צוואה בכתב יד

מאת: עו"ד שלומי נרקיס

סעיף 19 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

 

"19. צוואה בכתב יד

צוואה בכתב יד תיכתב כולה ביד המצווה, תישא תאריך כתוב בידו ותיחתם בידו."

 

כשאדם רוצה להשאיר צוואה שבאמצעותה הוא רוצה לצוות מה ייעשה ברכושו לאחר מותו, הוא יכול לבחור באחת מן ארבע הדרכים לכתיבת צוואה כמפורט בסעיף 18 לחוק הירושה.

 

אם אדם בחר לכתוב צוואה ובחר בסוג של צוואה בכתב יד {כאמור בסעיף 19 לחוק הירושה}, עליו לכתוב את הצוואה כולה בכתב ידו, שעליה תאריך בכתב ידו של המצווה וחתימה בכתב ידו של המצווה. קיימת חשיבות רבה לכך שצוואה בכתב יד תיכתב כולה בכתב ידו של המצווה.

 

נראה כי אם יובא לבית-המשפט מקרה שבו יתבקש להכיר בצוואה בכתב יד, שבה המצווה הדפיס חלק מצוואתו ואת ההוראות המהותיות השלים בכתב יד כגון: סכומים, שמות וכדומה, נראה כי בית-המשפט יפסול צוואה זו.

 

כל שלושת האלמנטים הנזכרים בסעיף 19 לחוק הירושה צריכים להיות כתובים בכתב ידו של המצווה, הדרישות באות מעבר לכך שיכולים הם לשמש כאמצעי זיהוי גם לוודא את גמירת-דעתו ההחלטית של המצווה שכבר אינו בחיים.

 

התאריך בצוואה, הוא חשוב לשאלות נוספות כמו כשרות המצווה, זיהוי ודאי של תאריך עשיית הצוואה, כאשר עלול להתעורר ספק אם מדובר בצוואתו האחרונה של המצווה.

 

הרעיון העומד מאחורי הדרישה שהצוואה כולה תיכתב ותיחתם בכתב ידו של המצווה הוא משום שזהו סימן ההיכר המשמעותי ביותר של הצוואה בכתב ועל ידו ניתנת לנו וודאות ביחס לאמיתות הצוואה. כתב היד הוא למעשה תנאי מקדמי אשר בלעדיו המסמך לא יוכל להיחשב כצוואה בכתב יד {ת"ע (ת"א) 6292/00 מ' ר' נ' מ' ל', תק-מש 2003(2), 409 (2003)}.

 

יחד-עם-זאת, מאחר וכוונת המחוקק היתה למעשה אישי של המצווה, לפעילות עצמאית שלו, הדעת נותנת כי אין לפרש "כתב יד" באופן דווקני כמתייחס לכתיבה באמצעות היד בלבד. פרשנות מרחיבה תאפשר, בנסיבות מסויימות, כשאין ספק באמיתותה של הצוואה ובגמירת-דעתו של המצווה להכיר בצוואתו של נכה שנכתבה באמצעות רגלו או פיו, כצוואה לפי סעיף 19 לחוק הירושה. ההכרה בצוואה כזו תעשה בזהירות משום הצורך לזיהוי ודאי ומוחלט של הכתב ככתבו של המצווה {שאול שוחט פגמים בצוואות (המכון למחקרי משפט וכלכלה, מהדורה שניה, התשס"א-2001), 34}.

 

סעיף 19 לחוק הירושה קובע את תנאי הצורה בכלליות. אך הסעיף אינו מציין פרטים כגון: אם יש לחתום בשם מלא; אם אפשר לחתום בשם ספרותי; באיזה אופן ובאיזה חלק מן הצוואה יש לציין את התאריך ורישום מקום עשיית הצוואה.

 

הכלל הוא שבמקום שהחוק דורש שצוואה תיחתם בידי המצווה מתמלאת דרישת החוק, בעניין זה, בחתימתו של המצווה על הדף האחרון המיועד לחתימה ואין לדרוש כי חתימת המצווה תימצא על כל אחד מדפי הצוואה {ע"א 681/77 מרק נ' שאבי, פ"ד לג(1), 7, 8 (1978)}.

 

כלומר, היעדרה של חתימה על כל אחד ואחד מדפי הצוואה אינו מטיל כשלעצמו, מבחינה משפטית, פגם בצוואה.

 

לעניין מיקומה של החתימה נקבע ב- ת"ע (משפחה ת"א) 105320-09 {ל' פ' ואח' נ' מ' ק' ואח', תק-מש 2010(2), 376, 377 (2010); נעיר כי במקרה זה עסק בית-המשפט בשאלה האם מכתב שכתבה המנוחה ביום שבו התאבדה מהווה צוואה בכתב יד} כי אין חובה כי החתימה של המצווה תהיה במקום מסויים. העובדה כי המנוחה לא חתמה על כל עמוד ואף הוסיפה כמה מילים מתחת לחתימה, לא פוגמת בצוואה. לעניין זה ראה גם קביעתו של בית-המשפט בפרשת שנצר {ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין, פ"ד מה(2), 89 (1991)} שם נאמר כי "הדרישה שהציב המחוקק הינה, כי הצוואה תכלול את חתימת המצווה, אך לא נקבע המקום הראוי לחתימה".

 

זאת ועוד. נוסח החוק איננו מחייב שהמצווה יחתום על הצוואה דווקא בחתימתו הרגילה. הדרישה היא לחתימה בכתב יד המצווה וצורת החתימה איננה מדרישות החוק.

 

דרישת סעיף 19 לחוק הירושה היא שהצוואה תהיה נושאת תאריך בכתב יד המנוח איננה שוללת שבצוואה יהיה יותר מתאריך אחד שכן, לעיתים קורה שאדם איננו כותב את צוואתו ברצף אחד ואז יכול שהוא מציין תאריך נפרד בכל עת שהוא מוסיף פרק לצוואתו. ביחד-עם-זאת ברור מנוסח החוק שאין כל דרישה צורנית שצוואה שבכתב יד תיערך ברצף אחד, או שייכתב בה רק תאריך אחד {ת"ע (חי') 1088/82 רז נ' מזרחי, פ"מ התשמ"ה(ב), 169 (1985)}.

 

מצד אחד, יש המחזיקים בדעה כי צוואה בכתב יד היא הצוואה החזקה ביותר שכן כתב היד של המצווה וחתימתו הם הערובה הטובה ביותר לאמיתותה של צוואה ולגמירות-הדעת של המצווה {ע"א 796/87 מוסד אריאל ואח' נ' ציפורה דוידי ואח', פ"ד מה(2), 473 (1991)}.

 

מצד שני, יש המחזיקים בדעה כי צוואה בכתב יד היא דווקא הצוואה החלשה ביותר, מכל שאר סוגי הצוואות, בכל הנוגע לגמירת-דעתו של המצווה, וזאת משום שחסרים בה סימני ההיכר הקיימים בצוואות אחרות. לעניין זה יפים הם דברי בית-המשפט ב- ע"א 1978/05 {אדית קרביס נ' יהודית קרביס ואח', תק-על 2007(1), 538 (2007)}, לפיהם:

 

"מן האמור בסעיף זה (הכוונה לסעיף 19 לחוק הירושה - הוספה שלי - ש.נ.) למדים אנו, כי הדרישות הפורמאליות לאישור צוואה בכתב יד הינן מצומצמות, שלא לומר מצומצמות ביותר, וזאת בהשוואה לצוואת אחרות. כך, אין צורך בנוכוחותם של עדים או עורך-דין או שופט. על-כן, יכול אדם לרשום בכתב ידו על פתק מה ייעשה ברכושו לאחר מותו, לחתום על הפתק ולהוסיף תאריך והנה בידו צוואה כדת וכדין. לא זו אף זו, במקרים מסויימים ניתן להכיר במסמך כלשהו כצוואה אף מבלי שהתקיימו שני התנאים האחרונים הנוגעים לחתימת המבקש ולקיומו של תאריך, ובלבד שהוכוח כי הצוואה משקפת את רצונו האמיתי והחופשי של המצווה (סעיף 25 לחוק הירושה). לא בכדי מציין המלומד ש' שילה כי קיים יחס אמביוולנטי כלפי צוואה בכתב יד (שילה, שם, 190-187). מחד, יש הרואים בצוואה מן הסוג האמור כדרך הזולה, הפשוטה והקלה ביותר להבעת רצונו של אדם בנוגע למה שייעשה ברכושו לאחר מותו (ראו הצעת חוק הירושה, התשי"ח-1958). מאידך, הובע לא אחת החשש שמא פתקים שונים אשר יימצאו בעזבונו של המנוח יאושרו כצוואה, וזאת אף אם האחרון כלל לא גמר אומר לצוות את רכושו לאדם אחר. כך, לעיתים אין זה ברור אם אותן תרשומות אישיות שכתב המנוח בינו לבין עצמו הגיעו לדרגה של צוואה ממש או שמא הן הינן בגדר בקשה והבעת משאלה גרידא. עוד נטען, כי צוואה בכתב יד ניתנת לזיוף ביתר קלות, וכן כי צוואה מן הסוג האמור נעדרת את כל אותם המנגנונים הקיימים בצוואות אחרות שנועדו לשמור אותה מפני התערבות חיצונית, דוגמת הפעלת לחץ פסול על המנוח. לבסוף טוענים המתנגדים, כי צוואה מן הסוג האמור חסרה את המימד הטקסי, שתכליתו הינה, בין היתר, לגרום לכותב הצוואה לחשוב היטב על מעשיו ועל השלכותיהם."

 

הדרישות בצוואה בכתב יד אינן באות אך כאמצעי זיהוי, אלא כסימנים המצביעים על גמירות-דעתו של המצווה {ע"א 796/87 מוסד אריאל ואח' נ' ציפורה דוידי ואח', פ"ד מה(2), 473 (1991)}.

 

ב- ד"נ 40/80 {קניג נ' כהן, פ"ד לו(3), 701 (1982)} קבע כב' השופט מ' בייסקי {בדעת רוב} כי ככל שמדובר הוא בצוואה בכתב יד שעל-פי סעיף 19 לחוק הירושה, המחוקק עצמו כבר הלך עד קצה הגבול בביטול ובקיצוץ בדרישות צורניות, והעמידן על שלוש, אשר מצאן הכרחיות להגשמת מטרות ההקלה עם המצווה, מחד גיסא, מניעת שימוש לרעה לאחר פטירתו, מאידך גיסא. ככל שמצטמצמות הדרישות הצורניות והפורמאליות על-ידי המחוקק, ממילא מצומצם תחום התערבותו של בית-המשפט לקבוע ויתורים נוספים בדרך פרשנית.

 

ב- ת"ע (משפחה חי') 5560/07 {עזבון המנוחה מ. כ. ז"ל נ' ע. ל., תק-מש 2010(2), 497, 501 (2010)} לא היתה מחלוקת בין הצדדים כי המסמך כולו נכתב בכתב ידה של המנוחה. במקרה דנן הושם המסמך במעטפה שעליה נרשם "אחרי מותי; בכל זמן; 15.8.02".

 

המשיבה העידה באשר לנסיבות עריכת המסמך. לדבריה המנוחה אמרה לה כי תכתוב מכתב למי היא משאירה טבעת שיש לה, תכשיט אחר, כלים נוספים. עוד העידה המשיבה כי המנוחה אמרה לה כי היא משאירה את המכתב בארון ואף הראתה לה היכן המונחה שמה את המכתב.

 

בית-המשפט שוכנע כי המסמך משקף את רצונה החופשי והאמיתי של המנוחה ויש לראות בשימת המסמך במעטפה והמצויין על-גבי המעטפה כמעין חתימה של המנוחה לאמור במסמך ועדות על גמירת דעת.

 

יתירה-מזאת, עצם האמירה והפנייה למיקום המסמך מלמדים על גמירות-דעת המנוחה.

 

עוד נקבע כי באשר להיות המסמך צוואה, מלמד הן הכתוב על המעטפה {כאמור לעיל} והן עדות המשיבה י' לפיה המנוחה ביקשה כי תפתח את המעטפה לאחר מותה. המשיבה ציינה כי הדברים אף כתובים על גב המעטפה. ראוי לציין כי אף המשיבות ראו צורך לפתוח את המעטפה עם המסמך בשבעה. אכן יש לראות במילים "ובזה אני משאירה את משאלת ליבי ורצוני" כביטוי להבעת רצונה של המנוחה במה שייעשה ברכושה לאחר המוות. המסמך אכן כולל הוראות לחלוקת רכוש.

 

לסיכום, בית-המשפט שוכנע כי המסמך מיום 15.8.02 מהווה צוואה בכתב יד ומביע את רצונה האמיתי של המנוחה כפי שנכתב בכתב ידה. לפיכך ומאחר והמדובר בצוואתה האחרונה של המנוחה, יש ליתן צו לקיום צוואת המנוחה מיום 15.8.02.

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד שלומי נרקיס. אין להעתיק ו/או להפיץ תכנים ו/או קטעים ממאמר זה, בכל צורה שהיא הן דרך אמצעי אלקטרוני ומכני, לרבות צילום, הקלטה, הקלדה וכיו"ב ללא אישור של עו"ד שלומי נרקיס מראש ובכתב.