זכות הירושה של בן זוג

מאת: עו"ד שלומי נרקיס

סעיף 11 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

 

"11. זכות הירושה של בן זוג (תיקונים: התשל"ג, התשל"ו, התשמ"ה)

(א) בן זוגו של המוריש נוטל את המיטלטלין כולל מכונית נוסעים השייכים, לפי המקובל ולפי הנסיבות, למשק הבית המשותף, ונוטל משאר העזבון:

(1) אם הניח המוריש ילדים או צאצאיהם או הורים - חצי ;

(2) אם הניח המוריש אחים או צאצאיהם או הורי הורים - שני שלישים, ובלבד שאם ערב מותו של המוריש היה בן הזוג נשוי לו שלוש שנים או יותר וגר עמו אותה שעה בדירה הכלולה, כולה או חלקה, בעזבון יטול בן הזוג את כל חלקו של המוריש בדירה האמורה, ושני שלישים מהנותר משאר העזבון.

(ב) אם לא הניח המוריש קרוב מן המנויים בסעיף-קטן (א) יורש בן הזוג את העזבון כולו.

(ג) המגיע לבן הזוג על-פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאישה מקבלת על-פי כתובה, ינוכה מחלקו בעזבון; הוראה זו לא תחול על מה שמגיע לבן זוג לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973, או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק, ואינה באה לפגוע בזכותו של בן זוג לקבל מן העזבון מה שהמוריש קיבל לרגל הנישואין על-מנת להחזירו כשיפקעו."

 

המונח "בן זוג" בחוק הירושה כולל גם בן זוג ידוע בציבור ולא רק בן זוג מקשר של נישואין. כפי שנראה בהמשך החיבור, מטרתו של סעיף 55 לחוק הירושה היתה להשוות את מעמדו של הידוע בציבור למעמדו של בן הזוג הנשוי, ככל שמדובר בזכות הירושה על-פי דין. לא זו בלבד שאין בסעיף 55 לחוק הירושה או סעיף 11(א)(2) לחוק הירושה דבר המעיד על יחס שונה לנשוי ולידוע בציבור, אלא שההיפך הוא הנכון {ע"א 714/88 שנצר נ' ריבלין, פ"ד מה(2), 89 (1991); עז' (חי') 3340/00 טביאס נ' מלכה, דינים משפחה ב 105 (2002); עז' 3711/03 עזבון המנוח מיכאל איטקיס נ' ענת פינטו, פדאור 05(26), 152 (2005)}.

 

סעיף 11 לחוק הירושה קובע מה יטול בן הזוג אם ישנם קרובים יורשים אחרים על-פי דין.

 

תכליתה של הוראת סעיף 11(א)(2) לחוק הירושה, שהוספה בחוק הירושה (תיקון מס' 7), התשמ"ה-1985, היתה להשאיר לאחד מבני הזוג את דירת המגורים, מבלי שיצטרך לחלק את בעלותו בה עם אדם זולתו.

 

לעניין זה איננו רואים הבדל בין המקרה בו בני הזוג גרים פיסית בדירה, לבין המקרה בו הם שוהים בבית אבות, אך לא מנתקים את הקשר שלהם עם הדירה. לעניין סעיף 11(א)(2) לחוק הירושה יש לראותם כמי שממשיכים לגור באותה דירה, עימה הם קשורים בקשר נפשי, על ערכה הם סומכים לעניין צרכי האשפוז שלהם, ואליה הם עשויים לחזור אם האשפוז לא יעלה יפה מטעם זה או אחר {ע"א 1847/92 היועץ המשפטי לממשלה נ' יצחק גרסלר, פדאור 95(1), 577 (1995); רוזן-צבי אריאל ו- מעוז אשר "הירושה על-פי דין לאור התיקון לחוק הירושה" עיוני משפט יא (1988), 457, 483}.

 

כאשר בן זוגו של המוריש מתחרה עם יורשים שונים מתוך היורשים המנויים בסעיף 11(א) לחוק הירושה, החלוקה מתבצעת לא בשלב אחד אלא בשני שלבים. כלומר, תחילה עושים חשבון - "חשבון רעיוני" - כיצד היה העזבון מתחלק אלמלא קיום האלמנה. אחר-כך, בשלב השני, מקצים לאלמנה מכל חלק וחלק של היורשים האחרים את החלק המגיע לה, לאלמנה, על-פי השיעורים האמורים בסעיף 11(א) לחוק הירושה, וזוהי המנה הסופית המגיעה וניתנת לכל אחד מן היורשים {ע"א 237/68 אברהם צוקרמן נ' אתל הניה צוקרמן ואח', פ"ד כב(2), 782, 784 (1968); ע"א 83/68 עזבון המנוח משה זאב פינקלשטיין וסלבה פינקלשטיין נ' יהודית פינקלשטיין עצמון, סיומה פינקלשטיין ואח', פ"ד כב(1), 618 (1968)}.

 

סעיף 11 לחוק הירושה קובע סולם עדיפויות שרעיונו העיקרי הוא שככל שהעזבון יגיע בפועל ליורשים יותר קרובים למוריש, כך קטן חלקו של בן הזוג, ובסולם זה הורי המוריש קרובים יותר למוריש מאשר צאצאיהם של הורים אלה, שהם אחיו או אחיותיו של המוריש.

 

אשר-על-כן, כאשר מצוי אחד מהורי המוריש, והוא עצמו יקבל ב"חלוקה הרעיונית" את העזבון המגיע ל"סוג" זה של הורים, קטן חלקו של בן הזוג כדי מחצית.

 

לעומת-זאת, כאשר חלק מן העזבון המגיע ל"סוג" ההורים עומד לעבור לדרגה יותר רחוקה - היינו כאשר אחד ההורים הלך לעולמו וצאצאו יקבל את המגיע לו - אזי גדל חלקו של בן הזוג ביחס לחלק זה שעובר לקרוב יותר רחוק, ומחלק זה נוטל בן הזוג שני שלישים ולא חצי בלבד {ע"א 292/77 הניואה מוסה עודא מרג'ייה נ' מארי עבדללה, פ"ד לג(2), 34 (1979)}.

 

חוק הירושה ובכלל זה סעיף 11(א)(2) לחוק הנ"ל, אינם מגדירים מה היא "דירה" ועל-כן פרשנות מונח זה צריכה להיעשות באופן שתגשים את תכלית החוק כאשר התכלית צריכה להיגזר מלשון החוק.

 

באשר למטרת הוראת סעיף 11(א)(2) לחוק הירושה, נאמר לא אחת, כי היא באה להיטיב עם בן הזוג הנותר בחיים ולאפשר לו להמשיך בשגרת חייו על-פי דפוסי החיים שהיו קיימים ערב מותו של המוריש, כדי למנוע ממנו אי-נוחות והטרדות ואין מטרת הוראת סעיף 11 לחוק הירושה להעשיר את בן הזוג או להגדיל את חלקו בירושה על חשבון היורשים האחרים.

 

אם-כן, מהי הפרשנות הנכונה של דירה הכלולה כולה או חלקה בעזבון על-פי סעיף 11 לחוק הירושה והמגשימה את התכלית האמורה והנגזרת גם מלשון החוק?

 

בהתאם לסעיף 11 לחוק הירושה, משמעותו של המונח "דירה" הינה, דירה אשר שימשה בפועל למגורי המוריש ובן הזוג.

 

מדובר במבחן רחב וגמיש שאינו דורש קיומם של תנאים נוקשים אך בד-בבד סבורים אנו כי ביישום סעיף 11 לחוק הירושה, יש לבחון קיומם של תנאים אובייקטיביים מינימאליים, ולבדוק אם הדירה כמות שהיא מיועדת ועשויה לשמש בפועל למגורים מבחינה פיסית בהתחשב במבנה ובקיומם של מתקנים המצויים בדרך-כלל בדירת מגורים והחיוניים לשם שימוש רגיל וסביר של הדיירים כגון: חיבור לחשמל ומים, מטבח, חדרי נוחיות ואמבטיה וכיוצא בזה.  

 

נדגיש כי מה שבעיני האחד נראה כדירה שאינה מתאימה ואינה ראויה למגורים, עשוי להיראות בעיני האחר כדירה שניתן לחיות בה, ואולי אף סבירה, והסביר בעיני אחד אינו בהכרח סביר בעיני השני.

 

ב- תמ"ש (משפחה נצ') 4120/01 {ד. ס. נ' עז' המנוח ד' ז"ל, תק-מש 2008(1), 513, 516 (2008)} קבע בית-המשפט כי משתי חוות-הדעת של הצדדים, שהוגשו לבית-המשפט, עולה כי עסקינן בבית בשטח כ- 70 מ"ר הממוקם מעל קומת מרתף בשטח 17 מ"ר. הבית מורכב מחדר שינה, מטבח ומרפסת כניסה. המהנדס אף דיבר על עוד "הול" ושירותים, בעוד שהשמאי דיבר על עוד חדר מגורים וחדר רחצה.

 

הבית נבנה לפני כשבעים שנה, בשכונת מגורים. כמו-כן, הבית שימש בפועל למגוריהם של בני הזוג למשך עשרות שנים עד לפטירת המנוח.

 

העדים התייחסו במסגרת תצהיריהם למצב הבית ולשימוש שעשו בו בני הזוג למגוריהם למשך שנים ארוכות. גרסתם של עדים אלה לא נסתרה ולא נתערערה.

 

הנה-כי-כן, מאפייני הבית ומתקניו הפנימיים, סביבתו והשימוש שנעשה בו בפועל מלמדים במצטבר על טיבו של הבית כבעל פוטנציאל לשמש למגורים, כשם ששימש בפועל. חיזוק לגרסת התביעה בעניין השימוש שנעשה בבית נמצא ברישומים מטעם העיריה ורשויות מס שבח, בהם סווג הבית כדירת מגורים.

 

אל מול זאת, לא הוכח שהבית שימש, בשלב כלשהו, למטרה אחרת מלבד מגוריהם של בני הזוג, או שהם התגוררו עד לפטירת המנוח בבית אחר.

 

לפיכך, בית-המשפט קבע כי הבית נשוא תביעה דנן, שימש למגוריהם של בני הזוג במשך שנים עד לפטירת המנוח והוא היה ראוי למגורים.

 

ב- תמ"ש (משפחה ת"א) 28029-09-10 {א.ד. נ' ר.ט., תק-מש 2011(1), 808 (2011)} נדונה השאלה מהו דינו של חלק מהרכוש המשותף {חניה וגג} שהוצמד לדירה פלונית בבית משותף, והאם יש לראות בחלק זה כוחלק בלתי-נפרד מהדירה וזאת לצורך פרשנות "דירה" בהתאם לסעיף 11 לחוק הירושה?

 

בית-המשפט קבע כי פרשנות סעיף 11 לחוק הירושה, לפיה יש להפריד בין הדירה לבין הרכוש הצמוד לה {החניה והגג}, הינה פרשנות מרחיקת לכת ונעדרת סבירות והיגיון. אין זה סביר או הגיוני כי כל אימת שבן זוג יירש את זכויות בן זוגו המנוח בדירת המגורים, יחל מחול שדים מצידם של יתר היורשים שיבואו וידרשו את חלקם בעזבון על דרך של שומת החלקים הצמודים לדירה.

 

גם אם תאמר כי פרשנותה של התובעת לסעיף 11 לחוק הירושה הינה פירוש אפשרי, הלכה היא כי מבין שני פירושים אפשריים, יש לבחור באותו פירוש המתיישב עם ההיגיון והשכל הישר {ראה גם ע"פ 817/76 דנינו נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(3), 645, 652 (1977); בג"צ 265/87 ברספורד נ' משרד הפנים, פ"ד מג(4), 793 (1988)}. תוצאה סבירה המתקבלת על הדעת אחת היא - הדירה והצמוד לה חד הם.

 

גבולותיה של דירת המגורים ידועים והם עולים מתוך נסח רישום הזכויות בלשכת רישום המקרקעין {נסח טאבו} ואף היקפה ידוע והוא כולל את כל השטחים הצמודים לה, שאף הם באים לידי ביטוי באותו מסמך.

 

למותר לציין כי במציאות בה אנו חיים, בה כמעט לכל דירה מוצמדת חניה, כל פרשנות לפיה החניה איננה חלק מהדירה לה היא צמודה, תהיה מרחיקת לכת ותחטיא את מטרת החוק. שימוש בחניה בודדת או בגג הינו שימוש בשטח אינטגרלי למגורים.

 

במקרה דנן, נקבע כי המנוח חי בדירה במשך שנים רבות וחזקה כי הוא עשה שימוש הן בחניה והן בגג והדרישה להפריד את הגג והחניה מהדירה אותה ירש המנוח - לא כל שכן לאחר כ- 18 שנים מהמועד בו ירש אותה - נראית לבית-המשפט בלתי-סבירה בעליל, מנוגדת ללשון החוק ומרחיקת לכת.

 

על-פי סעיף 11(ב) לחוק הירושה במידה והמוריש לא הניח קרוב מן המנויים בסעיף 11(א) לחוק הירושה, אזי, בן הזוג יורש את העזבון כולו.

 

בסעיף 11(ג) לחוק הירושה נקבע כי המגיע לבן הזוג על-פי עילה הנובעת מקשר האישות ובכלל זה מה שאישה מקבלת על-פי כתובתה - ינוכה מחלקו בעזבון.

 

יחד-עם-זאת, מוסיף הסיפא לסעיף 11(ג) לחוק הירושה כי "הוראה זו לא תחול על מה שמגיע לבן הזוג על-פי חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק ואינה באה לפגוע בזכותו של בן זוג לקבל מן העזבון מה שהמוריש קיבל לרגל הנישואין על-מנת להחזירו כשיפקע"?

 

יוצא, איפוא, כי זכויות בן זוג על-פי הסכם ממון לא תנוכינה מחלקו בעזבון, והדבר משתלב עם האמור בסעיף 104 לחוק הירושה היוצר סדרי עדיפות מסויימים בין חובות העזבון, וביניהם ניתנה עדיפות למגיע לבן הזוג על-פי חוק יחסי ממון או על-פי הסכם ממון כמשמעו באותו חוק {עז' 289/97 טלילה אחירם נ' היועץ המשפטי לממשלה, פדאור 99(3), 636 (1999)}.

 

הפירוש הפנימי של חוק הירושה מחייב לומר שאין סתירה בין סעיף 8 לחוק הירושה לסעיף 11(ג) לחוק הירושה. חוק יחסי ממון אינו מגביל את תוכן הסכם הממון לפעולות שתבוצענה רק בחיי בני הזוג.

 

ההסדר שנקבע בסעיף 11(ג) לחוק הירושה בעניין אי-ניכוי ערך הרכוש שהוקנה לבן הזוג בהסכם ממון לאחר פטירת בן הזוג השני מלמד על-כך שהסכם ממון, שמקנה לאחר פטירה רכוש שהיה בבעלות המנוח, הינו תקף וגובר על הוראות סעיף 8 לחוק הירושה.

 

ההכרה בחוק הירושה בהסכם ממון כמשמעו בחוק יחסי ממון מבוטאת אגב ההוראה על אי-ניכוי מחלקו של היורש בעזבון.

 

ב- ע"א 169/83 {יונה (שרעבי) שי נ' ששון (שרעבי) שי, פ"ד לט(3), 776 (1985)} קבע בית-המשפט כי סעיף 11 לחוק הירושה שונה בעקבות חוק יחסי ממון ולא מן הנמנע שהסכם ממון שאושר כדין יכול לקבוע למי יהיה נכס פלוני במות אחד מבני הזוג.

 

נדגיש כי ניתן גם להגיע למסקנה כאמור גם על-פי פירוש חיצוני לחוק הירושה. ובמה דברים אמורים.

 

חוק יחסי ממון הינו חוק מאוחר יותר מחוק הירושה, ואם קיימת סתירה בין שני החוקים - יש להעדיף את החוק המאוחר. חוק יחסי ממון דן בסוג מסויים של הסכם, והסדר ספציפי זה גובר על הוראה כללית בחוק הירושה {ובשים-לב כי מקובל הוא לגרוס כי יש לפרש את הוראת סעיף 8(א) על דרך הצמצום המירבי והקפדנות החמורה; ראה גם תמ"ש (ת"א) 32240/96 פני פרידל בן דרור נ' עורך-דין אמנון בן דרור, מנהל עזבון המנוח בן דרור, תק-מש 99(2), 1 (1999)}.

 

זכות האישה לגבות את כתובתה מעזבון בעלה מעניק לה מספר יתרונות: הראשון, אין זכות זו ניתנת להתנאה ומשום כך אין המוריש יכול לשללה מן האישה בצוואתו. השני, עיקר הכתובה הוא חוב מועדף על-פי חוק הירושה. השלישי, כאשר סכום הכתובה גבוה מן המגיע לאישה מכוח ירושה על-פי דין, זכאית האישה לגבות את הכתובה.

 

ב- ע"א 293/72 {פילוסוף, עורך-דין נ' "תעוז" קופת תגמולים לשכירים בע"מ ליד בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד כז(2), 535, 543 (1973)} נדונה השאלה מה לעניין ניכוי כתובת אישה מחלקה בעזבון בירושה על-פי צוואה? 

 

כב' השופט מ' עציוני קבע כי סעיף 11(ג) לחוק הירושה הקובע כי כתובתה של האישה תנוכה מחלקה בעזבון מצוי בפרק הדן בירושה על-פי דין בלבד. כאשר מדובר במזונות מן העזבון קבע המחוקק במפורש כי הזכאים למזונות רשאים לקבלם בין בירושה על-פי דין ובין בירושה על-פי צוואה הוא {כאמור בסעיף 56 לחוק הירושה} ואילו כאשר דן המחוקק בירושה על-פי צוואה הוא איננו מפרט מה דין חוב כתובה בירושה כזו. לכאורה יש כאן חסר המעורר ספק בהלכה. הווה שואל: האם לקונה {=חסר} לפנינו או שמא הסדר שלילי?

 

זאת ועוד. בעניין זה נוטה כב' השופט מ' עציוני לקבל את דעתו של כב' השופט ד"ר י' קיסטר שהובעה בפסק-דינו של כב' השופט שילה ב- ת"ע (ת"א) 951/75 {קיפר נ' רבשטיין, מנהל עזבון, פ"מ התשל"ח(ב), 3}, לפיה:

 

"א. כתובה היא חוב מן העזבון בדרגה שווה עם יתר החובות במידה שאין הכתובה עולה על סכום סביר.

 

ב. יש איפוא לסלק את הכתובה כמו שיש לסלק את שאר חובות העזבון לפני שמתחילים בחלוקת העזבון בין היורשים.

 

ג. עקרונית חל האמור בפסקה (ב) דלעיל על ירושה על-פי דין ועל ירושה על-פי צוואה.

 

ד. אולם יש הבדל לגבי התשלום כתובה בין עזבון המתחלק על-פי דין ובין עזבון המתחלק על-פי צוואה. וזהו ההבדל:

 

ה. בירושה על-פי דין אין רצונו של המוריש נשמע כלל. במתכוון או שלא במתכוון משאיר הוא להוראות הדין את חלוקת את עזבונו. בא הדין וקובע חלק פלוני לאלמנה כירושה. כתובה מן העזבון באה במקום ירושה בדין העברי אשר לפיו הן האישה "יורשת". אין איפוא מקום לזכות את האלמנה בכתובה בשיטת הדין שלנו שבה האישה יורשת חלק נכבד מהעזבון. אחרת נמצאת היא מקבלת גם זכות ירושה על-פי דין שלנו וגם סכום שקבע לה הדין העברי במקום ירושה. מה עשה המחוקק שלנו בסעיף 11(ג) הנ"ל? לא העניק לאלמנה את שתי הזכויות גם יחד אלא אחת מהן, ואיזה מהן? הגדולה שבהן. שאם כתובתה גדולה מחלקה בירושה על-פי דין נוטלת היא את כתובתה, באם פחותה הכתובה מחלקה בירושה נוטלת היא את חלקה בירושה.

 

ו. בירושה על-פי צוואה נשמע רצונו של המוריש. הכתובה (בסכום סביר) היא חוב בין יתר חובות העזבון ואין המוריש יכול בצוואתו לגרוע מזכות אשתו לכתובה כמו שאינו יכול לגרוע מזכותו של בעל חוב אחר, יכול הוא רק להוסיף.

 

ז. יש והמצווה נוקט בלשון ברורה ובכך מונע ספקות. כגון אומר הוא: 'לאשתי סכום פלוני נוסף על כתובתה'. נוטלת היא את הכתובה וסכום שציווה לה. וכגון: 'לאשתי סכום פלוני במקום כתובתה'. אז הברירה בידיה; עולה סכום המנה על סכום הכתובה נוטלת היא את המנה. עולה סכום הכתובה על סכום המנה נוטלת היא את הכתובה אלא אם רוצה היא לוותר משלה משום כבוד לרצון בעלה.

 

ח. בעיות עלולות להתעורר כאשר פוקד המצווה את אשתו בסכום פלוני ואינו מפרש כוונתו. במקרה כזה על בית-המשפט לאמוד את דעתו של המצווה לפי נסיבות העניין."

 

נעיר כי בפרשת קיפר עמד בית-המשפט על נחישות ונחרצות בדעתו של המצווה, כעולה מלשון הצוואה, שעזבונו יחולק באופן דווקני כאמור בצוואתו.

 

ב- ת"ע (משפחה ת"א) 2560/99, ת"ע (ת"א) 2561/99 {שלום עמר הלוי נ' כנרת עמר הלוי, תק-מש 2001(2), 174 (2001)} קבע כב' השופט י' גייפמן יהושע כי הפרשנות של המילים: "ומה שאישה מקבלת על-פי כתובה ינוכה מחלקה בעזבון" משמעותן - מחלקה של האלמנה נטו בעזבון.

 

על-פי אותו עקרון פרשני, רק כספים שקיבלה האלמנה בפועל, על-פי הסכם חלוקת העזבון, ינוכו מדמי הכתובה, אם דמי הכתובה עולים על ערך חלקה בעזבון. כלומר, על-פי כללים אלה, מסכום החיוב של הכתובה יקוזזו הסכומים שקיבלה האלמנה מהעזבון על-פי הסכם החלוקה או שתהיה האישה זכאית ליטול על-פי הוראת פסק-הדין.