, 275} כי "ההבדל בין תרמית לבין השפעה בלתי-הוגנת הוא שבראשון המרמה מטעה את המצווה, ובאחרון היא כופה אותו".

 

5. טעות

בסעיף 30(ב) לחוק הירושה קבע המחוקק כללים חדשניים בנוגע לטעות בצוואה: הוראת צוואה שנעשתה מחמת טעות אינה מבוטלת אוטומטית, אלא אם אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות, יתקן בית-המשפט בהתאם את דברי הצוואה, ובמידה ואין אפשרות לתקן את הצוואה כאמור, הוראת הצוואה בטלה.

 

סעיף 30(ב) לחוק הירושה עוסק בטעות יסודית, טעות הנוגעת לעצם השיקולים שהביאו את המצווה לעשות את הצוואה, וזאת בניגוד לטעות סופר לדוגמה.

 

המבקש להפעיל את סעיף 30(ב) לחוק הירושה צריך להוכיח כי נפלה טעות בצוואה או בהוראה מן הוראות הצוואה; כי אפשר לקבוע בבירור מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות; כי ההוראה שהמבקש רוצה לשנות נקבעה מחמת הטעות, כלומר, על המבקש להוכיח קשר סיבתי בין הטעות לעשיית הצוואה.

 

באם לא הוכחו התנאים כאמור - אין לתקן את הצוואה.

 

למעשה, החידוש שקבע המחוקק בסעיף 30(ב) לחוק הירושה הוא בכך שהמחוקק איפשר לבית-המשפט לכתוב צוואה חדשה עבור המצווה בשמו. מכאן, שיש להקפיד הקפדה יתרה על ההוראות שקבע המחוקק בסעיף 30(ב) לחוק הירושה, היינו, רק אם אפשר לקבוע בוודאות מה היה המצווה מורה רק אז בית-המשפט יתקן את דברי הצוואה.

 

על בית-המשפט להשתכנע לגמרי שלולא הטעות המצווה היה קובע שזהו ורק זהו רצונו. מחד גיסא, לבית-המשפט סמכות לתקן צוואה. מאידך גיסא, בית-המשפט ישתמש בסמכות זו רק כאשר ברור לגמרי כי זהו רצונו של המצווה. במידה של ספק, בית-המשפט לא יתקן את הוראת הצוואה.

 

המחוקק ביקש להשיג את המטרה, בצוואה שנפגמה עקב טעות, שתתוקן, וזאת בהתאם לרצונו האמיתי של המצווה, כפי שהיה פועל ללא השפעת הטעות.

 

המחוקק נמנע מלהגדיר את המונח "טעות" במכוון, כשם שנמנע מלהגדיר את יתר הביטויים שבסעיף 30(ב) לחוק הירושה, וזאת מכיוון שרצה להשאיר את המונח כללי ולא מוגדר {וכפי שנכתב בהצעת חוק משנת התשי"ב: "המושגים תרמית וטעות אינם מוגדרים בהצעה. הם מאותם המושגים הכלליים, הבלתי-טכניים, אשר המחוקק יטיב להימנע מלתת להם הגדרה נוקשה ומחושבת מראש"}. 

 

כאמור, המחוקק עצמו קבע בסעיף 30(ב) לחוק הירושה, כי הכוח לתקן טעות מותנה בכך שניתן לקבוע "בבירור" מה היה המצווה מורה בצוואתו אלמלא הטעות.

 

דרישה זו מחייבת בעצם שתי קביעות: קביעה אחת באשר לאופייה המדוייק של הטעות הנטענת, וקביעה נוספת של ההוראה החלופית אשר המצווה היה קובע אלמלא הטעות הנטענת.

 

ב- ת"ע (משפחה יר') 45860/08 {פלונית נ' אלמונים, תק-מש 2010(3), 339, 348 (2010)} קבע בית-המשפט כי במקרה דנן אין זה ברור כלל ועיקר מה היו השיקולים שהביאו את המצווה לכך שקבעה בצוואתה את חלוקת העזבון כפי שקבעה אותה, ועל-כן גם אין זה ברור מה הייתה קובעת אילו היינו שואלים אותה בעת פטירתה מהו רצונה. אומנם, לכל אורך ההליך חזרה המתנגדת וטענה שקיפוחה בצוואה של אמה הינו תוצאה של הנתק שבינה לבין אמה. ברם, נשארו סימני שאלה באשר לתזה זו.

 

ב- ת"ע (משפחה נצ') 1691-04 {עזבון המנוחה ע.ר. ז"ל נ' ד.ר., תק-מש 2011(4), 122, 127 (2011)} קבע בית-המשפט כי לעניין טעות בעובדה לפי סעיף 30(ב) לחוק הירושה מוכן הוא לראות במצג שווא שיקרי שבעקבותיו בלבד גיבש מצווה עמדה ויחס כלפי ילדיו וזו גרמה לו להדירם מירושתו כעילה לבטלות הצוואה בשל טעות או בשל השפעה בלתי-הוגנת, וזאת להבדיל ממצב בו גיבש המצווה דעה ועמדה ביחס זה באופן עצמאי על-פי הבנתו ועיבודו הנסיבות השונות ושקילתן לפי מיטב הבנתו, ללא התערבות צד ג' שהניא אותו, בשל מצג שווא שהציג לפניו, לגבש דעה כזו או אחרת.

 

במקרה דנן נקבע כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח כי הצוואה נעשתה מחמת טעות בהתאם לסעיף 30(ב) לחוק הירושה. יתירה-מזאת, גם אם נקודת ההנחה הינה כי התובע הציג בפני אימו מצג שווא שקרי, עדיין לא הוכח כל קשר סיבתי בין מצג התובע לבין הדרת הנתבעים מצוואת אימם המנוחה.

 

6. טעות בעובדה

טעות בעובדה היא כאשר המצווה טועה באופן סובייקטיבי וחושב שמצב דברים מסויים מתקיים, למרות שבאופן אובייקטיבי מצב זה אינו מתקיים. קיים פער בין המציאות האובייקטיבית לבין תפיסת מציאות הסובייקטיבית אצל המצווה.

 

לדוגמה, אבא שרצה לצוות לבנו היחיד את כל רכושו ובטעות ציווה לשכנו. המצווה – האב – טעה – ואם יהיה אפשר לקבוע בוודאות שהאבא – המצווה – רצה לצוות לבנו ולא לשכנו את רכושו -  בית-המשפט יהיה רשאי לתקן את הוראות הצוואה.

 

7. טעות במניע 

טעות במניע מבוססת על הערכה לא נכונה של מצב עובדתי שהניע את המצווה לצוות בצוואתו כפי שציווה. המחוקק הכיר בטעות במניע בסעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים").

 

אין פסול מלעשות היקש מן האמור בסעיף 14 לחוק החוזים, בדבר טעות לצוואות ובכך לבטל הוראה בצוואה שנעשתה מחמת טעות שבמניע, כאשר ברור לבית-המשפט שההוראה נכתבה כפי שנכתבה רק משום שהמצווה סבר כי התקיים מצב דברים מסויים ובפועל לא התקיים מצב זה, אם יוכל בית-המשפט לברר מה היה המצווה מצווה - תתוקן הצוואה.

 

להמחשת טעות שבמניע להלן דוגמה: אמא שכתבה את צוואתה לא הורישה את רכושה לבנה, יהודה, כי סברה שהוא מת, ולכן הורישה את כלל נכסיה לשאר ילדיה. אך למעשה, במציאות, הבן לא מת, ואילו האם הייתה יודעת כי בנה חי, לא הייתה מצווה כפי שציוותה בצוואתה.

 

אם הוכח שהבן, יהודה, בחיים, והוכח רצונה של האם להוריש לבן שחשבה שנפטר את רכושה כשם שהורישה לשאר ילדיה, תתוקן לשון הצוואה כך שגם הבן, יהודה, שהאם חשבה שהוא נפטר, יירש אותה.

 

כלומר, הנחת המוצא של האם, שבנה יהודה נפטר, אשר טעות ביסודה, ובגינה ציוותה כפי שציוותה בצוואתה, מהווה עילה להפעלתם של דיני הטעות.

 

8. הבעייתיות בשאלת אמונה לגבי העתיד

חוק החוזים מכיר בטעות רק במסגרת הווה ועבר, ולא בטעות בעתיד. כלומר, פלוני עושה פעולה משפטית שהוא חושב שיקרה משהו בעתיד, ולבסוף הדבר אינו מתרחש, הפעולה לא ניתנת לביטול בהסתמך על טענת הטעות על-פי הטעות שבדיני החוזים.

 

שמואל שילה מתייחס בספרו {שם, 278} לסוגיה ומגדירה כהערכה מוטעית לגבי העתיד. לדבריו:

 

"למרות שלא נאמר במפורש במקום כלשהו בחוק הירושה שאין לכלול הערכה מוטעית לגבי העתיד במסגרת הטעות שבסעיף 30(ב), כך יש להבין את הסעיף וכך, דומני, הבינו את הסעיף מציעי החוק. 'התאמת הצוואה אל כוונתו האמיתית של המצווה נעשית, לפי הצעתנו, על-פי הנתונים שהיו קיימים בזמן עשיית הצוואה, היינו על-פי מה שהמצווה היה עושה בזמן ההוא, מבלי להביא בחשבון שינויים עובדתיים שחלו לאחר עשיית הצוואה'. לאור גישה עקרונית זו, נמנע המחוקק במודע מלכלול בחוק הירושה הוראות הקיימות בספרי חוק במדינות אחרות בנוגע לאומד-דעתו של המצווה לגבי שינויים עתידיים כגון ביטול צוואה עקב נישואין, גירושין, והולדת ילד.

 

אי-התחשבות באמונה מוטעית לגבי אירועים עתידיים, מצריכה, לדעתנו, מחשבה שנייה והשוואה ביקורתית של צוואה מול החוזה. כשמדובר בחוזים, חלק גדול מהמקרים האפשריים ימצאו את פתרונם במסגרת דיני הסיכול שבחוזים, תבלין שאיננו קיים בחוק הירושה. במילים אחרות, בחוזים יש תרופה אפשרית למצב שאדם 'לא ידע ולא היה עליו לדעת עליהן או שלא ראה ולא היה עליו לראותן מראש, ולא יכול היה למנען', וכשביצוע האמור בחוזה הוא 'שונה באופן יסודי ממה שהוסכם'. לכן, אולי, במקרים מתאימים כשאפשר לסווג צוואה מסויימת, אף אם בקושי, כנעשתה מחמת טעות, יש לעשות זאת. במקרים מיוחדים אלה, יש לשלב פרשנות מרחיבה יחד עם מדיניות משפטית במטרה להגיע למסקנה העולה עם רוח חוק הירושה ועם תוצאות הנראות כצודקות – הלוא, 'במציאות קווי הגבול שבין שני המושגים האמורים (טעות וסיכול) אינם כה חדים'."

 

ב- ע"א 1900/96 {איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2), 817 (1999)} קבע כב' השופט א' ברק כי מכוח דיני הפרשנות רשאי בית-המשפט להשלים חסר בצוואה, חסר הנובע במרבית המקרים בשל אירועים שהתרחשו בין מועד עריכת הצוואה לבין מות המצווה ושלא נצפו בצוואה עצמה.

 

א' ברק בספרו {פרשנות במשפט - פרשנות הצוואה, כרך חמישי, 353, 355} רואה בטעות שבמניע כטעות המתייחסת להנחה שעליה מתבססת הוראה בצוואה, אותה הנחה שהביאה את המצווה לקבוע את ההוראה בצוואה.

 

גישתו של א' ברק מרחיקה לכת ומרחיבה את המושג דיני טעות גם בצפיה או הנחה של המוריש שבגינה ציווה את שציווה בצוואה גם אם זו הנחה "מוסווית" {שלילית} בין אם ההנחה או הצפיה היו באשר לעבר, להווה ואף לעתיד.

 

כובד המשקל הושם על עיקרון הגשמת רצון המת. כך למשל אם אבא ציווה לבנו את כל רכושו, והבן הצטרף לכת מסתורית המורה לו להעביר את כל רכושו לכת, במקרה זה יחולו דיני הטעות.

 

א' ברק מתייחס לטעות שבמניע כפונה לעבר להווה ולעתיד ומשאיר בצריך עיון האם ניתן להתחשב גם באירוע עתידי שמתרחש לאחר מות המצווה, הגם שלדידו סעיף 30(ב) לחוק הירושה, העוסק בטעות ובתוצאותיה, אינו מבחין בין התרחשות עתידה עד מות המצווה לבין התרחשות עתידה לאחר מות המצווה. למרות שאז אם המצווה היה מודע להנחתו המוטעית, בית-המשפט יצטרך לשאול את עצמו מדוע לא שינה המצווה את צוואתו.

 

9. טעות שבדין

חוק החוזים {סעיף 14 לחוק החוזים} קובע במפורש כי טעות היא בין בעובדה ובין בחוק. השאלה מה קורה בעניין צוואה.

 

ב- ע"א 598/75 {רזניק ואח' נ' רזניק, פ"ד ל(1), 749 (1976)} הגיע בית-המשפט למסקנה שטעות בדין איננה מסוג הטעויות שסעיף 30(ב) לחוק הירושה דן בהם. בית-המשפט קבע כי מקרה זה הוא טעות לגבי משמעותה המשפטית המלאה של צוואה וכי עורך-הדין שטיפל בצוואה לא הבהיר לאישה את המשמעות המשפטית הנכונה.

 

בית-המשפט סירב להכיר בטעות זו כטעות במסגרת סעיף 30(ב) לחוק הירושה. בית-המשפט קבע כי סעיף זה דן בטעות ביחס לעובדה כלשהיא, שהמורישה הניחה כקיימת ועל פיה קבעה הוראה מהוראות הצוואה, וכי טעות ביחס למשמעות הכתובה בצוואה אינה בגדר טעות לפי סעיף 30(ב) לחוק הירושה.

 

כפי שנראה להלן, על פסק-הדין בפרשת רזניק שלעיל נמתחה ביקורת בקרב המלומדים.

 

פרופ' ג' טדסקי גורס בספרו {"צוואה וטעות משפטית" מסות במשפט (התשל"ח), 314-307} כי ניתן לרפא כל טעות כולל טעות שבדין.

 

שמואל שילה בספרו {שם, 279} מסכים עם ביקורת זו ואף הוא גורס כי "אין לדעתנו ולדעת אחרים סיבה טובה שלא להכיר בטעות שבחוק גם שמדובר בטעות שבצוואה – וייתכן גם לטעון קל וחומר מחוזים לצוואה. ואף אם אין מקום לקל וחומר דיו לבא מן הדין להיות כנדון – היינו סעיף 61 לחוק החוזים המחיל את הוראות חוק החוזים גם על פעולה משפטית כגון צוואה".

 

א' ברק סבור בספרו {שם, 356} כי אם בדיני חוזים אין אבחנה בין טעות בדין לטעות שבעובדה, על אחת כמה וכמה שאין להבחין בין טעות בדין וטעות שבעובדה בדיני צוואות. עיקרון בסיס בדיני צוואות הוא קיום רצונו של המת ואם רצון זה הוסב על-ידי טעות משפטית, יש להחיל את דיני הטעות בדומה לתחולתם במקום שהטעות היא בעובדה.

 

ב- ע"א 1900/96 {איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2), 817 (1999)} קבע כב' השופט א' ברק כי טעות שבסעיף 30(ב) לחוק הירושה לחוק יכול שתהיה בעובדה במשפט או במניע.

 

10. חולה נפש

אנו סבורים כי הטעות שסעיף 30(ב) לחוק הירושה עוסק בו הינה טעות של בן אנוש רציונאלי אשר ניתן לשכנע אותו שטעה.

 

כלומר, טעות הנובעת מהיעדר נתונים להבדיל מטעות הנובעת בשל כושרו הפגום של המצווה לעבד נתונים, כגון: מחמת מחלת נפש שהוא לוקה בה.

 

לפיכך, לא ניתן להחיל את הוראות סעיף 30(ב) לחוק הירושה על אדם שנתעוותה אצלו המציאות שעמדה ביסוד הצוואה ולהתייחס אליו כמי שטעה {ראה גם ת"ע (יר') 379/89 פליציה בינשטוק נ' האוניברסיטה העברית, פ"מ (תשנ"א)(ב), 234 (1991)}.

 

11. על מי רובץ נטל ההוכחה?

האבחנה האם מדובר במעשה תמים או במעשה מרמה, אליה נדרש בית-המשפט אינה קלה כלל, כיוון שכך בית-המשפט נדרש לבחון בזהירות רבה את העובדות שהונחו לפניו, את נסיבות המקרה וההקשר קודם יגיע להכרעה. ההכרעה זו תעשה רק לאחר שבית-המשפט יבחן האם עמד בעל הדין בנטל שמוטל עליו.

 

הנחת המוצא של חוק הירושה היא שהצוואה כשרה. הנטל להוכיח שהמצווה עשה את צוואתו מחמת השפעה בלתי-הוגנת מוטל על הטוען לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת וכל ספק בעניין זה פועל לטובתו של מבקש הקיום {דנ"א 1516/95 רינה מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 98(2), 1831 (1998)}.

 

אם-כן, נטל ההוכחה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת על המצווה מוטל על הטוען לקיומה של השפעה שכזו, ולא די בהוכחת חשש בלבד.

 

כלל הבסיס הינו, כי כאשר המדובר בצוואה אשר אין בה פגם צורני, על המתנגד לקיום צוואה הנטל להוכיח שהיא נערכה עקב השפעה בלתי-הוגנת. אמת-המידה הנוהגת בעניין זה היא מאזן ההסתברויות {ע"א 190/68 סוטיצקי נ' קלינברוט, פ"ד כב(2), 138 (1968); דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, תק-על 98(2), 1831 (1998)}.

 

ואולם נקבע, כי במקרים חריגים קמה חזקה בדבר קיומה של השפעה בלתי-הוגנת אשר מביאה להעברת הנטל דווקא לידי מי שמבקש לקיים את הצוואה. ובמה דברים אמורים.

 

כאשר הנסיבות האופפות את המקרה מצביעות על קיומה של תלות של אדם אחד בזולתו, שהיא כה מקיפה ויסודית שניתן להניח כי נשלל רצונו החופשי והבלתי-תלוי של אותו אדם במה שנוגע ליחסים שבינו לבין הזולת, כי אז אפשר לומר שעשייה או פעולה שהיא בעליל לטובתו של זה האחרון היא תוצאה של השפעה בלתי-הוגנת מצידו, אלא אם הוכח היפוכו של דבר. כלומר, במקרה כזה חובת ההוכחה על אי-קיומה של השפעה בלתי-הוגנת עוברת אל שכמו של המבקש לקיים את המעשה או הפעולה {ראה גם ע"א 562/85 איירנשטיין נ' רז, פ"ד מב(2), 418 (1988); ע"א 733/88 אהרוניאן נ' הלישקה, פ"ד מה(5), 705 (1991); ע"א 1750/90 אהרונסון נ' אהרונסון, פ"ד מו(1), 336; ע"א 2622/90 שני נ' לרמר, פ"ד מז(1), 191 (1993)}.

 

כדי שבית-המשפט יפסול צוואה, יש להוכיח כי ההשפעה הבלתי-הוגנת הייתה קודם לעריכת הצוואה וכי הצוואה הייתה פועל יוצא של אותה השפעה אסורה.

 

אך יודגש כי גם אם לא ניתן להצביע על נקודת זמן ספציפית שבה החלה ההשפעה הבלתי-הוגנת במערכת היחסים בין המשפיע למושפע ניתן ללמוד על קיומה של השפעה כזו גם מראיות ישירות על קיומה המתמשך לגבי התקופה שלאחר עשיית הצוואה.

 

כפי שנראה להלן, קיימים מספר מבחנים העשויים לסייע לבית-המשפט בגיבוש הכרעתו לעניין קיומה של תלות. כמובן, שבית-המשפט רשאי לעשות שימוש במבחנים נוספים מאלה שיפורטו להלן.

 

כן עשוי בית-המשפט להתרשם, בדבר קיומה או היעדרה של תלות, גם מנסיבותיו של מקרה נתון, שלא ניתן לגזור מהן כלל שניתן להיעזר בו לצורך ההכרעה במקרים אחרים.

 

לצורך בחינת קיומה של תלות בין המצווה לנהנה שהינה כה מקיפה ויסודית עד כדי הקמת החזקה בדבר השפעה בלתי-הוגנת, נקבעו בפסיקת בתי-המשפט מספר מבחני עזר {כפי שיפורטו להלן בהרחבה}.

 

יצויין, כי השימוש בכל אחד מהמבחנים להלן מחייב זהירות רבה. אכן, השימוש בכל אחד מהמבחנים עשוי לסייע לבית-המשפט לקבוע אם, בעת כתיבת צוואתו, היה המצווה במצב של תלות וההכרעה בשאלת התלות עשויה לסייע לו לקבוע אם המצווה היה נתון להשפעה בלתי-הוגנת, אך חשוב לזכור, כי בתלות, כשלעצמה, אין משום ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת, ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה {ע"א 142/80 א' מירסקי נ' מנחם מירסקי ואח', פ"ד לה(2), 155 (1980)}. ואלה המבחנים:

 

הראשון, מבחן הנישול – עריכת צוואה שוללת את הירושה על-פי דין. בעריכת צוואה {למעט צוואה ליורשים החוקיים כחלקיהם בחוק, שקיומה וביטולה הם היינו-הך} יש, למעשה, משום נישולם מן הירושה, המלא או החלקי, של היורשים על-פי דין, כולם או חלקם. בכך שהצוואה מנשלת מחלקו בירושה את מי מהיורשים החוקיים אין משום ראיה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת. ואולם, לעובדות שברקע הנישול עשויה לעיתים להיות משמעות.

 

השני, מבחן השימוש לרעה בתלות – הוכחת תלותו של המצווה בנהנה עשויה, בהתקיים התנאים הנוספים, להקים חזקה להשפעה בלתי-הוגנת. אך כדי להיווכח אם המצווה, שתלותו בנהנה הוכחה, אכן היה נתון להשפעה בלתי-הוגנת, יש לבחון אם הנהנה ניצל את תלותו של המצווה במטרה להשפיע עליו בנושא עריכת הצוואה. הצורך בבירור זה מתחייב מן ההכרח להבחין בין הוכחתה של התלות לבין הוכחתה של השפעה בלתי-הוגנת.

 

השלישי, מבחן ההשפעה המותרת – גם במקרים בהם מוכחת השפעה מצד הנהנה על המצווה, עדיין אפשר שההשפעה לא הייתה בלתי-הוגנת. המושג "השפעה", כשלעצמו, נטול גוון ערכי. השפעה עשויה להיות בלתי-הוגנת, אך יכולה להיות גם הוגנת, וההכרעה בין שתי האפשרויות היא הכרעה ערכית.

 

הרביעי, מבחן הגיונה של הצוואה – צוואה אמורה לשקף את רצונו האמיתי של המצווה. לבחינת אמיתותה של הצוואה עשוי בית-המשפט להידרש לבדיקת הוראותיה באמת – מידה הגיונית. השאלה אינה אם הצוואה סבירה על-פי הבנתו של השופט, אלא אם היא סבירה על-פי הבנת השופט את הגיונו של המצווה.

 

מן הראיות הבאות לפני בית-המשפט, במסגרת הדיון בתוקפה של הצוואה, קרוב שתצטייר בפניו תמונת חייו של המצווה עובר לכתיבת הצוואה, קשריו החברתיים, ערכיו והעדפותיו; ויעלה בידו לבדוק אם הצוואה, מנקודת מבטו המשוערת של המצווה, נראית לכאורה הגיונית. תשובה חיובית לשאלה זו תחזק את ההערכה כי הצוואה משקפת את רצון המצווה. מנגד, כאשר תוכן הצוואה נראה בלתי-סביר, יש מקום לבדוק היטב את כשרות הצוואה.

 

אם-כן, יודגש כי שימוש במבחנים לעיל יעשו בזהירות מירבית תוך הבנה שבתלות עצמה אין בה ראיה מספקת לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת ואף לא להקמת חזקה בדבר קיומה.

 

זאת ועוד. בבוא בית-המשפט להכריע בשאלה, אם עלה בידי מבקש הקיום לשאת את נטל הבאת הראיות, מוטל על בית-המשפט לזכור כי ההכרעה בשאלת יכולתו של המצווה לפעול מתוך רצון חופשי מבוססת, לרוב ובעיקר, על הערכה נסיבתית ולא על עובדות בדוקות.

 

העברת נטל הבאת הראיות אל המבקש מטילה עליו חובה להוכיח עובדה בעלת אופי שלילי. וכידוע, הבאת ראיות לשלילת קיומה של עובדה נטענת מהווה משימה יותר קשה מהבאת ראיות להוכחתה.

 

אי-הבאת ראיות חיוביות לסתירת החזקה, מצד המבקש, אינה חייבת, בהכרח, להוביל לקבלת עמדתו של המתנגד.

 

מעבר לבחינת נסיבותיו העובדתיות של כל מקרה נתון, יש לזכור, כי הצוואה ששאלת כשרותה עומדת לדיון – בהנחה שנערכה כהלכה – מהווה, כשלעצמה, ראיה לרצונו של המצווה ונטייתנו המקובלת, לפעול לקיום רצונו של המצווה, צריכה לבוא לידי ביטוי.

 

החלת החזקה לקיומה של השפעה בלתי-הוגנת אסור שתשכיח את נקודת המוצא, והיא, כי נטל השכנוע לטענה שהמצווה עשה את צוואתו, לא מתוך רצון חופשי אלא עקב השפעה בלתי-הוגנת, מוטל על כתפי המתנגד לקיום הצוואה וכי גם מקום שהמבקש מתקשה להביא ראיות לערעור יסודותיה של החזקה או להפרכתה, אין בית-המשפט פטור מלשוב ולבחון אם המתנגד נשא את נטל השכנוע {ראה גם עז' (חי') 1570/02 ל' נ' נ' מ' י' ואח', תק-מש 2004(4), 470 (2004); תמ"ש (כ"ס) 3881/04 מ. ב. ואח' נ' א. ב. י, תק-מש 2007(3), 613 (2007); עז' (חי') 1570/02 ל' נ' נ' מ' י' ואח', תק-מש 2004(4), 470 (2004)}.

 

על הטוען לתרמית להוכיחה, בדומה להשפעה בלתי-הוגנת, וזאת מכיוון שחזקה שצוואה נעשתה כדין. נבהיר כי, הטוען לתרמית צריך להוכיח לא רק את מעשה התרמית אלא צריך להוכיח שהצוואה נעשתה מחמת התרמית.

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד שלומי נרקיס. אין להעתיק ו/או להפיץ תכנים ו/או קטעים ממאמר זה, בכל צורה שהיא הן דרך אמצעי אלקטרוני ומכני, לרבות צילום, הקלטה, הקלדה וכיו"ב ללא אישור של עו"ד שלומי נרקיס מראש ובכתב.