פורסם : 06.07.2015

הדפסת המאמר

שלח לחבר

צוואה בעדים

מאת: עו"ד שלומי נרקיס

סעיף 20 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

 

"20. צוואה בעדים

צוואה בעדים תהיה בכתב, תצויין בתאריך ותיחתם ביד המצווה בפני שני עדים לאחר שהצהיר בפניהם שזו צוואתו; העדים יאשרו באותו מעמד בחתימת ידם על פני הצוואה שהמצווה הצהיר וחתם כאמור."

 

סימני ההיכר של צוואה זו הם: הכתב ושני עדים אך לא די במרכיבים אלה בכדי להעיד על אמיתות הצוואה ועל גמירת-דעתו של המצווה ולכן המחוקק הציב שורה של דרישות פורמאליות נוספות.

 

סעיף 20 לחוק הירושה מונה דרישות פורמאליות רבות לכתיבת צוואה בעדים: חתימה בידי המצווה, בפני שני עדים לאחר שהצהיר המצווה שזו צוואתו, ועל כל אלה יבוא אישור העדים בחתימת ידם שהמצווה הצהיר וחתם כאמור.

 

אם-כן, סימני ההיכר של צוואה בפני עדים, שבלעדיהם אין היא צוואה, הם הכתב ושני העדים, ולפיכך, היעדרם של אלה אינם ניתנים לתיקון מכוח שיקול-הדעת על-פי סעיף 25 לחוק הירושה.

 

יפים לעניין זה דברי כב' השופט ח' כהן ב- ע"א 869/75 {בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(1), 98, 100 (1977)} לפיהם לעניין צוואה לפי סעיף 20 לחוק הירושה, שלושה דברים שהיעדרם אינו ניתן לתיקון מכוח שיקול-הדעת, באשר אינם בגדר "הליכים", אלא עולים הם כדי סימני היכר שבלעדיהם אין הצוואה צוואה; ואלה הם: (1) המצווה; (2) שני עדים; (3) הכתב.

 

הסממן החשוב ביותר בצוואה בעדים הוא תפקידיהם של העדים: לשמוע את הצהרת המצווה כי זו צוואתו; לצפות במעשה החתימה של המצווה על צוואתו; אישור העדים בכתב כי היו עדים להצהרת המצווה כי זו צוואתו; הצהרת העדים כעדים לחתימתו של המצווה.

 

נעיר כי בדרך-כלל, על-מנת לברר את אמיתות ואותנטיות סימני היכר אלה, אשר בלעדיהם אין הצוואה צוואה, קיים צורך בהעדת הגורמים הרלוונטיים, הלא הם, עדיה ועורכיה.

 

דרישת העדים לעשיית צוואה, כמו גם לביטולה, מטרתה לסייע לבית-המשפט בניסיון להתחקות אחר אמיתות הצוואה ואחר כוונת המצווה. במקרה בו לא קויימה במלואה הדרישה לשני עדים, יש להעביר את מרכז הכובד אל הראיות החיצוניות לצוואה. נטל הראיה מוטל על התובע לקיים את הצוואה או לבטלה. בסופו-של-יום על בית-המשפט להשתכנע מעל לספק סביר בדבר אמיתות הצוואה {דנ"א 7818/00 יוסף אהרון נ' אמנון אהרוני ואח', תק-על 2005(1), 3427 (2005)}.

 

אם-כן, הצורך בהעדת עדי הצוואה הינו חשוב ביותר, שכן מדבריהם ניתן להתחקות אחרי אמיתות הצוואה, במיוחד לאור העובדה כי על-גבי הצוואה מופיעים שני תאריכים שונים, לדוגמה, ומהם, הכוונה לעדים, ניתן להבין את פשר הדבר {ת"ע (משפחה נצ') 1501-02 ב. ד. נ' עזבון המנוח ב. מ. ז"ל, תק-מש 2010(2), 583, 592 (2010)}.

 

בנוסף, סעיף 20 לחוק הירושה מציין את צמד המילים, ב"אותו מעמד", כלומר, מעמד עריכת הצוואה, צריך להיעשות בצוותא, מול שני העדים.

 

סעיף 20 לחוק הירושה, לעניין דרישת הכתב, אינו מציין אם הכתב צריך שיהיה מודפס או בכתב יד או אם הכתב צריך להיות של המצווה דווקא או האם הכתב צריך להיות על נייר דווקא. כך נראה שבית-המשפט לא יפסול צוואה בעדים שנכתבה על-ידי אחד העדים או בידו של אחר שהוא לא המצווה.

 

כמו-כן, צוואה שנכתבה בפיו של המצווה או ברגלו על-גבי אובייקט אחר חוץ מנייר לא תיפסל בשל כך.

 

סעיף 20 לחוק הירושה לא מציין הגבלה כלשהיא לעניין שפת המצווה בו בחר הכותב לכתוב את צוואתו.

 

המחוקק לא ציין לעניין החתימה האם נדרשת חתימה מלאה ולכן נראה כי כל חתימה אחרת {ראשי תיבות, סימן, הטבעת בוהן וכדומה} תהיה כשרה ובלבד שתהיה בכתב ידו של המצווה וניתן יהיה לבסס את זהותו על-פי החתימה.

 

עצם הדרישה שעובדת תרגום הצוואה לשפתו של המצווה תאושר בתוכן הצוואה הינה דרישה צורנית, כלומר, דרישה הנוגעת להליך עריכת הצוואה. דרישה דומה אינה מופיעה בסעיף 20 לחוק הירושה, הנוגע לצוואה בעדים, הגם שכבר הובעה בפסיקה העמדה כי על-אף שחובת רישומו של תרגום הצוואה על-גבי הצוואה חלה לכאורה רק על חוזה בפני רשות, יש להחיל הסדר זה גם על צוואה בעדים {ע"א 2119/94 לנדאו נ' וין, פ"ד מט(2), 77 (1995); ע"א 5640/92 אלוני נ' באומן, פ"ד מט(2), 373, 385 (1996)}.

 

לעניין זה יש להבחין בין היעדר רישום דבר תרגום הצוואה למצווה על-גבי הצוואה, לבין היעדר עצם תרגום הצוואה לשפה המובנת לו.

 

היעדר תרגום בפועל של הצוואה לשפתו של המצווה הינו פגם מהותי היורד לשורש העניין ונוגע לעצם הבנת המצווה את הוראות הצוואה ומשכך, אף בגמירות-דעתו ביחס אליה. פגם מהותי מסוג זה ממילא אינו ניתן לריפוי באמצעות סעיף 25 לחוק הירושה העוסק בפגמים צורניים שנפלו בצוואה. במקרה זה עובר נטל ההוכחה - המוטל, במקרה שהצוואה נחזית על פניה להיות תקינה, על המבקש לבטלה - אל המבקש לקיים את הצוואה, המחוייב להוכיח כי המצווה הבין את הוראותיה של הצוואה וכי אלה משקפות את רצונו האמיתי. סוגייה זו הינה נפרדת מן השאלה האם היעדר ציון עובדת התרגום על פני הצוואה מהווה פגם צורני גם בצוואה בעדים ומן השאלה האם ניתן להתגבר על פגם זה מכוח סעיף 25 לחוק הירושה.

 

כך למשל, בית-המשפט קבע ב- בע"מ 3779/10 {עזבון המנוחה פלונית ז"ל נ' פלוני, תק-על 2010(3), 4374, 4378 (2010)} כי הפגם במקרה דנן - אינו צורני בלבד. משנקבע כי עורך הדין שערך את הצוואה לא תירגם את הצוואה לשפה המובנת למנוחה היטב, אף שידיעותיה בשפה העברית לא איפשרו לה להבין את תוכן המסמך, יש בכך פגם מהותי, שיש בו - על רקע הנסיבות שהוכוחו - כדי לעורר חשש ממשי שהוראות הצוואה אינן משקפות את רצונה האמיתי של המנוחה.

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד שלומי נרקיס. אין להעתיק ו/או להפיץ תכנים ו/או קטעים ממאמר זה, בכל צורה שהיא הן דרך אמצעי אלקטרוני ומכני, לרבות צילום, הקלטה, הקלדה וכיו"ב ללא אישור של עו"ד שלומי נרקיס מראש ובכתב.