צוואה בפני רשות

מאת: עו"ד שלומי נרקיס

סעיף 22 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

 

"22. צוואה בפני רשות

(א) צוואה בפני רשות תיעשה על-ידי המצווה באמירת דברי הצוואה בעל-פה בפני שופט, רשם של בית-משפט או רשם לענייני ירושה, או בפני חבר של בית-דין דתי, כמשמעותו בסעיף 155, או בהגשת דברי הצוואה בכתב, על-ידי המצווה עצמו, לידי שופט או רשם של בית-משפט, רשם לענייני ירושה או חבר בית-דין דתי כאמור.

(ב) דברי הצוואה כפי שנרשמו על-ידי השופט, הרשם של בית-המשפט, הרשם לענייני ירושה או חבר בית-הדין הדתי או כפי שהוגשו לידו, ייקראו בפני המצווה, הוא יצהיר שזו צוואתו, והשופט, הרשם של בית-המשפט, הרשם לענייני ירושה או חבר בית-הדין הדתי יאשר על פני הצוואה שהיא נקראה ושהמצווה הצהיר כאמור.

(ג) נכתבה הצוואה בלשון שהמצווה אינו שומע, תיקרא בפניו בתרגום ללשון שהוא שומע, והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה.

(ד) במקום קריאת הצוואה או תרגומה בפני המצווה יכולה לבוא קריאתה או קריאת תרגומה על-ידי המצווה עצמו.

(ה) צוואה שנעשתה בפני רשות מותר להפקידה אצל רשם לענייני ירושה.

(ו) צוואה בפני רשות תהיה ראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה ושנעשתה ביום ובמקום הנקובים בה כיום העשיה ומקומה.

(ז) לעניין סעיף זה דין נוטריון כדין שופט."

 

רבות יותר הן הדרישות הפורמאליות המתלוות לצוואות שצורתן היא בעל-פה, בין לפי סעיף 22 לחוק הירושה {צוואה בפני רשות}, בין לפי סעיף 23 לחוק הירושה{צוואת שכיב מרע}.

 

ממהותה, צורה זו נותנת את הבטוחה הפחותה מכל סוגי הצוואה ולכן מתלוות להן כל אותן דרישות המפורטות בסעיפים כאמור, היוצרות את החישוקים הדרושים להכיל ולחזק את דברי המצווה שנאמרו בהבל-פה, למען בסס את האמיתות וגמירות-הדעת הדרושים לצוואה {ע"א 796/87 מוסד אריאל ואח' נ' ציפורה דוידי ואח', פ"ד מה(2), 473 (1991)}.

 

סימן ההיכר של צוואה בפני רשות כי דברי המצווה יעשו בפני רשות וללא סימן היכר זה אין זו צוואה.

 

הדרישות הפורמאליות שבסעיף 22(ב) לחוק הירושה פחותות מאלה הדרושות לצוואה בעל-פה על-פי סעיף 23 לחוק הירושה. הדבר נובע מעצם המעמד, מול רשות. המעמד החגיגי מול הרשות מדגיש את רצינות ההחלטה ואת גמירות-הדעת הדרושים לשם עשיית צוואה.

 

צוואה בפני רשות תעשה בעל-פה על-ידי המצווה בעצמו בפני רשות או בהגשה בכתב של הצוואה לרשות על-ידי המצווה בעצמו.

 

ב- ע"א 796/87 {מוסד אריאל נ' צפורה דוידי, פ"ד מה(2), 473 (1991)} קבע בית-המשפט כי אין חולק כי הרב הוא אב בית-הדין הרבני בחיפה. כשהוא פועל בתפקיד זה אין ספק שהוא הינו רשות לצורך הסעיף. יחד-עם-זאת ברור לגמרי מנסיבות המקרה ועובדותיו, כי ביקורו של המנוח אצל הרב בביתו, בו אמר לו את הדברים שנרשמו ב- ת/1, היה ביקור פרטי ללא קשר עם תפקידו או מעמדו כאב בית-הדין הרבני או חבר בית-הדין הרבני.

 

בהתאם לסעיף 22(ז) לחוק הירושה דין נוטריון כדין שופט.

 

על-פי תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים "לא ייתן נוטריון אישור על עשיית פעולה בפניו אם המבקש לבצע את הפעולה מאושפז בבית-חולים או מרותק למיטתו, כל עוד לא הוצגה בפניו תעודה רפואית לפי טופס שבתוספת הראשונה שהוצאה ביום עשיית הפעולה; התעודה הרפואית תצורף לעותק האישור שישמר בידי הנוטריון".

 

כלומר, על-פי האמור בתקנה שלעיל, על הנוטריון מוטלת החובה, בטרם עשיית צוואה למצווה, המאושפז בבית-חולים או מרותק למיטתו, לקבל לידיו תעודה רפואית שהוצאה ביום עשיית הפעולה, בדבר מצבו של המצווה.

 

במידה ולא תצורף תעודה רפואית בעת עשיית הצוואה, יהווה הדבר פגם פורמאלי בצוואה בפני רשות.

 

בדיני צוואות כאשר המצווה מאושפז בבית-חולים או רתוק למיטתו יש חשיבות לצירוף תעודת רופא המשקפת את מצבו הרפואי של המצווה ביום עשיית הצוואה. תעודה רפואית זו יכולה לתמוך בגמירת-דעתו של המצווה, שהמסמך ישמש כצוואה.

תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים מחייבת את הנוטריון לקבל את התעודה הרפואית לפני עשיית הצוואה ולא לאחר ביצוע הפעולה. נעיר כי מטרתה של התקנה הנ"ל לברר את יסוד גמירות-הדעת של המצווה, ולהבטיח את חופש רצונו. מטרה זו מחייבת לתת פרשנות מרחיבה למונח "מאושפז בבית-חולים", שבהוראת החוק.

 

לפיכך, גם כאשר המצווה מאושפז בבית-החולים, ואולם לצורך עשיית הצוואה יצא מבית החולים למשרד הנוטריון והצוואה לא נערכה בבית-החולים, ולאחריה חזר לבית החולים - גם אז יש תחולה לתקנה, ויש צורך בצירוף תעודה רפואית עובר לעשיית הצוואה {דברי כב' השופט י' גייפמן ב- ת"ע (ת"א) 4410/99 עזבון המנוחה צובוטרו שרה ז"ל ואח' נ' סנדלר יהושע, תק-מש 2000(2), 40 (2000)}.

 

כב' השופט י' גייפמן בפרשת צובוטרו שרה שלעיל מעניק פרשנות מרחיבה למונח "מאושפז בבית-חולים" ומרחיב את תחולת תקנה 4 לתקנות הנוטריונים על נסיבות המקרה שם.

 

על-סמך הדברים שנקבעו בפרשת צובוטרו שרה עולה כי במקרה שלא מצויה בפני הנוטריון תעודה רפואית נופל פגם באישור הנוטריוני של הצוואה. פגם זה מעביר את הנטל לכתפיו של מבקש קיום הצוואה ועל מבקש קיום הצוואה להוכיח את גמירת-דעתו של המנוח בעת שחתם על הצוואה.

 

זאת ועוד. על-פי תקנה 23(א) לתקנות הנוטריונים כאשר נעשתה צוואה בפני נוטריון לפי סעיף 22 לחוק הירושה, על הנוטריון למסור את מקור הצוואה לידי המצווה. אם וכאשר סירב המצווה לקבל לידיו את מקור הצוואה, אזי, הצוואה תופקד אצל הרשם לענייני ירושה שבאיזור פעולתו נעשתה כאשר עלויות ההפקדה תחולנה על המצווה.

 

בנוסף, על הנוטריון לנהל פנקס צוואות וירשום בו את מועד עריכת הצוואה, שם המצווה, המספר הסידורי של האישור הנוטריוני, איזור הפעולה ושם הרשם לענייני ירושה שאצלו הופקדה הצוואה ומועד הפקדתה. לכל רישום יהא מספר סידורי שוטף לפי מועד הפקדתה של הצוואה או מועד מסירתה לידי המצווה, לפי העניין {ראה תקנה 23(ב) לתקנות הנוטריונים}.

 

על-פי תקנה 23(ג) לתקנות הנוטריונים כאשר הופקדה צוואה שתקנה 23 לתקנות הנוטריונים חלה עליה יצרף הנוטריון לעותק האישור על עריכת הצוואה שישמור בידיו את אישור הרשם לענייני ירושה על הפקדתה וימציא למצווה, לפי דרישתו, העתק מאושר ממנו.

 

ב- ע"א 594/99 {אוחנה נ' אלעזר, פ"ד נה(3), 355 (2001)} המנוחה שהיא אשתו של המערער התקשרה טלפונית עם עורך-דינה, עורך-הדין שהוא גם נוטריון, והקריאה לו טלפונית את פרטי צוואתה.

 

לאחר ימים מספר באה המנוחה למשרדו של העורך-דין וחתמה על הצוואה שהכין עורך-הדין. על-פי הוראות הצוואה, חילקה המנוחה את רכושה בין בעלה ובניה ולא הותירה דבר לבנותיה, המשיבות בערעור.

 

לאחר פטירתה של המנוחה התנגדו הבנות לקיום הצוואה, בין היתר, מן הטעם שנאמר בה כי היא נחתמה בנוכוחות עדים, בעוד שהלכה למעשה לא היו עדים.

 

בית-המשפט המחוזי קבע כי מתקבל על הדעת כי המנוחה ביקשה להכין צוואה שתיחתם בפני עדים, ותוקפה של הצוואה כפוף לכך שהמנוחה תחתום עליה לפני עדים. בית-המשפט המחוזי הוסיף, כי הפגם בצוואה הינו "יותר מפורמאלי", שכן יש יותר מחשד שהמנוחה נכנעה מאונס לרצון בעלה, אשר בינו לבין בנותיו שררו יחסי איבה, לפיכך פסל בית-המשפט את הצוואה. על-כך הוגש ערעור.

 

בית-המשפט העליון, מפי כב' השופט א' ברק פסק כי הצוואה היא צוואה בפני רשות.

 

עוד נקבע כי כאמור בסעיף 22 לחוק הירושה, דין נוטריון כדין שופט. סעיף 22 לחוק הירושה קובע שתי דרכים להבאת דברי המצווה בפני נוטריון. הדרך האחת היא באמירת דברי המצווה בעל-פה. הדרך השניה היא בהגשת דברי המצווה בכתב.

 

הוראות אלה מתקיימות אם המצווה מוסר את הוראותיו לנוטריון טלפונית, אם הן מועלות על-ידי הנוטריון על הכתב ומוקראות על-ידיו למצווה.

 

התוספת בעניין נוכוחותם של העדים אינה נוגעת ליסודות הצורניים של הצוואה, וממילא אינה פוגמת בהם. כאמור כב' השופט א' ברק קבע כי במקרה דנן עסקינן בצוואה בפני רשות ולכן מנקודת המבט של הדרישות הצורניות הקבועות בסעיף 22 לחוק הירושה, הצוואה המונחת היא ללא כל פגם.

 

עוד נקבע כי אין כל ראיה בתשתית העובדתית כי המנוחה ביקשה לערוך צוואה בעדים. ההסבר שניתן על-ידי הנוטריון, בעניין התוספת על-גבי הצוואה, כי נכוחו עדים, מקורו בטעותו של הנוטריון. הסבר זה מקובל ולא היה כל טעם לא לסמוך על עדות הנוטריון שניתנה בבית-המשפט המחוזי. אשר לתוכן הצוואה, היו ראיות למכביר בפני בית-המשפט המחוזי באשר לכעסה של המנוחה על בנותיה. וכי עניין הוא למצווה כיצד הוא מחלק את רכושו.

 

מצווה שציווה צוואתו בעל-פה בפני רשות, הרשות תרשום את צוואתו של המצווה, הרשות תיקרא בפני המצווה את צוואתו, המצווה יצהיר שזו צוואתו, והרשות תאשר על פני הצוואה שהצוואה הוקראה למצווה ושהמצווה הצהיר בפניה שזו צוואתו.

 

מצווה שהגיש לרשות צוואתו בכתב, מלבד הצורך ברישום, יש למלא אחר כל הדרישות שהוצגו לעיל.

 

קיימת אפשרות כי צוואה בפני רשות תופקד אצל הרשם לענייני ירושה, אך גם אם לא תופקד הצוואה, היא תשמש כראיה לכאורה שהאדם הנקוב בה כמצווה עשה את הצוואה והיא נעשתה ביום ובמקום הנקובים בה כיום העשיה ומקומה.

 

במקרה בו המצווה אינו שומע שפה מסויימת, הצוואה תיקרא בפניו בלשון שהוא שומע, והמתרגם יאשר זאת על פני הצוואה.

 

נדגיש כי בניגוד לצוואה בכתב יד ולצוואה בעדים שבהן חתימת ידו של המצווה הוא אלמנט חשוב בעשייתן, בצוואה בפני רשות, המחוקק לא קבע כי יש צורך בחתימת ידו של המצווה, וכן, אין גם דרישה לחתימת הרשות שבפניה נערכה הצוואה אלא המחוקק קבע כי צריך את אישורה של הרשות על הקראתה והצהרת המצווה.

היותו של אישור נוטריוני ראיה מספקת לאמור בו, כפי שקובע סעיף 19 לחוק הנוטריונים, מותנה בכך שהנוטריון פעל בהתאם לחוק הנוטריונים והתקנות על-פיו {ה"פ (מחוזי חי') 86/06 ברכה מוזר נ' דב לוי, תק-מח 2007(4), 8774 (2007)}.

 

אין ספק כי נוכוח אישור הנוטריונית במקרה דנן, עסקינן בצוואה בפני רשות בהתאם לרישא של סעיף 22(א) לחוק הירושה, שכן מדובר במקרה דנן ב"באמירת דברי הצוואה בעל-פה". העובדה, כי התאריך נרשם על-ידי הנוטריונית בכתב ידה על-גבי הצוואה המודפסת במועד החתימה אין בה כדי לפגום בצוואה והדבר לגיטימי {דברי בית-המשפט ב- ת"ע (משפחה טב') 41070-08-10 מיכאל גשוק ז"ל נ' יעקב וייסמן, תק-מש 2011(3), 489, 496 (2011)}.

 

ב- ת"ע (משפחה טב') 41070-08-10 {מיכאל גשוק ז"ל נ' יעקב וייסמן, תק-מש 2011(3), 489, 496 (2011)} קבע כב' השופט אסף זגורי:

 

"48. במקרה דנן, נפלו שני פגמים בתעודה באישור עשיית הצוואה הנוטריונית: האחד נעוץ בכך שתעודת הרופא הוכנה ביום 24.9.08, כוחמישה ימים קודם חתימת הצוואה. השני, הוא היעדר הלימה בין נוסח תעודת הרופא שנמסרה לנוטריונית לבין נוסח תעודת הרופא שבתוספת הראשונה לתקנות הנוטריונים; בתעודה שנמסרה לנוטריונית נרשם, כי "הנ"ל מרותק למיטה, מתמצא בזמן ומקום, משתף פעולה עם המטפלים בו, הוא חייב בעזרה מרבית והשגחה צמודה בכל הפעולות". זאת בעוד שהנוסח בתוספת לתקנות דורש אישור רפואי בדבר צלילות המצווה, הכרתו המלאה והכרזה בדבר היותו אחראי וכשיר לעשיית פעולה בפני נוטריון.

49. כאשר נשאלה על-כך הנוטריונית היא השיבה, כי בנוסף לתעודה הרפואית הוצג בפניה גם ייפוי-כוח נוטריוני שערך המנוח שבועיים קודם עריכת הצוואה וזאת כאשר היה מאושפז בבית-החולים רמב"ם בחיפה. בנוסף היא הסבירה, כי בטרם הכניסה לחדר בו שכב המנוח, שוחחה עם האח והעו"ס ונאמר לה, כי הוא צלול ומבין הכל וכי רק מצבו הגופני אינו טוב. (עמ' 11 שורות 7-1 לפרוטוקולים). לטענת הנוטריונית, האישור הרפואי בהתאם לתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים לא נעשה "מעכשיו לעכשיו" (עמ' 11 שורה 16 ובעמ' 16 שורה 22), לא ניתן להשיג באופן מיידי רופא ולבקש ממנו חתימה על תעודה כאמור ולכן ממציאים את המסמך כמה ימים קודם לכן (שם, בשורה 18). הנוטריונית הסבירה, כי כיוון שכך מתנהלים הדברים, היא נוהגת לבקש מספר ימים מראש את האישור הרפואי ביחס למצבו של המצווה (שם, בשורה 20). הנוטריונית הסבירה, כי בעוד צילום של התעודה הרפואית נמסר לה ביום 24.9.08, הרי שהמקור נמסר לה ביום בו התייצבה בבית-החולים (29.9.08), כך שהדבר מחזק שיטתה, כי האישור היה תקף גם למועד עריכת הצוואה (שם בשורות 26-25 וכן ראה עמ' 12 שורות 16-14).

 

50. הדברים גם מתיישבים (לפחות באופן חלקי), עם עדות הרופאה המטפלת של המנוח, ד"ר רייזמן, לפיהם התעודה הרפואית הוכנה לבקשת המנוח, הועברה באמצעות הפקס למשרדה של הנוטריונית והמקור אינו מצוי בתיק (עמ' 6 שורה 15 - עמ' 7 שורה 5).

 

51. באשר לאי-ההלימה בין נוסח התעודה הרפואית שהומצאה לבין הנוסח נשוא התקנות העידה הנוטריונית, כי הרופאים אינם כותבים אם המצווה כשיר לערוך צוואה אם לאו, אך הם כן נוהגים לכתוב אם המצווה הינו צלול אם לאו והם יודעים להעריך האם הוא מתמצא במקום ובזמן (עמ' 16 שורות 25-22).

 

52. הסבריה של הנוטריונית נראים סבירים ואף הגיוניים, אך עם כל הכבוד והיקר, הם אינם מתיישבים עם הדין. ניתן אולי היה לטעון (בדוחק רב), כי כיוון שהאישור הרפואי המקורי נמסר לנוטריונית במועד הגעתה לבית החולים, הרי שסימל הדבר כי האמור בו היה יפה גם לאותו יום ולכן מתקיים לכאורה התנאי הקבוע בתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים. ברם, קשה להצביע על ראיות התומכות בטיעון שכזה ; דר' רייזמן לא ידעה למי נמסר האישור המקורי ומתי. היא אף לא ידעה לומר שאישור זה הוכן לצרכי עריכת צוואה. לא בכדי נוהגת הפסיקה בצמצום עם פגמים מסוג זה. זאת ועוד, נוסח האישור הרפואי שצורף אינו זהה לנוסח נשוא התוספת הראשונה לתקנות הנוטריונים. המועד בו נערך האישור, מוקדם בחמישה ימים ביחס למועד עריכת הצוואה בניגוד לאמור בתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים. ייתכן אמנם שיש ממש בדבריה של הנוטריונית בדבר הקושי הלוגיסטי לאתר רופא על אתר שימסור אישור בהתאם לתקנות וכן לדרוש שהרופא יאשר מפורשות כי המצווה כשיר לערוך צוואה, אך בכך אין כדי להביא למילוי החובה האמורה בתקנות הנוטריונים.

 

53. המשמעות של הדברים ביחס לנוטריון היא, כי במידה ואין בידיו אישור רפואי התואם את נוסח התוספת הראשונה שבתקנות הנוטריונים, אין הוא יכול או רשאי לערוך צוואה בפני רשות. הדבר נאמר בתור לקח לבאות, אלא שכעת נדרשים אנו לבחינה רטרוספקטיבית של הסוגייה.

 

54. אף-על-פי שתקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים מנוסחת באופן גורף, ולכאורה נראה כי בהיעדר תעודה רפואית אין תוקף לייפוי כוח או צוואה של חולה המאושפז בבית-חולים, הרי שבתי-המשפט לא הלכו בדרך זו. על-פי הפסיקה, לא זו בלבד שפגם בתעודה הרפואית אינו מאיין את הצוואה אלא שאף מקום שניתן אישור נוטריוני ללא כל תעודה רפואית לא נקבע כי הדבר מאיין את הצוואה, אלא מביא להפיכת הנטל להוכיח את גמירות-דעתו וצלילות דעתו של עושה הפעולה, קרי המנוח."

 

ב- ע"א 36/88 {זלוף דורה נ' זלוף שאול, פ"ד מו(3), 184 (1992)} קבע בית-המשפט כי "ברור הוא כי בעת עשיית הצוואה לא נתקיימו הוראות תקנה 4(ה) לתקנות הנוטריונים, שהחשובה שבהן נוגעת לקיומה של תעודה רפואית שהוצאה ביום עשיית הפעולה. על חשיבותה של תעודת רופא, המשקפת את מצבו הרפואי של חולה המאושפז בבית-חולים, ביום עשיית הפעולה, אין צריך להרבות במלים, ולא בכדי הותקנה התקנה הנ"ל. תעודה אשר כזאת לא היתה בפני הנוטריון, ובכך הפגם העיקרי שבאישור הנוטריון, אשר העביר את הנטל על המשיב להוכיח את גמירות-דעתו של המנוח בעת שחתם על הצוואה. והשאלה היא, על-כן, האם הרים המשיב נטל זה?".

 

ב- ע"א 1395/02 {נסקה נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נט(5), 49 (2005)} קבע בית-המשפט כי "באשר לתוקפה של צוואה שאושרה על-ידי נוטריון בלי שהוצגה לפניו תעודה רפואית כנדרש בתקנה 4(ה), נפסק שאי-הצגתה של תעודה כנ"ל אינה מביאה כשלעצמה לבטלות הצוואה, אלא אך מטילה על הצד המבקש להסתמך על הצוואה חובה להוכיח את גמירת-דעתו של המנוח בעת שחתם עליה" {ראה גם ע"א 4885/00 כהן נ' גזולי, פ"ד נה(5), 941, 947 (2001); ה"פ (שלום יר') 719/05 טיטלבאום יוטא ברכה נ' דב וינברגר, עו"ד, תק-של 2006(3), 295 (2006); ה"פ (שלום יר') 719/05 טיטלבאום יוטא ברכה נ' דב וינברגר, עו"ד, תק-של 2006(3), 295 (2006); עמ"ש (מחוזי יר') 515-09 פלוני נ' אלמוני, תק-מח 2010(4), 2697 (2010)}.

 

ב- ת"ע (משפחה נצ') 1321/04 {עזבון המנוח ס.ק. ז"ל נ' ס.ק., תק-מש 2011(1), 996 (2011)} הנתבעת העלתה הטענה לפיה גם אם הצוואה נערכה אחרי 1996, הרי באותה שעה לא תפקד הכומר כ"רשות" אלא כוחבר, ידיד וכומר של אותה עדה לה השתייך המנוח.

 

הנתבעת רואה בפגמים צורניים רבים שנפלו בצוואה חיזוק לטענתה זו. כך, למשל, הצוואה לא נערכה על-פי דרישות תקנה 7 לתקנות הירושה - לא הוגשה לבית-הדין הכנסייתי בקשה מטעם המנוח, לא נפתח תיק ולא נערך פרוטוקול דיון כמתחייב על-פי אותה תקנה. הוסף על-כך היעדרם של התאריך ואישור "הרשות" על-גבי הצוואה כי נקראה בפני המצווה שהצהיר לפניה שזו צוואתו.

 

כב' השופט סארי ג'יוסי דחה טענות אלה וקבע כי הפגמים האמורים פוגעים, לכאורה, בצביון הרשמי של צוואה בפני רשות ובהתקיימם נטל ההוכחה והשכנוע בדבר אמיתות הצוואה ותוקפה וכך גם לגבי גמירות-דעת המנוח, מוטל על מבקש קיום הצוואה, ברם בנטל זה עמד התובע נוכוח כל אשר מניתי לעיל.

 

יתר-על-כן, אין כל רבותא לשאלה האם ראה המנוח בכומר "רשות" באותו מובן של סעיף 22 לחוק הירושה או ראה בו כידיד אישי המחזיק בתפקיד דתי רם דרג וכמי שמשמש כאינסטנציה המוסמכת מתוקף מעמדו הדתי ומעמדו בקהילת מאמיניו, לערוך צוואה כשעשייתה לפניו תעניק לה תוקף חוקי ומחייב.

ייתכן, כי המנוח ערך את הצוואה בפני הכומר בסוברו בטעות, כי מעמדו המיוחד ככהן דת מקנה לו סמכות ליתן הכשר לצוואה שנערכה לפניו, יותר מאשר בשל היותו חבר בית-דין כנסייתי.

 

ברם, אין בכך כדי ליטול מהצוואה ומדרך עשייתה את אותה מידה רבה של "טקסיות" ו"רשמיות" המדגישות את רצינות החלטת המנוח ואת גמירות-הדעת הדרושים לצוואה, ומה לו לבית-המשפט אם סבר המנוח, כי בשל אותו מעמד מיוחד של הכומר בהיותו כהן דת, הרי שעריכתה לפניו מבטיחה את קיומה בהמשך, ומה לבית-המשפט אם סבר שבשל היותו "רשות" ניתן לערוך לפניו צוואה ולהבטיח באותה מידה את קיומה בעתיד.

 

החשוב הוא, כי במקרה דנן נתקיימו שתי העובדות יחדיו - הכומר כיהן בשעתו גם כוחבר בית-דין ומילא את שני תפקידיו, זה בעל הצביון הדתי וזה בעל הצביון השיפוטי, כשהעיקר הוא שהצוואה נערכה בפני "רשות", ואין זה משנה אם זו פעלה באותה עת תחת "שני כובעים".

 

פסילת הצוואה בשל אותה תפיסה סובייקטיבית מוטעית של המנוח את תפקידו של הכומר, כמותה כ"הענשת" המנוח אך בשל טעות זו, ובית-המשפט סבר, כי צודק ונכון במקרה כגון זה ליתן את המשקל המכריע לכוונת המנוח ולרצונו.

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד שלומי נרקיס. אין להעתיק ו/או להפיץ תכנים ו/או קטעים ממאמר זה, בכל צורה שהיא הן דרך אמצעי אלקטרוני ומכני, לרבות צילום, הקלטה, הקלדה וכיו"ב ללא אישור של עו"ד שלומי נרקיס מראש ובכתב.