האם יש לבטל את הסתלקותו של הנתבע מעזבון אימו עקב היותה הסתלקות שלא כדין, שלא בתום-לב ולמראית עין?

פורסם : 15.07.2016

הדפסת המאמר

שלח לחבר

האם יש לבטל את הסתלקותו של הנתבע מעזבון אימו עקב היותה הסתלקות שלא כדין, שלא בתום-לב ולמראית עין?

מאת: עו"ד שלומי נרקיס

הרציונל העומד מאחורי דרישת המחוקק בסעיף 6 לחוק הירושה, כי ניתן להסתלק רק "כל עוד לא חולק העזבון" הוא כי מי שכבר קיבל את חלקו, לא יכול להסתלק, לאחר שבחר לרשת את המנוח ובקבלתו את חלקו בעזבון, גילה דעתו כי הוא מעוניין לרשת.

 

מאחר שמי שמסתלק נחשב כמי "שלא היה יורש מלכתחילה", ברור כי אם היורש כבר קיבל את חלקו אזי בפועל הוא כבר ירש את המצווה.

 

ברם, אם המסתלק לא קיבל דבר מהעזבון, הוא רשאי להסתלק מחלקו בעזבון, אף אם יתר היורשים נטלו חלק מזכויותיהם בעזבון. שהרי, המסתלק שלא קיבל דבר מהעזבון כלל לא גילה דעתו שהוא מעוניין לרשת.

 

כאשר בבסיסה של ההסתלקות ניכרת רמיה או כוונה לפגוע בזכויות צדדים סמוכים, על בית-המשפט להעמיק ולבחון את נסיבות הפעולה מחוץ לגדרי חוק הירושה, על-מנת שלא יינזקו האחרונים בברכתו של החוק.

 

הוראות החוק אינן מיועדות, בבחינת תכליתן, לשמש כסות למבקש לגרוע מזכויותיהם של בעלי התביעות כנגדו ועל כן פעולה מעין זו הינה שימוש לרעה בזכות משפטית וניתן לבטלה. האכסניה הראויה יותר לבחינת תוקפה של הסתלקות מירושה במסגרת המשפט הפרטי הינה דרישת תום-הלב {ראה ע"א 4372/91 סיטין נ' סיטין, פ"ד מט(2), 120}.

 

בעניין סיטין קבע בית-המשפט כי מאחר שהוכח שמטרת ההסתלקות היתה למנוע מאשתו של המסתלק לקבל את הזכויות המגיעות לה כנושה, דינה להתבטל. עוד נקבע, כי "ההפחתה מיכולת המימוש של הנושים אגב הסתלקות הינה בניגוד לחובת הקיום בתום-לב ושלא בדרך מקובלת ועל-כן ניתן לבטלה".

 

ב- ת"ע (ת"א) 33331-06-15 {פלונית נ' אלמוני, טרם פורסם (03.07.16)} בית-המשפט לענייני משפחה {כב' השופט נפתלי שילה} קבע בית-המשפט כי, התובעת לא הוכיחה כי נרקמה כנגדה קנוניה על-ידי הנתבע ואחיו או שההסתלקות היא למראית עין.

 

הסתלקותו של הנתבע מעזבון אימו נעשית לאור אמונתו כי זה היה רצונה של אימו. ברור כי כלכלית הוא היה מעדיף שלא להסתלק, לקבל עוד תשיעית מהמגרש, לתת מחצית לתובעת ולהיוותר עם היתרה. ברם, הוא ראה מחובתו לקיים את רצונה של המנוחה כפי שהוא הבין אותה ולדבריו "צו מצפונו" אילץ אותו להסתלק.

 

כמו-כן, בית-המשפט עסק בשאלה האם העובדה שעקב ההסתלקות של הנתבע, התובעת מפסידה את חלקה על-פי הסכם הממון, מביאה בהכרח למסקנה, כי הסתלקותו אינה בתום-לב ויש לבטלה.

 

בית-המשפט השיב על שאלה זו בשלילה. הוכח כי המנוחה לא רצתה להעניק דבר לתובעת מעבר למה שהיא העניקה לה בהסכם. לא הוכח שהיא ידעה על הסכם הממון ומסתבר כי היא לא ידעה על תוכנו.

 

בהסתלקותו של הנתבע, יש משום כיבוד רצונה של המנוחה אשר לא רצתה שהתובעת תקבל שום חלק נוסף מעזבונה. אין כאשר הסתלקות שלא בתום-לב, שהרי אם הנתבע לא היה מסתלק הוא היה זוכה לקבל שישית מיתרת העזבון.

 

הנתבע הסכים לוותר על חלקו כי הוא מאמין באמת ובתמים כי רצונה של אימו היה שהוא לא יקבל דבר מעזבונה.

 

אין המדובר במקרה של חייב המסתלק מירושה שזכה בה, על-מנת שנושה לא יגבה ממנו והוא עושה כן, ביודעו שבכל מקרה, מלוא זכייתו תועבר לנושיו. במקרה דנן, לנתבע לא היו נושים והוא רק התחייב שמחצית ממה שירש, הוא יעניק לתובע.

 

ברם, משהתברר לו בוודאות לאחר חתימת הסכם הממון, כי אימו לא מוכנה להעניק לו את שליש המגרש שנותר, הוא מעוניין בקיום ההסתלקות על-מנת שרצון אימו יתגשם. אין מדובר בשימוש בזכות שאינה בתום-לב.

 

בסופו-של-דבר, בית-המשפט דחה את התביעה לביטול ההסתלקות.

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד שלומי נרקיס. אין להעתיק ו/או להפיץ תכנים ו/או קטעים ממאמר זה, בכל צורה שהיא הן דרך אמצעי אלקטרוני ומכני, לרבות צילום, הקלטה, הקלדה וכיו"ב ללא אישור של עו"ד שלומי נרקיס מראש ובכתב.