צורות הצוואה

מאת: עו"ד שלומי נרקיס

סעיף 18 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

 

"18. צורות הצוואה

צוואה נעשית בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה."

 

המצווה הוא השליט על צוואתו ואל לנו לשפוט את תבונת הציווי והגיונו {עז' (כ"ס) 2351/05 א. מ. ואח' נ' א. א. ואח', תק-מש 2008(1), 221 (2008)}. כוח זה הניתן ביד המצווה משמש לו לעיתים נשק יעיל ביותר כלפי העולם הסובב אותו, ובייחוד כלפי קרוביו, ידידיו ואנשי ביתו. והמצווה היודע ומכיר כוחו זה, עושה בו שימוש יעיל ביותר, וגומל טובה תחת טובה ורע תחת רעה {השופט ש"ז חשין דמויות מבית-המשפט (התשי"ג), 239}.

 

בחוק הירושה, לא מצאנו הגדרה למונח צוואה. בית-המשפט נדרש לשאלת מהותה של צוואה והגיע למסקנה כי על יסוד ניתוח המגמה העולה מהוראות חוק הירושה ולאור ההיסטוריה החקיקתית שלו, הצוואה צריכה לשקף כוונה לתת או להעניק זכויות בעזבון. משמעותה של צוואה הינה הענקת זכות בעזבון למי שאינה מוקנית לו מכוח הדין. צוואה כזו, צריכה להיעשות באופן ובצורה כפי שקבע המחוקק בחוק הירושה {ע"א 122/86 שפיר נ' קליבנסקי, פ"ד מד(1), 738 (1990); ראה גם ע"א 2622/90 אברהם שני נ' איסר לרמר ואח', פ"ד מז(1), 191 (1993)}.

המחוקק הותיר בידי המת את האפשרות לקבוע מה ייעשה ברכושו לאחר מותו, בכך המת מבטא את רצונו שלו, המצווה הוא השליט על צוואתו. אך הצוואה חייבת למלא אחר ההוראות הצורניות והמהותיות שבחוק הירושה על-מנת שתחשב כצוואה תקפה מהבחינה המשפטית.

 

כלל גדול הוא בדיני ירושה, כי "מצווה לקיים דברי המת" {תלמוד בבלי}. הנחת יסוד זו, המושתת על חירות הקניין של הפרט המעוגנת בסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, היא שמחייבת את בית-המשפט לקיים את צוואתו של המת.

 

הכלל הגדול הוא, ששומה עלינו - החיים - לכבד את רצונו של המת, ומחובתנו לעשות כמיטב יכולתנו, כדי ליתן תוקף לכוונתו כפי שזו באה לידי ביטוי בצוואתו.

 

בסוף-כל-הסופות, המת לא הזיק לאיש - הוא לא ציווה אלא את רכושו - ולכאורה אין טעם שלא נכבד את רצונו באשר לחלוקת נכסיו אחרי מותו. והנה, למרות כלל גדול וחשוב זה באשר לכיבוד רצונו של המת - והוא - בריח-התיכון במשפט הצוואות - באים אנו - החיים, וכמו מבטלים אנו את רצונו {דברי בית-המשפט ב- ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' פליציה בינשטוק, פ"ד מח(3), 705; ראה גם ע"א 1900/96 איזבל טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי, פ"ד נג(2), 817; רע"א 5103/95 טובה דשת נ' שלום אליהו, פ"ד נג(3), 97}.

 

הנה-כי-כן, מצווים אנחנו לכבד את רצונו של המת, כפי שמתבטא בצוואה, ויהא רצונו שרירותי, בלתי-סביר, מקפח ואף אכזרי ככל שיהיה, ובלבד שמדובר ברצון אמיתי ובלתי-תלוי.

 

יחד-עם-זאת, כלל לא פחות גדול הוא גם לבטל צוואה כאשר ישנו פגם מהותי בכושר השיפוט של המצווה או כאשר מוכוח שהיא לא נערכה מתוך רצון חופשי אמיתי.

 

ב- עז' (כ"ס) 2351/05 {א. מ. ואח' נ' א. א. ואח', תק-מש 2008(1), 221 (2008)} קבע בית-המשפט כי הרהורים ומחשבות בלב איש לא ילמדו על גמירות-דעתו של אדם לעשות צוואה אלא רק מעשה מוגמר של עשיית צוואה אפשר שיקויים.

 

אם-כן, הצוואה, היא כלי משפטי בידו של המת הקובע מה ייעשה בקניינו לאחר מותו. כיבוד רצונו האחרון של המת הוא עקרון יסוד במשפטינו. עקרון זה שאוב מדיני הירושה במשפט העברי {"מתוך שרצונו של אדם - כבודו ומתוך שאנו מבקשים לקיים רצונו האחרון של אדם כל עוד היתה הנשמה באפו אנו מצוּוִים לקיים צוואתו מעת שנסתלק מן העולם, ובלבד שהוכח לנו כי את רצונו ביטא המצווה בצוואתו ולא את רצון זולתו. מכאן הורונו חכמים "מצווה לקיים דברי המת", גיטין, יד, ע"מ ב}.

 

עקרון יסוד זה בדיני צוואות עומד לנגד עיניהם של השופטים הרואים בו מקור לחובה המוטלת עליהם בבואם לבחון קיומה של צוואה. כיבוד רצונו של המת הגם שאינו מופיע בחוק עצמו מוזכר הוא בפסיקה רבות {ע"א 869/75 רבקה בריל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד לב(1), 98 (1977); ע"א 65/67 דנותה קורץ ואח' נ' קירשן, פ"ד כא(2), 20 (1967); ע"א 493/83 אבו סנינא נ' טהא, פ"ד לט(4), 639, 641 (1985); ע"א 765/87 צ'סלר נ' עזבון המנוח מנדל ישראל, פ"ד מג(3), 81 (1989); בג"צ 6126/94 גיורא סנש ואח' נ' יו"ר רשות השידור, תק-על 99(2), 806 (1999); ע"א 724/87 כלפה נ' גולד, פ"ד מח(1), 22, 28 (1993); רע"א 5103/95 טובה דשת נ' שלום אליהו ואח', פ"ד נג(3), 97 (1999); ע"א 1212/91 קרן לב"י ואח' נ' פליציה בינשטוק ואח', פ"ד מח(3), 705 (1994); ע"א 4377/04 גל גורן-הולצברג ואח' נ' אביבה מירז ואח', תק-על 2007(3), 848 (2007)}. 

 

נדגיש כי "החשיבות שיש לייחס למימוש רצונו של המצווה אין משמעה כי החופש לצוות בלתי-מוגבל. חוק הירושה מטיל מגבלות שונות על זכותו של אדם לצוות את רכושו" {ע"א 4377/04 גל גורן-הולצברג ואח' נ' אביבה מירז ואח', תק-על 2007(3), 848 (2007)}.

 

הנה-כי-כן, כאשר בית-המשפט נאלץ להכריע בדיון, בעניין קיום דבר המת בצוואתו, או פסילתה של הצוואה, מתבקשת הליכה זהירה ודקדקנית. בד-בבד על השופט לשמור על איזון העדין של כפות המאזניים בין כבוד המת וכבודם של החיים.

 

ככלל, נטל השכנוע מוטל על בעל-הדין המתנגד לקיום הצוואה ככל שלא נפלו בגדריה פגמים צורניים {תמ"ש (משפחה נצ') 1250/05 ר.י. נ' י.ח., תק-מש 2011(2), 828, 831 (2011); עמ"ש (מחוזי-נצ') 10206-06-12 פלונית נ' פלונית ואח', טרם פורסם (7.11.13)}.

 

זאת ועוד. "הלכה פסוקה וקבועה היא שכשלפנינו צוואה שעל פניה נתמלאו בה כל הדרישות הצורניות, חזקה שהיא תקפה, ועל הטוען לפסלותה הראיה. ואולם, אם הצוואה פגומה בפגם זה או אחר, חובת הראיה מתהפכת, ועל הטוען לקיומה נטל ההוכחה שאמנם לפנינו צוואה שאין ספק באמיתותה, כולל החובה להוכיח את צלילות דעתו של המצווה, ושלא הופעלה על המצווה השפעה בלתי-הוגנת וכדומה" {דברי פרופ' ש' שילה "פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, 232; ראה גם ע"א 2098/97 בוסקילה נ' בוסקילה, פ"ד נה(3), 837 (2001) וכן ע"א 130/77 עוזרי נ' עוזרי, פ"ד לג(2), 346 (1979)}.

 

מקום שיש ספק ויורשים על-פי דין מתדיינים עם אנשים הטוענים שהם יורשים על-פי צוואה, ובפי הצדדים טענות שקולות, נטל הראיה הוא על הטוענים שהם זוכים על-פי הצוואה ואם לא יורם הנטל - יש להעדיף את היורשים על-פי דין {ת"ע (משפחה טב') 13732-05-11 ג.י. ז"ל ואח' נ' האפוטרופוס הכללי ואח', תק-מש 2011(2), 714, 716 (2011)}.

 

כאמור, הצוואה היא מסמך מיוחד במינו. הצוואה היא מסמך בעל נפקות משפטית אך הצוואה היא גם מסמך המשקף את נשמתו של האדם שכתב אותו, את רצונו האחרון, את משאלת ליבו האחרונה מה יהיה לאחר לכתו לעולם אחר.

 

כאמור, הצוואה היא מסמך משפטי, אך מסמך זה אינו חסר נשמה. הוא כמו מכתב אישי אחרון, ביטוי של משאלות, אהבות, רגשות ואף חשבונות, היוצאים ממעמקי ליבו של אדם המהרהר במותו ובמה שיקרה לו אחרי מותו. כאן צופה הוא אל התחנה האחרונה של חייו - והראשונה שאחרי מותו. כאן הניסיון האחרון שלו לעצב את חייהם של הבאים אחריו, ולמצער, להשפיע עליהם. כאן תקוותו האחרונה לחיות בזכרונם באהבה ובהכרת תודה.

 

ולא רק בשל כך קשה פרשנותה של צוואה מפרשנותו של כל מסמך משפטי אחר. אין היא כפרשנותו של חוק, שצור מחצבתו, ההליכים שקדמו לחקיקתו ומטרותיו ותכליותיו ידועים. אין היא כפרשנותו של חוזה שהצדדים לו, בדרך כלל, בין החיים, והם או הנסיבות מעידים על הכוונות ועל התכליות שעמדו ביסודו {ע"א 7735/05 עזבון המנוח ניסים אלבז ז"ל נ' יהושע אהל פז, פ"ד נח(3), 161}.

 

במקרה בו אדם בחר להשאיר צוואה, הוא רצה לקבוע את חלוקת רכושו באופן שונה מן סדר החלוקה שקבע המחוקק בירושה על-פי הדין.

 

המחוקק קבע  בסעיף 18 לחוק הירושה ארבע סוגים של צוואות ובכל צורה קיימות דרישות שבצורה {דרישות פורמאליות-צורניות} כפי שנראה בהמשך החיבור.

 

הדרישות שקבע המחוקק באות להבטיח את אמיתות הצוואה וגמירת-הדעת של המצווה.

 

ארבעת  הצורות לעריכת צוואה הן: צוואה בכתב יד {סעיף 19 לחוק הירושה}; צוואה בעדים {סעיף 20 לחוק הירושה]; צוואה בפני רשות {סעיף 22 לחוק הירושה}; צוואה בעל-פה {או צוואת שכיב מרע; סעיף 23 לחוק הירושה}.

 

מלבד צורות הצוואה המנויות לעיל אין צורה אחרת שניתן לכתוב על-פיה צוואה. כלומר, סעיף 18 לחוק הירושה מונה רשימה סגורה של צורות לעריכת צוואה {ת"ע (משפחה טב') 41070-08-10 מיכאל גשוק ז"ל נ' יעקב וייסמן, תק-מש 2011(3), 489, 495 (2011)}.

 

ב- ע"א 796/87 {מוסד אריאל ואח' נ' ציפורה דוידי ואח', פ"ד מה(2), 473 (1991)} קבע בית-המשפט לעניין הדרישות הפורמאליות בצוואות כי "ככל שסימני ההיכר של כל אחת מצורות הצוואה השונות הנ"ל, שבלעדיהם אין הצוואה מהווה צוואה, נותנים ערובה טובה יותר לאמיתות ולגמירות-הדעת, כך ניתן להסתפק בדרישות פורמאליות מעטות יותר. ולהיפך: ככל שאותם סימני היכר יש בהם פחות כדי להבטיח את האמיתות וגמירות-הדעת, כך נלוות אליהם דרישות פורמאליות רבות יותר כדי לחזקם".

 

ב- תמ"ש (משפחה יר') 23585/06 {ב. י. נ' ב. מ., תק-מש 2009(2), 488, 495 (2009)} קבע בית-המשפט כי מן הבחינה הטכנית המדובר במסמך אשר נתבע מס' 1 מכנה לפרקים "תצהיר" ולפרקים "צוואה". כך או כך, אין המסמך האמור עונה על התנאים ליצירתו של אף אחד ממושגים אלה.

 

עוד נקבע כי נספח א' אינו חתום בפני עורך-דין המאמת את זהות החותם עליו ומשכך אינו מהווה תצהיר ערוך כדין. המסמך אף אינו עולה בקנה אחד עם אף אחת מן הדרכים ליצירת צוואה המנויות בסעיף 18 לחוק הירושה.