זכות הירושה של המדינה

פורסם : 06.05.2015

הדפסת המאמר

שלח לחבר

זכות הירושה של המדינה

מאת: עו"ד שלומי נרקיס

סעיף 17 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

 

"17. זכות הירושה של המדינה

(א) באין יורש לפי הסעיפים 10 עד 16, תירש המדינה כיורשת על-פי דין.

(ב) מה שירשה המדינה לפי סעיף זה ישמש למטרות חינוך, מדע, בריאות וסעד, אולם רשאי שר האוצר להעניק מנכסי העזבון או לשלם, בתחום שוויים של נכסי העזבון שהגיעו לידי המדינה אחרי סילוק חובות העזבון, התשלום חד-פעמי או התשלומים חוזרים -

(1) לאדם שערב מות המוריש היה מחסורו על המוריש;

(2) לאדם או לתאגיד שערב מות המוריש היה מחסורו של המוריש עליו;

(3) לבן-משפחתו של המוריש או של בן זוגו שאינו מיורשיו על-פי דין."

 

סעיף 17 לחוק הירושה בונה את ירושת המדינה על מספר נדבכי יסוד:

 

האחד, זכות הקימום של הירושה - זכות הירושה קמה אך ורק בהיעדר יורשים על-פי דין כמצוות סעיפים 10 עד 16 לחוק הירושה.

 

השני, השימוש בעזבון - מטרות השימוש הינם אך ורק לצרכים הנקובים בסעיף, קרי חינוך, מדע, בריאות וסעד.

 

השלישי, סילוק חובות מסויימים של העזבון - ברשות שר האוצר רשאית המדינה לשלם חובות {עד לגבול שווי העזבון} לאדם שערב מותו היה מחסורו על המוריש; לאדם או תאגיד שערב מות המוריש היה מחסורו של המוריש עליו; לבן משפחתו של המוריש או של בן זוגו שאינו מיורשיו על-פי דין.

 

נעיר כי חובות כאמור, יסולקו באחת משתי דרכים: האחת, בתשלום חד-פעמי. השניה, בתשלומים חוזרים.

 

בפסיקת בתי-המשפט מצינו הערות בהקשר לירושת המדינה בעיקר ביחס לפירוש כוונת מוריש בהדירו את אחד היורשים.

 

הגישות מבליטות את הקושי בקבלת הדרת יורש והשארת הירושה למדינה.

 

כלומר, בית-המשפט, ראה את הצעד של העברת העזבון לירושת המדינה כצעד קיצוני שנוגד את עצם עקרון ההורשה בכלל והורשה בדרך של צוואה {ראה גם ע"א 4660/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' משה לישיצקי, פ"ד נה(1), 88 (1999)}.

 

לא אחת נשאלה השאלה, מהו נטל השכנוע להוכיח שאין יורשים על-פי דין? ההוכחה כי אין למנוח יורשים אינה משימה קלה ובפרט כאשר חובה זו מוטלת על מי שטוען שהינו יורש ואינו "המדינה".

 

אין ספק שהכלים העומדים לרשות הטוען הפרטי קשים להשגה ולמימון באשר להשגת הוכחות לזהות היורשים.

 

מכאן, נגזרת אף קיומה של חובה מוגברת שתחול על המדינה בהוכחת היעדר קיומם של יורשים אחרים. ובמילים אחרות, על המדינה קיימת חובה מוגברת מעבר לזו שמוטלת על האדם הפרטי בבואה להוכיח היעדר יורשים.

 

ניתן אם-כן, לתאר קיומן של מספר גישות אפשריות לבחינת "נטל השכנוע" המוטל על המדינה לגבי הוכחת היעדר יורשים על-פי דין:

 

הראשונה, הגישה פרי ההלכה הפסוקה על-פיה המבקש לרשת לא יצא ידי חובתו בכך שיוכיח כי הוא היורש. בשל החשש לפגיעה בזכויות של יורשים אפשריים ולכן מוטלת עליו גם החובה להוכיח שאין יורשים אחרים זולתו. לא די בכך שלא ידוע לו על קרובי משפחה אחרים, אלא יש להוכיח באופן פוזיטיבי כי קרובי משפחה כאלה אינם קיימים, או אינם חיים עוד.

 

השניה, הגישה שהקלה עם דרישת נטל השכנוע במקרים מיוחדים. כלומר, פסיקת בתי-המשפט לא שללה את האפשרות להקל בכמות הראיות הנדרשות להוכחת פטירתם של קרובי משפחה שעקבותיהם נעלמו בעת השואה או נעלמו מעבר לארצות מסך הברזל. השאלה היא, איפוא, שאלה של הסתברות פטירתם של יורשים פוטנציאלים בנסיבות העניין.

 

השלישית, הגישה כפי שהובאה בפרשת פרידמן {ע"א 9694/01 האפוטרופוס הכללי נ' פרידמן, פ"ד נו(2), 529 (2002)} לפיה "דרישת השקידה הסבירה לאיתור יורשים פוטנציאליים שונה במהותה מהנטל הדורש מהיורשים הקיימים לבסס מימצא (בדרך קביעה ישירה או בדרך הסתברותית) לגבי זהותם של יורשים פוטנציאליים. גם לאחר שקידה ארוכה וממושכת עלולים חיפושי היורשים אחרי יורשים פוטנציאליים שלא להעלות דבר. במצב דברים שכזה אם נדרוש מהם לבסס מימצא על אודות קיומם או אי-קיומם של יורשים אחרים, הרי שדין בקשתם לחלוקת מלוא העזבון יהיה דחיה. לעומת-זאת אם נדרוש מהם שקידה סבירה לאיתור היורשים הרי שיוכלו לעמוד בנטל זה. נראה לי כי הסתפקות בקיומה של שקידה סבירה לאיתור יורשים פוטנציאליים מאזנת טוב יותר בין התכליות של חוק הירושה העומדות על הפרק. מצד אחד, אין מדובר בנטל זניח, אלא מדובר בנטל של ממש - שעל טיבו נעמוד מיד - לנסות ולאתר את מפת היורשים הפוטנציאלית. בכך קיימת התחשבות בחשיבות שביציבותו של צו הירושה ובזכויות היורשים הפוטנציאליים בעזבון. מצד אחר, אין מדובר בדרישה כה נוקשה כקביעת מימצא פוזיטיבי שבמקרים רבים לא תאפשר חלוקה שלמה של העזבון. על-כן דרישת השקידה הסבירה משקפת מתן משקל ראוי יותר לתכלית הגשמת רצונו המשוער של המוריש והגשמת הזכויות של היורשים הקיימים בעזבון".

 

הרביעית, הגישה {שאינה מקובלת עלינו לאור דברינו בפתיחת הדיון}, לפיה "שאלה היא אם ראוי לעשות שימוש בהלכה חדשנית זו גם לצורך סעיף 17 לחוק, שהרי בכך מקלים עם המדינה לעשותה כיורשת, רעיון צורם בפני עצמו (כלשון ש' שילה בספרו פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, חלק ראשון, 176). מנגד, פותחת הלכה זו פתח ל"מעוניין בדבר" לפי סעיף 17(ב) לחוק לפעול למימוש זכותו באין יורשים כאמור. זאת ועוד - הלכה מקלה זו אפשר ותביא את המדינה לפעול יותר על-פי סעיף 17 לחוק במקום לקבל את נכסי המנוח, באין לו יורשים, לידיה, כנכסי נפקדים."

 

כאמור, גישה זו לא נראית לנו ככל שהדבר נוגע למדינה, ואולם בוודאי שיש להחיל את הלכת פרידמן על ה"מעוניין בדבר" מכוח סעיף 17(ב) לחוק הירושה.

לסיכום, נטיית בתי-המשפט, בהחילם גישה כזו או אחרת, צריכה להיעשות על-פי נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, כאשר הגישה הליברלית - גישת הלכת פרידמן - היא המובילה, תוך דרישת חובת הוכחה מוגברת מן המדינה.

 

ב- ת"ע (משפחה טב') 942-07-09 {פלוני (מנהל עזבון) נ' האפוטרופוס הכללי חיפה, תק-מש 2010(4), 99, 104 (2010)} קבע בית-המשפט כי גם אם היה רואה לנכון לבטל הוראת הצוואה לעניין העברת 1/4 מהעזבון שבישראל לנזקקי צפת, דומה כי התוצאה היתה דומה, שכן על-פי סעיף 17 לחוק הירושה, באין יורש למנוח, יורשת אותו המדינה כיורשת על-פי דין ו"מה שירשה לשמש למטרות "חינוך, מדע, בריאות וסעד".

 

ב- עז' (משפחה ת"א) 3500/02 {עזבון המנוחה א.ו.ז"ל (על-ידי מנהל העזבון עו"ד יוסף תוסיה-כהן) נ' האפוטרופוס הכללי, תק-מש 2006(3), 366, 370 (2006)} קבע בית-המשפט כי על-פי חוק הירושה המדינה הוכרה כיורשת על-פי דין. מעמדה כיורשת לא נקבע בסעיפים 10 עד 16 לחוק הירושה, העוסקים בקרובי המוריש. מעמדה כיורשת על-פי דין נקבע על-פי הסדר מיוחד שבסעיף 17 לחוק הירושה. העובדה שמעמדה כיורשת לא נקבע בסעיפים 10 עד 16 לחוק הירושה אינו גורע ממעמדה ככזו וייתכנו בהחלט מצבים בהם המדינה תירש. זו מצוות המחוקק וטרונייתו של בא-כוח יורשי בעלה של המנוחה אינה במקומה בעניין זה.

 

ב- ת"א (שלום ת"א) 100372/99 {האפוטרופוס הכללי, כמנהל נכסיו העזובים של גרפוב אלכסנדר נ' מגדל חברה לבטוח בע"מ, תק-של 2003(3), 23220, 23221 (2003)} קבע בית-המשפט כי לאפוטרופוס הכללי תפקיד ציבורי חשוב ביותר אותו עליו למלא בזהירות ובאחריות על-מנת להגן על האינטרס של הנעדרים. מאחר והתובע מונה לנהל גם את נכסיו של המנוח באותו מועד, 8.5.97, הרי שבהיעדר יורשים - מדובר בשמירה על אינטרס המדינה מכוח סעיף 17 לחוק הירושה.

 

נדגיש כי בחוק הירושה וכן בתקנות הירושה, אין מצויה הוראה בדבר זהותו של הרשאי להגיש בקשה למתן צו ירושה או למתן צו קיום צוואה.

 

האם רשאי איפוא צד שאינו נמנה על יורשיו על-פי דין של נפטר לפנות בבקשה למתן צו ירושה לטובת מדינת ישראל?

 

שאלה זו נדונה ב- עז' (משפחה כ"ס) 3380/02 {עזבון המנוחה לרר דינה ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי, תק-מש 2004(2), 343, 344 (2004)} שם קבע בית-המשפט כדלקמן:

 

"דומני, כי את התשובה לקושיה זו ניתן לבסס על טעמים של מדיניות שיפוטית ראויה, וכי לטעמים אלו ניתן למצוא תימוכין עקיפים בתקנות הירושה.

 

ב. הותרתם של נכסי וכספי עזבון מופקדים במשך עשרות שנים בידי האפוטרופוס הכללי, נועדה להגן על זכויותיהם של יורשים בלתי-ידועים של המנוחה העשויים להופיע ביום מן הימים ולתבוע זכותם.

 

כספים אלו עתידים לשמש למטרות חינוך, מדע, בריאות וסעד, היה וינתן צו לפיו תירש המדינה כיורשת על-פי דין.

 

עצם הבאת הבקשה למתן צו הירושה בפני בית-המשפט, פותחת לפיכך את האפשרות והסיכוי כי סכומי העזבון יופנו לתכליות החשובות שיעד להן המחוקק.

 

צו הירושה לטובת המדינה, יכול שינתן רק באותם מקרים בהם תבוסס תשתית ראייתית, בדבר היעדרם של יורשים על-פי דין, או במקרים בהם יהא בית-המשפט מוכן להסיק הסתברותית, דבר אי-קיומם של יורשים.

 

התפקיד שנטל עליו המבקש בתיק זה, הינו לפיכך הבאת הסוגיה העובדתית והמשפטית בפני בית-המשפט באופן שיש בו משום מתן הזדמנות להגשמת כוונת המחוקק ותכלית החוק לעשיית שימוש בכספים המוחזקים כאבן שאין לה הופכין, באותם מקרים בהם לא נותר עוד כל סיכוי ריאלי להופעתם של יורשים על-פי דין.

 

בנסיבות אלה, סבור אנוכי כי תהא זו מדיניות שיפוטית ראויה להקנות למבקש את הזכות להניע את גלגלי ההליך המשפטי, בעת שהמדינה שוקטת על שמריה וישנה על זכויותיה, ובהיעדר כל הוראה חוקית פוזיטיבית בדבר זהותו של הגורם הזכאי לפנות בבקשה למתן צו ירושה.

 

7.  א. תקנות הירושה מתייחסות מספר פעמים ל"מעוניין בדבר" ומקנות לו מעמד בנושאים שונים.

 

כך לדוגמה נקבע בתקנה 5(ב) לתקנות, כי לאחר מותו של אדם, רשאי "מעוניין בדבר" לקבל את פרטי המרשם הארצי הנוגעים למנוח ובתקנה 5(ג), הוקנתה ל"מעוניין בדבר" הזכות להגיש בקשה לעיון בצוואה, והרשם לענייני ירושה רשאי להתיר את העיון, אם ראה כי למבקש "עניין בדבר".

 

בתקנה 31 אף נקבע כי בקשה למינוי מנהל עזבון, לרבות מנהל עזבון זמני, "תוגש בידי מעוניין".

 

ב. כפי שכבר הובהר לעיל, המבקש הינו בן משפחתה של המנוחה (וראה אף הגדרת "בן משפחתו" בסעיף 1(2)(ב) לחוק בית-המשפט לענייני משפחה, התשנ"ה 1995).

 

למבקש עניין מעשי במתן צו הירושה לטובת המדינה, באשר רק לאחר שינתן צו הירושה, יהא הוא זכאי לפנות אל שר האוצר בבקשה לקבלת מענק מתוך עזבונה.

 

לא מן המותר להזכיר עוד כי המבקש טוען שהמנוחה היתה לו כאם במשך כ- 35 שנה, מיום נישואיה לאביו ועד ליום פטירתה, וכי המבקש שימש כאפוטרופוס למנוחה לגוף ולרכוש, מכוח צו של בית-המשפט לענייני משפחה בת"א, עד ליום פטירתה.

 

ברור לפיכך כי המבקש נכנס למסגרת ההגדרה של "מעוניין בדבר".

 

נוכוח כל האמור לעיל, קבעתי בהחלטתי מיום 16.1.03, מטעמי מדיניות שיפוטית ומטעמי פרשנות, כי למבקש זכות עמידה בדין בעניין בקשת צו הירושה שהגיש, אף כי אין הוא נמנה על יורשי המנוחה, וכי היתה זו זכותו של המבקש ליזום את הגשת הבקשה לצו הירושה."

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד שלומי נרקיס. אין להעתיק ו/או להפיץ תכנים ו/או קטעים ממאמר זה, בכל צורה שהיא הן דרך אמצעי אלקטרוני ומכני, לרבות צילום, הקלטה, הקלדה וכיו"ב ללא אישור של עו"ד שלומי נרקיס מראש ובכתב.