קיום צוואה על-אף פגם או חסר בצורתה

פורסם : 05.08.2015

הדפסת המאמר

שלח לחבר

קיום צוואה על-אף פגם או חסר בצורתה

מאת: עו"ד שלומי נרקיס

סעיף 25 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

 

"25. קיום צוואה על-אף פגם או חסר בצורתה (תיקונים: התשמ"ה, התשס"ד)

(א) התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה, ולא היה לבית-המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, רשאי הוא, בהחלטה מנומקת, לקיימה אף אם נפל פגם בפרט מן הפרטים או בהליך מן ההליכים המפורטים בסעיפים 19, 20, 22 או 23 או בכשרות העדים, או בהיעדר פרט מן הפרטים או הליך מן ההליכים כאמור.

(ב) בסעיף זה "מרכיבי היסוד בצוואה" הם:

(1) בצוואה בכתב יד כאמור בסעיף 19 - הצוואה כולה כתובה בכתב ידו של המצווה;

(2) בצוואה בעדים כאמור בסעיף 20 - הצוואה בכתב והמצווה הביאה בפני שני עדים;

(3) בצוואה בפני רשות כאמור בסעיף 22 - הצוואה נאמרה בפני רשות או הוגשה לרשות, על-ידי המצווה עצמו;

(4) בצוואה בעל-פה כאמור בסעיף 23 - הצוואה נאמרה על-ידי המצווה עצמו בפני שני עדים השומעים את לשונו בעת שהיה שכיב מרע או בעת שראה את עצמו, בנסיבות המצדיקות זאת, מול פני המוות."

 

גישת המחוקק כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 25 לחוק הירושה הינה, כי אין בכל פגם שנפל בצוואה, כדי למנוע מבית-המשפט מלקיימה, אם לא היה לו ספק באמיתותה של הצוואה וזאת, משום שכוונת המחוקק כפי שהיא עולה מסעיף 25 לחוק הירושה היתה שצוואה שאין לגביה כל פקפוק, לא תיפסל בגלל פגם פורמאלי {ע"א 250/70 שרעבי נ' סוברי, פ"ד כה(1), 429; עז' (יר') 40180/05 עזבון המנוח ר.כ. ז"ל נ' ס. ב. כ, תק-מש 2007(1), 324 (2007)}.

 

שתי מגמות עיקריות ביסוד דיני הצוואה. המגמה האחת היא, מצווה לקיים דברי המת בכדי שרצונו האחרון האמיתי יתקיים ויבוצע. המגמה השניה היא, לשמור על קיום דרישות מינימאליות, אותן קבע המחוקק בחוק הירושה כתנאי בל-יעבור, כדי להיות בטוחים באמיתותה של הצוואה ובגמירות-דעתו של המצווה לצוות כפי שציווה.

 

נעיר כי ביצועה של מגמה מכופלת זו הוא מן הדברים הקשים, העומדים בפני השופט. קשיותה של משימה זו אינה רק בכך שהמצווה אינו בפני בית-המשפט ואין בית-המשפט יכול לשאול לרצונו ולגמירות-דעתו, אלא גם משום שבדיקה זו משתנה היא מצוואה לצוואה, לפי עניינה ולפי נסיבותיה של כל אחת ואחת {דברי כב' השופט מ' אלון ב- ד"נ 40/80 קניג נ' כהן, פ"ד לו(3), 701 (1982)}.

 

סעיף 25 לחוק הירושה, מאפשר קיומה של צוואה בעלת פגם או חסר בצורתה, זאת כאשר התקיימו מרכיבי היסוד בצוואה ולא היה לבית-המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה.

 

מכאן, כי על-מנת שיהיה אפשר להכשיר את הפגמים אשר נפלו בצוואה, על בית-המשפט להשתכנע תחילה באמיתותה של הצוואה.

 

סעיף 25 לחוק הירושה נועד בעיקרו-של-דבר כדי לרפא פגמים וחסרים בצוואה וזאת בשל אותה מגמה שבחוק הירושה ועקרון העל שבדיני צוואות, לפיו ראוי להגשים את רצונו של המצווה על-אף פגמים בצוואה ומשנמצא כי היא משקפת את אומד-דעתו והאוטונומיה של המוריש כפרט ואת זכותו החוקתית, שכן כיבוד רצונו של המת להורות מה ייעשה ברכושו הינו חלק מכבוד האדם שלו {ת"ע (משפחה נצ') 2050/06 א.ס.מ. נ' א.ס.א., תק-מש 2011(1), 323, 326 (2011)}.

 

המחוקק מבחין באופן ברור ומפורש בין פגמים שבצורה {סימן א' בחלק שלישי בחוק הירושה} לבין פגמים מהותיים {סימן ב' בחלק שלישי בחוק הירושה}.

 

סעיף 25 לחוק הירושה עוסק בפגמים שבצורה, פגמים טכניים פורמאליים, שלא יביאו לידי פסילתה של צוואה במידה והם ניתנים לתיקון על-פי סעיף 25 לחוק הירושה. כוונת המחוקק היא מקום שאין ספק לגבי צוואה והתקיימו בצוואה מרכיבי היסוד לפי האמור בסעיף 25 לחוק הירושה, אין היא תיפסל רק בשל פגם פורמאלי שנפל בה.

 

כלומר המחוקק מנחה את בתי-המשפט כי יש לקיים את עקרון היסוד של כיבוד הרצון האחרון והאמיתי של המת ולהכשיר צוואה על-אף פגמים פורמאליים {ע"א 869/75 רבקה בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(1), 98 (1977)}.

 

לעניין צורת הצוואה הבחינה הפסיקה בין מרכיבים צורניים יסודיים, קונסטיטוטיביים, שבלעדיהם אין המסמך הנטען בגדר צוואה, ובין מרכיבים צורניים-דינאמיים, שנפלו במסמך הנטען להיות צוואה.

 

כלומר, סעיף 25 לחוק הירושה מקנה לבית-המשפט את הכוח לקיים צוואה חרף פגמים צורניים מסויימים שנפלו בה, וזאת על-מנת לקיים את דברי המת ורצונו. לעניין צורת הצוואה, הפסיקה הבחינה בין מרכיבים "סטאטיים", קונסטיטוטיביים, המהווים את אותם מרכיבי יסוד בצוואה שבלעדיהם לא יוכל בית-המשפט לקיים את הצוואה, לבין מרכיבים "דינמיים", צורניים, הניתנים לתיקון {ראה ת"ע 11632/99 פלוני נ' אלמוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2004); ת"ע (משפחה ת"א) 106650/09 י.ע. נ' י.ע., תק-מש 2011(2), 700, 702 (2011)}.

 

אם נפל בצוואה פגם או חסר במרכיב צורני יסודי, לא יהיה בכוחו של בית-המשפט להתעלם מכך ולקיים את הצוואה תוך שימוש בסעיף 25 לחוק הירושה.

 

לעומת-זאת, אם נפל בצוואה פגם או חסר במרכיב צורני דינאמי, יוכל בית-המשפט לקיים את הצוואה על-אף קיומו של פגם זה.

 

אם-כן, סעיף 25 לחוק הירושה, מקנה, איפוא, לבית-המשפט את הכוח לקיים צוואה חרף פגמים צורניים מסויימים שנפלו בה, וזאת במגמה לקיים דברי המת ולעשות כל שביכולתו על-מנת שרצונו האמיתי יקויים ויבוצע {עז' (יר') 40180/05 עזבון המנוח ר.כ. ז"ל נ' ס. ב. כ, תק-מש 2007(1), 324 (2007)}.

 

המחוקק נתן, באמצעות ההוראות שבסעיף 25 לחוק הירושה, בידי בית-המשפט כלי שבעזרתו בית-המשפט יכול להפעיל שיקול-דעת רחב ולתת תוקף לצוואה, בהחלטה מנומקת, על-אף פגם או חסר בה.

 

על-אף שהמחוקק נתן בידי בית-המשפט כלי זה, המקנה שיקול-דעת רחב ליתן תוקף לצוואה על-אף שנפל פגם או חסר בה, על בית-המשפט להשתמש בכלי זה בזהירות יתרה, ולא לייתר את האלמנטים המרכיבים את הכשרת דבר המת כצוואה עם כל הרצון לקיים את דבר המת.

 

כאשר צוואה תקינה על פניה מבחינת צורתה, חזקה שהיא צוואת אמת. מי שיבקש לפסול צוואה כזו עליו יוטל נטל השכנוע להוכיח כי הצוואה לא משקפת את רצונו האמיתי והחופשי של המצווה {ע"א 6198/95 שולמית יעקב נ' שרה בראשי, תק-על 98(2), 1771 (1998); ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1), 318 (1998); עז' (ת"א-יפו) 14940/99 ע.ר. נ' עמ.ר. ואח', תק-מש 2008(1), 122 (2008)}.

 

חזקה זו לא תתקיים כאשר צוואה תהיה פגומה מבחינה צורנית, אם הצוואה פגומה חובת הראיה מתהפכת ועל הטוען לקיומה נטל ההוכחה.

 

בפסיקת בתי-המשפט נקבע כי בצוואה פגומה מבחינה צורנית על בית-המשפט להשתכנע, מעל לכל ספק, כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה, שכן בצוואה כזו לא מתקיימת חזקת הכשרות ואם נותר ספק בלב בית-המשפט כי הצוואה אינה משקפת את רצונו האמיתי והחופשי של המנוח, יפעל הספק לאי-קיומה של הצוואה {ע"א 464/77 יהודה דהן נ' יפה אזולאי ואח', פ"ד לג(2), 16 (1979)}.

 

נעיר כי אמיתות הצוואה וגמירת-הדעת של המצווה הם תנאי מוקדם עוד בטרם השופט יפעיל שיקול-דעת הניתן לו, האם לרפא את הצוואה הפגומה, על-פי סעיף 25 לחוק הירושה.

 

קיומו של פגם באחד ממרכיבי הצוואה פוגע בחזקת כשירות הצוואה ומעביר את נטל הראיה להוכוחת אמיתותה לשכמי המבקש לקיימה {ע"א 6198/95 שולמית יעקב ואח' נ' שרה בראשי, תק-על 98(2), 1771 (1998)}.

 

כאשר עסקינן בצוואה בעל-פה אי-הפקדתו של זכרון-הדברים מהווה פגם צורני המעביר את נטל השכנוע לעל שכמו של מבקש הקיום {עז' (ת"א-יפו) 10440/99 עזבון המנוח יצחק הירש שניצר ז"ל נ' שניצר אפרים פסול-דין, תק-מש 2005(2), 118 (2005)}.

 

אם-כן, נטל ההוכחה בדבר אמיתותה של צוואה פגומה מבחינה צורנית מוטל על מבקש הקיום. נטל זה הינו נטל כבד במיוחד {ע"א 217/74 יצחק (גולוב) גמזו נ' דוד גולוב, פ"ד כט(2), 337 (1975)}.

 

דרגת השכנוע המוטלת על מבקש הקיום בצוואה פגומה היא דרגת שכנוע גבוהה ביותר מבחינת דיני הראיות ואין להפוך את סעיף 25 לחוק הירושה לחותמת גומי לכל מי שלא עמד בדרישות סעיף 23 לחוק הירושה ובתנאיו, למשל {ת"א (יר') 1053/95 גומעה מחמד סאלם רוויידי נ' הקרן הקיימת לישראל ואח', תק-מח 2005(1), 9538 (2005)}.

 

נעיר ונדגיש כי תיקון מס' 11 של סעיף 25 לחוק הירושה אינו חל באופן רטרואקטיבי וכי יש לבחון צוואות שנערכו טרם התיקון על-פי נוסחו הקודם של סעיף 25 לחוק הירושה {לעניין פסקי-דין שניתנו טרם תיקון מס' 11 כאמור ראה עז' (ת"א-יפו) 106530/06 עזבון המנוח ח. ע. ז"ל נ' ה.א, תק-מש 2007(2), 668 (2007); ע"א 11324/04 רבקה מנשה נ' אלישע מרכוס, תק-על 2007(2), 2732 (2007); בע"מ 704/07 פלונית ואח' נ' פלוני, תק-על 2007(1), 4119 (2007); עז' (נצ') 542/03 עז' המנוח א.ש. ז"ל נ' א.ל ואח', תק-מש 2007(1), 365 (2007); עז' (יר') 40180/05 עזבון המנוח ר.כ. ז"ל נ' ס. ב. כ, תק-מש 2007(1), 324 (2007); עז' (יר') 40220/05 עזבון המנוחה ר' ז"ל נ' י' ואח', תק-מש 2007(1), 380 (2007); ע"א 1978/05 אדית קרביס נ' יהודית קרביס ואח', תק-על 2007(1), 538 (2007); עז' (ת"א-יפו) 11230/00 עזבון המנוח א.מ. ז"ל נ' א' מ', תק-מש 2006(1), 213 (2006); עז' (ת"א-יפו) 2661/02 י.ש נ' י.א ואח', תק-מש 2006(1), 117 (2006); עז' (ת"א-יפו) 102920/05 עזבון המנוחה מרים פרידמן בן-דוד ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי, תק-של 2005(4), 272 (2005); עז' (ת"א-יפו) 10440/99 עזבון המנוח יצחק הירש שניצר ז"ל נ' שניצר אפרים פסול-דין, תק-מש 2005(2), 118 (2005)}.

 

סעיף 25 לחוק הירושה אינו מציב כל דרישה של רישום דבר תרגום הצוואה למצווה על-גבי הצוואה, ברם, על-פי פסיקת בית-המשפט, יש להחיל דרישה כזו על צוואה בעדים {ראה גם בע"מ 3779/10 עזבון המנוחה פלונית ז"ל נ' פלוני, תק-על 2010(3), 4374 (2010)}.

 

החלת דרישה זו על צוואה בעדים אינה הופכת צוואה שנעדרת אישור כזה לבטלה, שכן אין מדובר במרכיב יסוד של צוואה על-פי סעיף 25 לחוק הירושה, ועל-כן פגם זה ניתן לריפוי.

 

כלומר, היעדר ציון התרגום מהווה פגם הניתן לריפוי על-פי סעיף 25 לחוק הירושה וקיום הצוואה על-אף הפגם יתאפשר ככל שהוכוח כי היא משקפת רצונו החופשי והאמיתי של המנוח {ת"ע (משפחה נצ') 1501-12-08 מ' נ' ס', תק-מש 2011(3), 523, 525 (2011)}.

 

ב- עז' (משפחה חי') 4720/04 {עזבון המנוח פלוני ז"ל נ' אלמוני, תק-מש 2007(4), 548 (2007)} עסקינן בצוואה בעדים. כב' השופטת ש' ברגר קבעה כי "מרכיבי היסוד בצוואה בעדים מתקיימים, שכן הצוואה היא בכתב והמנוח הביאה בפני שני עדים. לפיכך, הפגמים הצורניים שנפלו בצוואה (קרי - היעדר התאריך שהוסף על-ידי המבקש והיעדר הצהרת המנוח בפני העדים כי זו צוואתו והצהרת העדים כי המנוח הצהיר זאת באוזניהם), פגמים אלה ניתנים לריפוי על-ידי הוראת סעיף 25 לחוק הירושה".

 

ב- עז' (משפחה ת"א) 106530/06 {עזבון המנוח ח. ע. ז"ל נ' ה.א., תק-מש 2007(2), 668 (2007)} עסקינן בצוואה בעדים. כב' השופטת טובה סיון לא קיבלה הטענה לפיה אי-ציון הקראת הצוואה למצווה, על-גבי הצוואה עצמה, עולה בבחינת פגם פורמאלי צורני.

 

זאת ועוד. מקום שהמצווה הצהיר, כי "זו צוואתי" התקיימה הדרישה הצורנית.

 

ואולם, מצווה שהצהיר "זו צוואתי" על פני צוואה כאשר הוא לא רואה, חובה עליו, אם הצוואה הוקראה בפניו לציין זאת בצוואה, וראוי שגם העדים יאשרו עובדה זו על פניה. אם הדבר לא נעשה אין לנו עניין בפגם פורמאלי במובן של סעיף 25 לחוק הירושה, אלא בכשל המאפשר לטעון כי הוא לא הבין את הוראות הצוואה.

 

ב- בע"מ 3779/10 {עזבון המנוחה פלונית ז"ל נ' פלוני, תק-על 2010(3), 4374, 4375 (2010)} החליט בית-המשפט המחוזי להתערב בממצאים העובדתיים של בית-המשפט לענייני משפחה ובמסקנות הנובעות מהם.

 

בעניין נוכוחות העדים בעת חתימת המנוח על הצוואה קבע בית-המשפט המחוזי כי לנוכוח כלל העדויות קיים קושי במסקנה בדבר היעדר נוכוחות העדים במעמד החתימה עצמו.

 

בית-המשפט המחוזי קבע כי הצוואה אכן לא הוקראה ותורגמה למנוח כלשונה, אלא שנפסק כי ניתן להתגבר על פגם זה מכוח סעיף 25 לחוק הירושה, שכן תוכנה של הצוואה זהה לרצון שהביע המנוח, כפי שעולה מתוך העדויות השונות.

 

לפיכך קבע בית-המשפט המחוזי כי לא היה מקום להורות על ביטול הצוואה, והורה על קיומה. כב' השופט י' דנציגר,בדחותו את הבקשה, החליט שלא להתערב בקביעתו של בית-המשפט המחוזי.

 

ב- ת"ע (משפחה ב"ש) 1470-07 {ש. ש. נ' ל. ר. ואח', תק-מש 2011(3), 397, 407 (2011)} קבע בית-המשפט כי גם בהנחה שמדובר ב"צוואה" וכי זו אינה בטלה מחמת היותה "סתומה", הרי שבית-המשפט לא שוכנע כי המסמך נכתב בכתב ידו של המנוח.

 

יתירה-מזאת, כאשר עסקינן ב"צוואה בכתב יד", קיומו של מצווה והיות הצוואה כתובה כולה בכתב ידו של אותו מצווה, הם עיקר מהותה של הצוואה.

 

שני מרכיבים אלה הם סימני ההיכר שבלעדיהם אין בפנינו צוואה בכתב יד. על מרכיבים אלה לא ניתן להתגבר באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה. כתיבת הצוואה כולה, מתחילתה ועד סופה, בכתב ידו של המנוח יש בה כדי להוכיח את הרצינות וגמירות-הדעת של המצווה שבאה לידי ביטוי במסמך כולו.

 

כתב היד מהווה הוכוחה חלופית לעדותם של העדים בדבר אמיתות ההוראות הכתובות כהוראותיו של המצווה.

 

כתב היד הוא איפוא תנאי מקדמי והכרחי כדי שהמסמך יוכל להיחשב צוואה בכתב יד. על המבקש לקיים את הצוואה נטל השכנוע להוכיח מעל לכל ספק, כי המדובר במסמך שנכתב כולו בכתב ידו של המצווה {ראה גם המ"פ (חי') 331/94 לביא נ' לייבה, תק-מח 97(2), 941 (1997)}.

 

עוד נקבע כי מעבר לעובדה שהמסמך המתיימר להיות "צוואה" אינו קריא, מקוטע וסתום למעשה, גם נסיבות כתיבתו ואף נסיבות מציאתו נותרו לוטות בערפל. במצב דברים זה, אין בידי בית-המשפט לקבוע כי המדובר בצוואה בכתב ידו של המנוח.

 

נוכוח המסקנה האמורה, בית-המשפט לא נדרש כלל לשאלה האם ניתן לקיים את הצוואה חרף פגמים שנפלו בה, בהתאם לסעיף 25 לחוק הירושה.

 

ב- ת"ע (משפחה נצ') 1321/04 {עזבון המנוח ס.ק. ז"ל נ' ס.ק., תק-מש 2011(1), 996 (2011)} נפסק מפי כב' השופט סארי ג'יוסי:

 

"הערה לפני סיום:

40. איש מהצדדים לא טען, כי יש להחיל על הצוואה דנן את הוראת סעיף 25 במתכונתה לפני תיקון התשס"ד, הגם שהמנוח נפטר ב- 2003, כשאין חולק שצוואתו נערכה מספר שנים לפני התיקון האמור. אלא שבמקרה שלנו סבורני, כי יישום סעיף 25, בין אם במתכונתו הנוכוחית ובין אם במתכונתו הקודמת, מוביל לאותה מסקנה אליה הגעתי, לפיה הצוואה נערכה בפני "רשות", הפגמים שנפלו בגדריה באו על תיקונם, כשהעיקר הוא שהצוואה משקפת את אומד דעת המצווה.

 

סעיף 25 במתכונתו הנוכוחית אך הגדיר מהם "מרכיבי היסוד", והוא מוסיף ודורש את אותה רמת שכנוע, זו שנתבקשה גם קודם, לפיה "לא היה ספק לבית-המשפט כי הצוואה משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה". עוד מעלה סעיף זה במתכונתו הנוכוחית, את הדרישה להנמקה, שכן על בית-המשפט לנמק ("רשאי הוא בהחלטה מנומקת") מדוע יש לקיים את הצוואה חרף הפגם או החסר.

 

ככל שעסקינן בצוואה בפני רשות, ובפרט בצוואה נשוא תיק זה, הרי שסבורני כי יישום הוראת סעיף 25 לפני תיקון תשס"ד אינו משנה במאומה מהתוצאה אליה הגענו.

 

סוף דבר:

41. הוכוח, כי הצוואה נערכה בפני הכומר בזמן שכיהן כוחבר בית-דין כנסייתי וכשהמנוח ראה בו כאינסטנציה רמת דרג המבטיחה בבוא העת את קיומה של הצוואה. הפגמים שנפלו בצוואה, לרבות החסר בציון תאריך עריכתה נתרפאו והושלמו ומשכך מצווים אנו לקיימה כמתחייב על-פי סעיף 25 לחוק.

 

ודוק: במקרה שלנו לא נתעוררו ספקות לגבי אמיתותה של הצוואה וכי היא משקפת נאמנה את אומד-דעתו של המצווה. הספקות שהנתבעת ביקשה לעורר התייחסו לסוגייה אחרת, לא אומד דעת המנוח, אלא הליך ומועד עריכת הצוואה, ואלה הוסרו, כמפורט לעיל. הוכוח, כי הצוואה נערכה בפני הכומר בהיותו "רשות"; הכומר כתב את הצוואה בכתב ידו בהתאם להוראות המנוח; לאחר שסיים את כתיבתה הקריא את תוכנה לפני המנוח וזה אישר כי היא משקפת את רצונו וחתם עליה; מיד לאחר-מכן חתם הכומר על צוואה והוסיף את חותמת הכנסיה."

 

ב- ת"ע 49932-12-11 {א' נ' ח', פורסם באתר האינטרנט נבו (18.02.13)} נדונה בקשה לצו קיום צוואת שכיב מרע. בית-המשפט הגיע למסקנה כי אין כל מקום להפעיל את הוראת סעיף 25 לחוק הירושה בקובעו כי קיימים ספקות רבים ביחס לאמיתות הצוואה ואלה הן:

 

הראשונה, קיים ספק אם המנוח היה כשיר לערוך צוואה.

 

השניה, קיים ספק אם המנוח ראה עצמו מול פני המוות מבחינה סובייקטיבית.

 

השלישית, ייתכן כי המנוח רצה לכל היותר לבצע עסקת מכר בחייו ולמרות נגישותו לעורך-דין שטיפל בקבלת צווי ירושה אחר הוריו, הוא לא ביקש מעורך-הדין שבא למיטתו בבית החולים, לערוך צוואה.

 

הרביעית, המנוח לא ביקש לצוות בפני עדים. הוא ענה לשאלה יזומה של העדים ולא הוכח כי היתה לו גמירות-דעת לצוות.

 

החמישית, הצוואה לא נערכה בפני שני עדים יחדיו אלא בשתי הזדמנויות שונות.

 

השישית, עורך-הדין, שחזקה כי מכיר את הוראות חוק הירושה, לא כתב זכרון-דברים סמוך לאחר ששמע את דברי המנוח והדבר מלמד כי אף הוא לא סבר שדברי המנוח מהווים צוואה. גם בהליך בבית-הדין הרבני לא טען עורך-הדין כי המנוח ערך צוואת שכיב מרע.

 

השביעית, זכרון-הדברים נערך רק לאחר פטירת המנוח והופקד באיחור ניכר, חודשיים וחצי לאחר פטירת המנוח.

 

חשוב לציין, כי רמת הוודאות לצורך הפעלת סעיף 25 לחוק הירושה צריכה להיות גבוהה ביותר ועל בית-המשפט להשתכנע למעלה מכל ספק שאומנם מונחת לפניו צוואת אמת {ע"א 15/85 רחל מזרחי נ' מנשה רז ואח', פ"ד מא(4), 454; ע"א 564/71 הרטה (נשר) אדלר נ' מאיר נשר, פ"ד כו(2), 745}.

 

כך למשל, בפרשת א' נ' ח' שלעיל קבע בית-המשפט כי המבקש לא שיכנע את בית-המשפט כי מדובר "בצוואת אמת", ברמה הנדרשת על-פי הדין והדגישו כי מכל הנימוקים שפורטו לעיל, קיים ספק גדול באמיתות צוואת השכיב מרע.

 

ב- ת"ע 40622-12-09 {ש' א' נ' א' א', פורסם באתר האינטרנט נבו (14.04.11)} קבע בית-המשפט כי השאלה אם הפגמים שנמנו בפסק-הדין ניתנים לתיקון אף היא מעוררת קושי שכן, ראשית לכל בית-המשפט כלל לא התבקש להפעיל את הוראת סעיף 25(א) לחוק הירושה ולתקן את הפגמים ושנית, ריבוי הפגמים שנפלו במה שנטען להיות צוואה ולרבות עצם השאלה אם המנוחה היתה "שכיב מרע" כלל ועיקר ו/או האם הראתה עצמה מול פני המוות והעובדה שכל העדים הם גורמים אינטרסנטיים, מעוררת ספק באמיתותה של הצוואה.

 

ב- ת"ע (חי') 4834-11-08 {עזבון המנוחה ז"ל נ' פלוני, פורסם באתר האינטרנט נבו (2011)} קבע בית-המשפט כי בקיומו של פגם ברישום זכרון-הדברים לרבות במועד הרישום, ובמועד ההפקדה רשאי בית-המשפט לקיים את הצוואה ובלבד שלא היה לבית-המשפט ספק כי היא משקפת את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה.

 

יחד-עם-זאת, בית-המשפט הגיע למסקנה כי במקרה דנן שוכנע כי תנאי היסוד לא התקיימו ואף נפל פגם בתנאים הנוספים ומשכך לא ראה לנכון להפעיל את הסמכות הקבועה בסעיף 25 לחוק הירושה.  

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד שלומי נרקיס. אין להעתיק ו/או להפיץ תכנים ו/או קטעים ממאמר זה, בכל צורה שהיא הן דרך אמצעי אלקטרוני ומכני, לרבות צילום, הקלטה, הקלדה וכיו"ב ללא אישור של עו"ד שלומי נרקיס מראש ובכתב.