כשרות לצוות

מאת: עו"ד שלומי נרקיס

 

1. כללי

 

סעיף 26 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

 

"26. כשרות לצוות

צוואה שנעשתה על-ידי קטין או על-ידי מי שהוכרז פסול-דין או שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה - בטלה."

 

סימן ב' לפרק שלישי עוסק בפגמים שבתוקף הצוואה, כלומר, הפגמים המהותיים. פגמים אלה, בהתאם להוראות שבחוק הירושה עשויים להביא לבטלותה של הצוואה.

 

כל אדם רשאי לערוך צוואה אלא-אם-כן נשללה או הוגבלה כשרות זו כדין. קטין, פסול-דין ואדם שאינו יודע להבחין בטיבה של צוואה, אינם כשירים לעשות צוואה ולכן צוואתם תהיה בטלה.

 

סעיף 26 לחוק הירושה קובע שצוואה שנעשתה על-ידי קטין, פסול-דין או "שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה - בטלה".

 

ההגבלה שבסיפא לסעיף 6(ג) לחוק הירושה עניינה מצבו הנפשי, המנטאלי והגופני של המצווה בעת עריכת הצוואה, כאשר נקודת הזמן הרלוונטית הינה מועד החתימה על הצוואה {ע"א 3411/92 רובינשטיין נ' ברז בסקי, דינים עליון מ 648; ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני, מ"ז(4), 785 (1993)}.

 

לפיכך, צוואה היא תקפה אם נעשתה בנקודת זמן בה ידע המצווה להבחין בטיבה, אף אם לפני או אחרי כן השתנה מצבו, כאשר הנטל להוכחת קיומה של ההגבלה מוטל על מי שטוען לקיומה. כלומר, נטל ההוכחה רובץ על הנתבע הטוען לאי-כשירותה של המנוחה בעת החתימה על הצוואה {ת"ע (משפחה יר') 43220/09 נ' ב' י' נ' האפוטרופוס הכללי - ירושלים, תק-מש 2011(4), 472, 474 (2011)}.

 

להוכחת טענה בדבר אי-כשרות המצווה ניתן להסתייע בעדות רפואית בדבר מצבו של המצווה בעת עריכת הצוואה, אולם בית-המשפט רשאי להסתייע בחומר ראיות אחר המתייחס לאותה התקופה ולהעדיפו על פני חוות-הדעת הרפואית.

 

כמות ההוכחה הנדרשת כדי לקבוע כי המגבלה ממנה סבל המנוח הינה כזו אשר עלולה לשלול את כשרותו לצוות, אינה עניין של מה בכך, ואין די בהעלאת ספקות גרידא {ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל, לה(3), 101 (1981); ע"א 279/87 רובינוביץ נ' קרייזל, מג(1), 760 (1989)}.

 

2. קטין

סעיף 3 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע מיהו קטין:

 

"3. קטינות ובגירות

אדם שלא מלאו לו 18 שנה הוא קטין; אדם שמלאו לו 18 שנה הוא בגיר.".

 

סעיף 11 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע המחוקק את אופן חישוב הגיל:

 

"11. חישוב גיל

כל מקום שמדובר בו, בניב כל שהוא, באדם בגיל פלוני, ייחשב גילו מתחילת היום בו הוא נולד, והוא כשאין כוונה אחרת מפורשת או משתמעת; יום מתחיל עם שקיעת החמה של היום שלפניו ונגמר עם שקיעת החמה של אותו יום."

 

המחוקק הגביל את הקטין מלעשות צוואה. הגבלה זו אינה עוסקת במצבו הנפשי או הגופני של הקטין בשעת עריכת צוואתו אלא המחוקק קבע כי במצב שאדם הוא קטין הוא אינו רשאי לערוך צוואה.

 

גם אם קטין יודע להבחין בטיבה של צוואה, קרי, לקטין גמירת-דעת, וגם אם הצוואה אמיתית הוא אינו יכול לערוך צוואה.

 

ההגבלה של המחוקק כי הקטין אינו רשאי לערוך צוואה, היא ללא סייגים.

 

פעולה משפטית של קטין תהיה תקפה אם ניתנה הסכמה של נציגו מראש או למפרע {ראה סעיף 4 לחוק הכשרות המשפטית}, אך הכרה זו של המחוקק לא תינתן במקרה שקטין עשה פעולה משפטית של עריכת צוואה.

 

 

3. פסול-דין

סעיף 8 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע מתי אדם יוכרז פסול-דין:

 

"8. הכרזת פסלות

אדם שמחמת מחלת נפש או ליקוי בשכלו אינו מסוגל לדאוג לענייננו, רשאי בית-המשפט, לבקשת בן זוגו או קרובו או לבקשת היועץ המשפטי לממשלה או בא-כוחו, ולאחר ששמע את האדם או נציגו, להכריזו פסול-דין."

 

אדם שהוכרז פסול-דין אינו כשיר משפטית ולכן אינו כשיר לערוך צוואה.

 

כאשר עסקינן בצוואה, גמירת-הדעת של המצווה היא דרישה מהותית, ובמקרה של פסול-דין קובע המחוקק כי פסול-דין אינו כשיר לערוך צוואה גם אם יש לו גמירת-דעת וגם אם ידע להבחין בטיבה של צוואה.

 

המחוקק לא השאיר מקום לספק בדבר השאלה, האם ניתן לאשר צוואה של פסול-דין. המחוקק נקט בגישה מחמירה ששוללת לחלוטין את היכולת של פסול-דין לערוך צוואה.

 

צוואה של פסול-דין תיפסל רק אם בשעת עריכת הצוואה, היה המצווה פסול-דין. אם פסול-דין ערך צוואה בטרם שהוכרז פסול-דין צוואתו תהיה כשירה בהתאם להוראות שבחוק הירושה.

 

נדגיש כי מינוי אפוטרופוס לאדם אינו הופך אותו אוטומטית לפסול-דין שכן, קיימים מצבים שונים שבהם ימונה אפוטרופוס לאדם גם אם הוא לא פסול-דין {עז' (חי') 3990/02 עזבון המנוחה ס. ש. ז"ל נ' מ. פ. ואח', תק-מש 2007(3), 232 (2007)}.

 

אם-כן, ראוי להדגיש כי רק אדם שמינוי לו אפוטרופוס והוא הוכרז פסול-דין, הוא אינו כשיר לערוך צוואה. במקרים אחרים המנויים בסעיף 33 לחוק הכשרות המשפטית, כשרות המצווה תיבחן לפי המבחנים הרגילים בהתאם להוראות חוק הירושה.

 

בהתאם לסעיף 6 לחוק הירושה, צוואה בטלה בשלמותה אם נעשתה על-ידי מי שהיה "פסול-דין" בשעת עשייתה.

 

משהוכרז אדם "פסול-דין" נשללת כשרותו המשפטית, וככזה חסר הוא את הכושר לצוות.

 

הוראת סעיף 6 לחוק הירושה נועדה להגן על פסול-הדין מפני שיקולים מוטעים אותם עשוי הוא לשקול ומפני לחץ והשפעה, לעיתים בלתי נראים לעין ושאינם עולים כדי השפעה בלתי-הוגנת, מצד הסובבים אותו {תמ"ש (ראשל"צ) 46330/07 פלונית נ' האפוטרופוס הכללי, טרם פורסם (2008)}.

 

יש להדגיש, כי אף אם נפלו פגמים בהכרזה על אדם כ"פסול-דין" ובוטלה הכרזת הפסלות בשלב מאוחר יותר, הצוואה שנערכה בתקופת "הפסלות" בטלה {ראה גם ת"ע (משפחה טב') 4793-02-10 א.ז. ז"ל נ' א.ז., תק-מש 2011(3), 639, 645 (2011)}.

 

 

4. צוואה שנעשתה בשעה שהמצווה לא ידע להבחין בטיבה של צוואה

פסיקת בתי-המשפט עסקה רבות בשאלה מה פירוש "להבין בטיבה של צוואה". הכללים סוכמו בפסיקה על-פי שלושה רכיבים עיקריים {ראה גם ע"א 851/79, 160/80 בנדל נ' בנדל, פ"ד לט(3), 101 (1981); ע"א 15/85 מזרחי נ' רז, פ"ד מא(4), 454 (1987); ת"ע (משפחה ת"א) 106650/09 י.ע. נ' י.ע., תק-מש 2011(2), 700, 703 (2011); ת"ע (משפחה ת"א) 104020-08 ע.ו. נ' ר.ע., תק-מש 2011(2), 636, 639 (2011); ת"ע (משפחה ת"א) 104810/09 ש.מ. נ' א.י., תק-מש 2010(4), 295, 297 (2010); ת"ע (משפחה ת"א) 102161-08 א. ק. נ' המנוח ---, תק-מש 2010(1), 553, 556 (2010)}:

 

הראשון, מודעות המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה;

 

השני, ידיעתו בדבר היקף רכושו ויורשיו;

 

השלישי, מודעותו באשר לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו.

 

על המצווה להיות בדעה צלולה ולפרש נכונה את המציאות הסובבת אותו כאשר דעתו משוחררת מלחצי נפש חולניים, תעתועי דמיון ומחשבות שווא {ע"א 1212/91 קרן ליבי נ' בינשטוק, פ"ד מח(3), 723 (1994); ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רינה מרום, פ"ד מט(1), 318 (1994); דנ"א 1516/95 מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(1), 331 (1995)}.

 

מבחינת נטל ההוכחה, על המתנגד לעמוד בנטל השכנוע להוכיח שהמנוח לא ידע "להבחין בטיבה של צוואה" או שחתם עליה תחת השפעה בלתי-הוגנת, ומשנה-תוקף יש לדברים אלה, משמילאה הצוואה אחרי הדרישות הצורניות הנדרשות בחוק הירושה {ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1), 318 (1994); ת"ע (משפחה ת"א) 102160-09 עזבון המנוח א.ג. ז"ל נ' ר.ג.ג, תק-מש 2011(3), 451, 453 (2011)}.

 

צוואה תהא בטלה רק אם יוכח, בעדות רפואית או אחרת, כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה {ע"א 160/80 בנדל ואחק נ' בנדל, פ"ד לה(3), 101}, כאשר המועד הרלבנטי בה נבחן כושרו של המצווה הוא מועד עשיית הצוואה את מודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו.

 

ובמילים אחרות, נקודת הזמן הרלבנטית הינה מועד החתימה על הצוואה וחומר הראיות צריך שיתייחס למועד זה.

 

להוכחת מודעות המצווה במועד הרלבנטי ניתן להסתייע בעדות רפואית לזמן אמת, בחוות-דעת מומחה המתבססת על התיעוד הרפואי על המנוח, עדויות של מי שהיו בסביבתו של המנוח סובב לעשיית הצוואה, מי ערך אותה או מי שנטל חלק בעריכתה.

 

יש לציין, כי כדי להכריע בכשירותו של המנוח לצוות, בית-המשפט ממנה, לעיתים, מומחה מטעם בית-המשפט כאשר על האחרון ליתן חוות-דעתו לשאלה האם המנוח היה כשיר לצוות את צוואתו {ראה ת"ע 2305-11-12 ח' ל' נ' ב' ג' ואח', טרם פורסם (1.01.14)}.

 

כאשר חוות-הדעת הרפואית אינה חד-משמעית - לא ניתן על בסיסה להכריע בשאלת כשרותו של המנוח במועד חתימת הצוואה {ת"ע 45676-07-10 ג' ר' נ' א' ג', טרם פורסם (20.10.13)}.

 

מובהר כי בכל מקרה בו עסקינן בשאלה רפואית יש להוכיחה באמצעות חוות-דעת רפואית, ועל בית-המשפט לנהוג משנה-זהירות שעה שהוא עוסק בשאלה רפואית זו שמא ימצא עצמו גולש לתחום שאינו בידיעתו השיפוטית, המצריך הוכחה בדרך המקובלת, ויסיק מסקנות בהסתמך על תיק רפואי זה או אחר, שלא באה בצידו חוות-דעת מומחה.

 

זאת ועוד. בהעדר עדות רפואית מוסמכת, לא יסיק בית-המשפט על יסוד סמיכות הזמנים שבין מועד עריכת הצוואה בעל-פה למועד הפטירה, כי המנוח ראה עצמו מול פני המוות.

 

ב- ת"ע 40622-12-09 {ש' א' נ' א' א', פורסם באתר האינטרנט נבו (14.04.11)} קבע בית-המשפט כי מבקשי קיום הצוואה לא הוכיחו את עובדת היותה של המוחה "שכיב מרע" בחוות-דעת רפואית של ממש וממילא בית-המשפט לא אמור להסיק מסקנה מתיעוד רפואי בלא שתוגש בעניין שברפואה חוות-דעת {או שבית-המשפט יתבקש למנות מומחה} ולפיכך, הלכה למעשה, המבקשים לא הרימו את הנטל המושת עליהם בעניין זה.

 

יש לזכור, כי במרבית המקרים עסקינן בחוות-דעת הנסמכת על מסמכים רפואיים בלבד, מבלי שהמומחה הכיר את המנוח או ראה אותו ומשכך היא מוגבלת ויש ליתן לה משקל מתאים. בנסיבות אלה, יש בהחלט מקום לבחון את שאלת הכשרות על-פי עובדות וראיות אחרות המונחות בפני בית-המשפט.

 

זאת ועוד. בית-המשפט רשאי להסתייע בחומר ראיות אחר, המתייחס למועד עשיית הצוואה, ולהעדיפו על פני חוובת הדעת הרפואית. חסרונה של חוות-דעת רפואית הוא בהינתנה על-ידי מומחה אשר לא ראה את המנוח ובמרבית המקרים אך לא הכיר אותו אישית.

 

חוות-דעת שכזו נסמכת על מסמכים רפואיים של המנוח וכל כולה הוא בבחינת "ניתוח לאחר המוות" {עמ"ש 36529-11-10 ב' ש' מ' נ' ש' מ', פורסם באתר האינטרנט נבו (28.02.12)}.

 

לעיתים, עדות מהימנה של עורך הצוואה ו/או העדים לה עדיפה על פני חוות-דעת של מומחה כך שחוות-דעת זו איננה בבחינת "כזה ראה וקדש".

 

כנגד הגבלת המחוקק בדבר אי-הכשירות של קטין או פסול-דין לערוך צוואה, הגבלת כשירותו של מצווה שלא ידע להבחין בטיבה של צוואה בעת שערך אותה, עוסקת במצבו הנפשי, המנטלי והגופני של המצווה בעת עריכת הצוואה.

 

ב- ע"א 160/80, 851/79 {שולמית בנדל ואח' נ' דורון בנדל, פ"ד לה(3), 101 (1981)} המנוח היה בגיר, שלא הוכרז כפסול-דין, אך טענת המערערים היתה, כי המנוח "לא ידע להבחין בטיבה של צוואה". כב' השופט א' ברק קבע:

 

"הגבלת כשרות זו, הנובעת מחוסר היכולת להבחין בטיבה של צוואה, אין עניינה בסטטוס של המצווה אלא במצבו הנפשי והגופני בשעת עריכת הצוואה. סטטוס של קטינות או פסלות מביא לבטלות הצוואה, גם אם הקטין או פסול-הדין ידעו להבחין בטיבה של צוואה. ואילו בענייננו הצוואה תהא בטלה, רק אם יוכח - בעדות רפואית או אחרת - כי המצווה לא ידע להבחין בטיבה של הצוואה. נטל השכנוע בעניין זה מוטל על הטוען לחוסר כשרות זו (ראה: ע"א 190/68 סטוצ'יקי נ' קלינברוט, פ"ד כב(2), 138 (1968)). חומר הראיות צריך להתייחס למועד עריכת הצוואה. על-כן תקפה צוואה, שנעשתה בתקופה, שבה ידע המנוח להבחין בטיבה, גם אם לפני כן ולאחר-מכן השתנה המצב... לא ידע להבחין בטיבה של צוואה" מהו? ביטוי זה לא הוגדר על-ידי המחוקק, ואין זה רצוי, כי אנו נקבע בו מסמרות. המחוקק קבע אך הנחיה כללית, אשר מטרתה לבחון, אם המצווה היה מודע למהות מעשיו ותוצאותיהם. בהקשר זה ניתן לקחת בחשבון את מודעתו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, את ידיעתו על דבר היקף רכושו ויורשיו, ואת מודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו... המשקל, שיינתן לשיקולים אלה ואחרים, הוא דבר המשתנה מעניין לעניין, על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה."

 

ב- ע"א 1212/91 {קרן לב"י ואח' נ' פליציה בינשטוק ואח', פ"ד מח(3), 705 (1994)} קבע כב' השופט מ' חשין כי "חזקה היא שאדם כשר לפעולות משפטיות - בהן עשיית צוואה - והכופר בכשרות זו עליו הראיה".

 

אם-כן, חזקה על אדם שהוא כשר לעשיית פעולה משפטית בכלל, ועריכת צוואתו בפרט. על-כן, חזקה על אדם כי בעת עריכת הצוואה ידע להבחין בטיבה של הצוואה והטוען אחרת עליו נטל הראיה. אך אין די בהעלאת ספיקות בלבד, כדי לעמוד בנטל השכנוע המוטל על הטוען לחוסר כשירות לצוות, וזאת לאור חוק היסוד: כבוד האדם וחירותו, שלילת הכושר לצוות מאדם, וברוב המקרים שלילת הכושר נעשית בדיעבד, לאחר מותו של המצווה, אינה פעולה סתמית, ולכן הנטל שיוטל על כתפו של הטוען לחוסר כשירות לצוות יהיה כבד ביותר {ע"א 724/87 ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד, פ"ד מח(1), 22 (1989)}.

 

בחינת השאלה האם ידע המצווה שהלך לעולמו להבחין בטיבה של צוואה הינה רלבנטית למועד חתימת הצוואה וחומר הראיות צריך שיתייחס למועד זה.

 

יפים לעניין זה דברי בית-המשפט ב- ע"א 1099/90 {שילה שרוני ואח' נ' שאול שרוני, פ"ד מז(4), 785 (1993)} לפיהם "החשוב הוא שנבחן היבט זה לשעת עריכת הצוואה, כלומר, לנקודת זמן מסויימת. השאלה היא האם בעת שנערכה הצוואה ונחתמה על-ידי המנוח, היה צלול בדעתו וידע את שהוא עושה" {ראה גם ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' רנה מרום, תק-על 95(1), 1075 (1995)}.

 

המבחן לבחינת השאלה, האם המצווה ידע להבחין בטיבה של צוואה, הוא גמיש. המבחן הקובע הוא אם היה המצווה מודע למהות מעשיו ולתוצאותיהם. ניתן להתחשב במסגרת בחינה זו במודעותו של המצווה לעובדה שהוא עורך צוואה, בידיעתו על היקף רכושו וזהות יורשיו ובמודעותו לתוצאות עשיית הצוואה על יורשיו, המשקל אשר יינתן לכל שיקול תלוי בנסיבות המקרה הספציפי ומשתנה מעניין לעניין {עז' (חי') 4720/04 עזבון המנוח ---- ז"ל נ' ----ואח', תק-מש 2007(4), 548 (2007)}.

 

חשוב להדגיש שבית-המשפט אינו בוחן את תבונת הצוואה או סבירותה, רצונותיו של המצווה הם עניינו בלבד. בית-המשפט צריך להשתכנע כי המצווה ידע להבחין בטיבה של הצוואה, ואם המצווה בהתנהגותו הכללית ידע להבחין בטיבה של צוואה, אין לשלול את כושרו המשפטי לערוך צוואה.

 

 

5. חולה נפש

הבעיה לגבי חולה נפש מתעוררת דווקא כאשר החולה יודע בטיבה של צוואה ומסיבה זאת החליט לערוך צוואה, אלא שמחמת מחלתו הוא חסר כוח שיפוט והוא עלול לצוות את ירושתו או להדיר מירושתו על-פי שיקולים בלתי-הגיוניים או מוטעים המוכתבים לו על-פי תעתועי מחלת הנפש שבה הוא לוקה.

 

ברור הדבר שיש לפסול צוואה או חלק ממנה כאשר יוכח בברור כי מחלת הנפש גרמה לכך שהמצווה לא היה בעל יכולת לשקול כראוי את השיקולים שהיה מביאם בחשבון אלמלא נטרפה דעתו והכל בכפוף לעקרון היסוד כי המבקש לפסול צוואה, עליו הראיה וכי כל ספק יפעל לקיומה של הצוואה ולא לביטולה {ראה עז' (יר') 379/89 פליציה בינשטוק נ' האוניברסיטה, תק-מח 91(1), 472 (1991); ע"א 1212/91 קרן לב"י ואח' נ' פליציה בינשטוק ואח', פ"ד מח(3), 705 (1994)}.

 

אין התייחסות של המחוקק בחוק הירושה בכלל ובסעיף 26 לחוק הירושה בפרט, בדבר הסוגיה לגבי מצווה שערך צוואתו, שהוא חולה נפש.

 

משכך, עולה השאלה מה דין צוואה, במצב שאדם שכתב צוואה, והוא חולה נפש, אך לא הוכרז כפסול-דין?

 

ב- עז' (יר') 379/89 {פליציה בינשטוק נ' האוניברסיטה, תק-מח 91(1), 472 (1991)} קבע בית-המשפט כי "אין ספק שבאוכלוסיה מצויים חולי נפש לא מועטים אשר לא הוכרזו כפסולי דין מפני שאיש לא ראה צורך בכך או מפני שקרוביהם של אותם חולי נפש לא רצו לצערם או לעורר את חמתם, ואף-על-פי-כן כושרם לערוך צוואה נפגם מחמת מחלת הנפש".

 

סוגיה זו נדונה בשורה של פסקי-דין בהם נקבע כי עצם העובדה כי מצווה סבל ממחלת נפש או הפרעה נפשית כלשהי בעת עריכת צוואה אינה כשלעצמה פוסלת את הצוואה. בתי-המשפט יבחנו האם המצווה ידע להבחין בטיבה של הצוואה על-אף אפשרות היותו סובל מהפרעה נפשית וזאת על-פי המבחנים שהוזכרו כאמור לעיל.

 

ב- ע"א 724/87 {ורדה כלפה (גולד) נ' תמר גולד, פ"ד מח(1), 22 (1989)} קבע כב' השופט י' מלץ כי "גם אם אדם סובל מהפרעות נפשיות, אי-יציבות וכיו"ב, אין בכך כדי לשלול את כושרו לבצע פעולות משפטיות וביניהן צוואה, כל עוד, כאמור, עומד הוא בתנאי סעיף 26 סיפא קרי, יודע להבחין בטיבה של צוואה".

 

ב- ת"ע (חי') 1088/82 {רז נ' מזרחי, פ"מ, התשמ"ה(ב), 169 (1985)} קבע כב' השופט ח' פיזם כי "אין עצם העובדה שהמצווה סבל ממחלת נפש זו או אחרת בעת עריכת הצוואה פוסל כשלעצמו את הצוואה. זאת אני אומר אפילו אם ברור שמחלת הנפש היא פסיכוזה המעוותת או מסלפת את התייחסותו של המצווה אל המציאות. מצד שני נכון שאם ידוע כי בעת עריכת הצוואה סבל המצווה מפסיכוזה או ממחלת נפש אחרת או מליקוי בשכל, זה עשוי לסייע לבית-המשפט בהערכתו אם אכן ידע המצווה להבחין בטיבה של הצוואה" {ראה גם ת"ע (יר') 514/76 עזבון המנוחה פליציה הירש ז"ל, פ"מ התשמ"א(א), 419 (1980)}.

 

כאשר אדם מגיש צוואה לאישור בית-המשפט, הוא איננו חייב להוכיח היעדר מחלת נפש אצל המצווה, אלא להיפך, חזקה שהמצווה היה בריא בנפשו בעת עריכת הצוואה, אלא-אם-כן יוכח אחרת.

 

נטל השכנוע מוטל תמיד על הטוען לפסלות הצוואה. גם אם המצווה נטל תרופות בשל היותו חולה נפש אין בעובדה זו כדי לשנות את נטל השכנוע המוטל כאמור ועל הטוען לפסלות הצוואה להוכיח כי בשעת עריכת הצוואה היה המנוח נתון למחשבות שווא ותעתועי הזיה וגם אין בעובדה לגרום להעברת נטל השכנוע למבקש את קיום הצוואה להוכיח כי המצווה לא היה במחשבות שווא ותעתועי הזיה.

 

גם אם יוכח כי המצווה חולה נפש אין די בכך כדי לפסול צוואתו - על בית-המשפט להשתכנע כי ההפרעה הנפשית פגעה בכושרו של המצווה לגבש רצון חופשי ולהבחין בטיבה של צוואה בשעת עשייתה.

 

נעיר כי להוכחת הטענה יש להסתייע בעדות רפואית אך בית-המשפט רשאי להעדיף עדות אחרת, כמו למשל, עדותו של נוטריון בדבר מסוגלותו של המנוח, במועד החתימה על הצוואה, להבין את טיבה של הצוואה, ולבסס על עדות זו את מסקנותיו {ע"א 160/80, 851/79 שולמית בנדל ואח' נ' דורון בנדל, פ"ד לה(3), 101 (1981); ע"א 7506/95 מיכל שוורץ נ' בית אולפנא בית אהרון וישראל, פ"ד נד(2), 215 (1999); ת"ע (משפחה ר"ל) 5420/08 ר.מ. נ' כ.ז., תק-מש 2011(3), 65, 66 (2011)}.

 

 

6. עריכת בדיקה רפואית

מוטב יעשו עורכי-דין העורכים צוואה בעדים, אם יבחנו האם מתעורר חשש שהמצווה אינו כשיר לצוות, במיוחד כאשר מדובר במצווים באים בימים הסובלים מבעיות קוגניטיביות ומבעיות רפואיות שונות.

 

במידה ואכן מתעורר חשש כזה, יפנה עורך הצוואה את המצווה לבדיקה רפואית עצמאית שתיערך כמובן בטרם תיחתם הצוואה.

 

בדיקה כזו תשמש, בראש ובראשונה, כדי להבטיח כי הצוואה הנערכת בידי עורך-הדין אכן מהווה מימוש של האוטונומיה וחופש הרצון של המצווה {בע"מ 3777/12 פלוני ואח' נ' פלונית ואח', תק-על 2012(3), 1490 (2012); עמ"ש (מחוזי-נצ') 10206-06-12 פלונית נ' פלונית ואח', טרם פורסם (7.11.13)}.

 

היות שעקרון-העל בדיני הצוואות הוא שמירתו של חופש הציווי וקיום רצונו של המצווה {ע"א 1212/91 קרן ליב"י נ' בינשטוק, פ"ד מח(3), 705 (1994)} יש לוודא כמצוות סעיף 26 לחוק הירושה, כי המצווה אכן יודע "להבחין בטיבה של צוואה".

 

בדיקה רפואית מוקדמת כאמור תסיר את החשש שמא הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה כיוון שהוא אינו כשיר לצוות.

 

בנוסף לכך, לבדיקה רפואית מוקדמת כזו יתרון ראייתי חשוב, שכן בדיקה רפואית עצמאית שתיערך בזמן אמת, ללא מעורבותם של מי מהנהנים האפשריים מהצוואה, יכול שתייתר הצורך בהתדיינויות משפטיות מיותרות לאחר מות המצווה.

 

חוות-דעת רפואית שנערכת לאחר מותו של המצווה, במיוחד כאשר חוות-הדעת נערכת שנים רבות לאחר מות המצווה, ומתייחסת לכושרו לצוות בעת שנערכה הצוואה, תהיה לעולם חסרה לעומת חוות-דעת רפואית שתיערך בחייו של המצווה.

 

ניתן לומר אם כן שבמקרים רבים מהווה עורך-הדין העורך את הצוואה "מונע הנזק הזול ביותר" ומוטב כי יפנה את המצווה לבדיקה רפואית מוקדמת כאשר הוא חש שהדבר נדרש.

 

יחד-עם-זאת, יודגש כי המחוקק לא קבע דרישה להצגת אישור רפואי למצווה בצוואה בעדים, וגם בפסיקה טרם התגבשה דרישה כזו.

 

יתרה מכך, הדברים האמורים הם צופי פני עתיד ואין לראות בעובדה שלא הוצג אישור רפואי על כשירותו של המנוח לצוות בטרם נערכה הצוואה - כשלעצמה - כפגם בצוואה.

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד שלומי נרקיס. אין להעתיק ו/או להפיץ תכנים ו/או קטעים ממאמר זה, בכל צורה שהיא הן דרך אמצעי אלקטרוני ומכני, לרבות צילום, הקלטה, הקלדה וכיו"ב ללא אישור של עו"ד שלומי נרקיס מראש ובכתב.