האם ניתן לערוך הסכם חלוקה בין יורשים גם בעל-פה?

פורסם : 16.12.2018

הדפסת המאמר

שלח לחבר

האם ניתן לערוך הסכם חלוקה בין יורשים גם בעל-פה?

מאת: שלומי נרקיס, עו"ד ונוטריון

ככלל, יש לערוך בכתב הסכם חליפין של מקרקעין בין יורשים וכי הוכחת הסכם שאינו בכתב תהא אפשרית רק כאשר קיימות ראיות משמעותיות המצביעות על ההסכם מהן עולה "זעקת ההגינות".

 

כשעסקינן בהסכם חלוקת עזבון של נכסי מקרקעין, יש צורך שייערך בכתב ונראה כי זו העמדה הראויה. זאת, מאחר והעברת זכויות בין יורשים, מהווה עסקה במקרקעין שנדרש כי תיעשה בכתב, בהתאם לסעיף 8 לחוק המקרקעין.

 

שהרי, משניתן צו הירושה או צו קיום הצוואה, כל אחד מהיורשים קיבל את החלק שזכה בו, בכל אחד ואחד מנכסי העזבון. משהיורשים החליטו כי הם מבצעים עסקת חליפין וכל אחד יקבל נכס מקרקעין אחד לבעלותו המלאה, הרי שלכאורה מדובר בעסקת מקרקעין הדורשת כתב.

 

דרישת הכתב במקרקעין היא דרישה מהותית ומטרתה לוודא כי קיימת גמירות דעת לבצעה. מטרה זו נחוצה אף בהסכם לחלוקת עזבון ולכן יש טעם רב בגישה לפיה אף כשעסקינן בהסכם לחלוקת עזבון בנכסי מקרקעין, חלה דרישת הכתב.

 

ניתן יהיה לוותר על דרישת הכתב רק במקרים חריגים בהן קיימת "זעקת ההגינות", כמו בעסקאות מקרקעין רגילות.

 

יחד-עם-זאת, סעיף 110 לחוק הירושה, הדן בהסכם חלוקה בין יורשים איננו כפוף לדרישת הכתב, ובמשמע יכול להיעשות גם בעל-פה או בהתנהגות.

 

ב- תמ"ש (נצ') 65963-12-14 {נ' א' ר' נ' עז' המנוחה מ' ע' ע' ואח', טרם פורסם (01.10.18)} נדונה השאלה האם התובעת ויורשי אחיה, ניהלו משא-ומתן שהבשיל לכדי הסכם מחייב, בעניין חלק בעזבון ההורים המנוחים.

 

בית-המשפט קבע, כי לא היתה כל מחלוקת כי הסכם לחלוקה באשר לקיומו טענו הנתבעים 4 ו- 7 לא הוצג כראיה וזאת בניגוד להוראת סעיף 8 לחוק המקרקעין.

 

בית-המשפט קבע כי כפי שעולה מהעדויות המשא-ומתן שניהלו הצדדים לא הבשיל לכדי הסכם מחייב. הצדדים ניהלו משא-ומתן מתוך כוונה להתקשר בהסכם ואולם לעולם אין בעצם קיום המשא-ומתן ערובה לעריכת הסכם. באופן עקרוני עומדת לצדדים למשא-ומתן הזכות לפרשות ממנו הנגזרת מעקרון חופש החוזים. כך גם, אין לזהות הפכפכנות מסויימת בניהול משא-ומתן, עם חוסר תום-לב.

 

בית-המשפט קבע, כי התובעת פרשה מהמשא ומתן בתום-לב, שכן היא הודרכה על-ידי שיקול ענייני, של אי-כדאיות ההצעה, לאחר שהתייעצה עם יועציה, וכל זאת בשלבים הראשוניים של המשא-ומתן.

 

אף טיוטת ההסכם שנערכה על-ידי בא-כוח הנתבעים ונשלחה לבא-כוח התובעת, לא הוגשה כראיה לתיק. אין גם חולק כי היא לא נחתמה על-ידי התובעת ולא היתה מקובלת עליה, כפי שנמסר על-ידי בנה למתווך בשיחה הטלפונית, קודם לעריכתה.

 

לפיכך, אין בעצם קיומה של אותה טיוטת הסכם כדי לסתור את הנחת היסוד, שלא נתקיימה הסכמה מצידה להצעה.

 

עדות התובעת ועדיה וכן עדות המתווך מצביעות על כך שהתובעת לא גמרה בדעתה להתחייב בהסכם.

 

עוד נקבע, כי ההכרה בקיומה של עסקה שלא קויימה בה דרישת הכתב, היא היוצא מן הכלל ולא הכלל. נסיבות המקרה לא מצדיקות חריגה מהכלל. כך אין מקום להפעיל את זעקת "ההגינות" כתחליף לדרישת הכתב שכן לא הוכח שהתחולל שינוי או הסתמכות מצד הנתבעים בעקבות ההצעה אשר ממנה חזרה בה התובעת.

 

בית-המשפט ציין במסגרת פסק-דינו כי לא הוכח גם כי כל היורשים היו שותפים למשא-ומתן, כך שממילא בהיעדר הסכמת כל היורשים לא ניתן היה לאשר את הסכם חלוקת העזבון.

 

בסיכומו-של-דבר, בהיעדר כתב ואף בהיעדר גמירות דעת, אין מקום לכפות על התובעת את הצעת הנתבעים 10-4 לחלוקת העזבון.

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד שלומי נרקיס. אין להעתיק ו/או להפיץ תכנים ו/או קטעים ממאמר זה, בכל צורה שהיא הן דרך אמצעי אלקטרוני ומכני, לרבות צילום, הקלטה, הקלדה וכיו"ב ללא אישור של עו"ד שלומי נרקיס מראש ובכתב.