צוואות הדדיות

פורסם : 01.01.2015

הדפסת המאמר

שלח לחבר

צוואות הדדיות

מאת: עו"ד שלומי נרקיס

1. מבוא

2. צוואה משותפת והדדית - טרם חקיקת סעיף 8א לחוק הירושה 

3. סעיף 8א לחוק הירושה - תיקון מס' 12 לחוק

 

 

 

1. מבוא

סעיף 8א לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

 

"8א. צוואות הדדיות (תיקון: התשס"ה)

(א) בני זוג רשאים לערוך צוואות מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר; צוואות כאמור יכולות להיעשות בין אם הזוכה על-פי כל אחת מהצוואות הוא בן הזוג ובין אם הוא גורם שלישי, בין בשני מסמכים שנערכו באותה עת ובין במסמך אחד (בסעיף זה: "צוואות הדדיות").

(ב) לביטול צוואה הדדית לא יהיה תוקף אלא-אם-כן יתקיים אחד מאלה:

(1) בחייהם של שני בני הזוג - המצווה המבקש לבטל את צוואתו ימסור הודעה בכתב על ביטול הצוואה למצווה השני; נמסרה הודעה כאמור, בטלות הצוואות ההדדיות של שני המצווים;

(2) לאחר מות אחד מבני הזוג:

(א) כל עוד לא חולק העזבון - בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו יסתלק שלא לטובתו, לטובת ילדו או לטובת אחיו של המוריש, מכל מנה או מכל חלק בעזבון שהוא אמור לקבל לפי הצוואה ההדדית של המצווה שמת;

(ב) לאחר חלוקת העזבון - בן הזוג שנותר בחיים ומבקש לבטל את צוואתו ישיב את כל שירש לפי הצוואה ההדדית לעזבון, ואם השבה בעין בלתי-אפשרית או בלתי-סבירה - ישיב את שווי המנה או החלק בעזבון שירש.

(ג) הוראות סעיף-קטן (ב) יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת, ואולם הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג - בטלה."

 

הצוואה היא מסמך מיוחד במינו. היא מסמך משפטי, אך מסמך זה אינו חסר נשמה. הוא כמו מכתב אישי אחרון, ביטוי של משאלות, אהבות, רגשות, ואף חשבונות, היוצאים ממעמקי ליבו של אדם המהרהר במותו ובמה שיקרה אחרי מותו.

 

כאן צופה הוא אל התחנה האחרונה של חייו - והראשונה שאחרי מותו. כאן הניסיון האחרון שלו לעצב את חייהם של הנשארים אחריו, ולמצער, להשפיע עליהם. כאן תקוותו האחרונה לחיות בזכרונם באהבה ובהכרת תודה. ולא רק בשל כך קשה פרשנותה של צוואה מפרשנותו של כל מסמך משפטי אחר.

 

אין היא כפרשנותו של חוק, שצור מחצבתו, ההליכים שקדמו לחקיקתו ומטרותיו ותכליותיו ידועים. אין היא כפרשנותו של חוזה שהצדדים לו, בדרך-כלל, בין החיים, והם או הנסיבות מעידים על הכוונות והתכליות שעמדו ביסודו.

 

כאן מונח לפנינו דף נייר שבתוכו גלומים דבריו של המנוח, ואנו, שמצווה עלינו לקיים את דבר המת, עלינו לשמוע את קולו, להבין את דבריו ולהטות אוזן לבנות הקול המשתמעות מתוך דבריו {דברי בית-המשפט ב- ע"א 7735/02 עזבון המנוח ניסים אלבז ז"ל ואח' נ' יהושע ישועה אהל פז ואח', פ"ד נח(3), 161, 165 (2004)}. 

 

2. צוואה משותפת והדדית - טרם חקיקת סעיף 8א לחוק הירושה

צוואה היא משותפת {הסקירה להלן נלקחה מתוך בע"מ 4282/03 אולגה לרנר נ' יעקב פייר (פליקס), תק-על 2005(2), 3557 (2005) ומתייחסת לדין הקיים לפני תיקון מס' 12 לחוק הירושה} כאשר היא תוצאה של החלטה משותפת בדבר תוכנה.

 

צוואה משותפת היא הדדית כאשר ההסדרים שקבע אחד המצווים מבוססים על ההסדרים שקבע המצווה השני ולא היו נערכים לולא הסדרים אלה {א' ברק פרשנות במשפט - פרשנות הצוואה,  כרך 5, (התשס"א), 69}.

 

אין בחוק הירושה {טרם תיקון מס' 12 לחוק הירושה} הסדרים לגבי צוואה משותפת ולגבי צוואה הדדית והוא "שותק" בעניינים אלה ולדעת פרופ' ג' טדסקי מדובר בהסדר שלילי {גד טדסקי "צוואה משותפת" עיוני משפט ו (התשל"ח-התשל"ט), 662}.

 

לעומתו סבור פרופ' ש' שילה כי אפשר לערוך גם צוואה משותפת וגם צוואה הדדית. כך עולה גם מפסיקת בתי-המשפט בישראל שהחילו את הוראות חוק הירושה על צוואה משותפת והדדית {ראה לעניין זה גם ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פ"ד כז(2), 373 (1973); ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק, פ"ד ל(1), 749 (1976); ע"א 290/78 וינשנקר נ' אדלמן, פ"ד לד(1), 122 (1979); ע"א 510/90 כצנשטיין נ' סידרנסקי, פ"ד מה(2), 221 (1991); ע"א 4402/98 יצחק מלמד נ' אשכנזי סולומון, פ"ד נג(5), 703 (1999)}.

 

יוער כאן כי החלתן של הוראות חוק הירושה על צוואה משותפת ועל צוואה הדדית מעוררת קשיים משום שלכאורה מקצת ההוראות אינן מתיישבות עם צוואות כאלה.

 

דוגמאות להוראות כאלה מצויות בסעיף 8(א) לחוק הירושה, שלפיו הסכם בדבר ירושתו של אדם - בטל; בסעיף 21(ג) לחוק הירושה, שלפיו זכאי מצווה שהפקיד צוואה להחזירה לידיו בכל עת {טדסקי, שם, 669, ברק, שם, 72}; בסעיף 27 לחוק הירושה, שלפיו הוראת צוואה השוללת או המגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה או לבטלה - בטלה; בסעיף 28(א) לחוק הירושה שלפיו אין צוואה נעשית אלא על-ידי המצווה עצמו {טדסקי, שם, 668, ברק, שם, 71}; ובסעיף 35 לחוק הירושה שלפיו הוראת צוואה המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה - בטלה {ע"א 598/75 רזניק נ' רזניק, פ"ד ל(1), 749 (1976); ע"א 133/84 רכטמן נ' זיסמן, פ"ד לט(4), 769 (1986); ע"א 389/85 מרכוס נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מא(1), 505 (1987)}; כמו-כן השוו סעיף 36(א) לחוק הירושה שלפיו רשאי המצווה לבטל את צוואתו, על-ידי ביטול במפורש באחת הצורות לעשיית צוואה או על-ידי השמדת הצוואה {טדסקי, שם, 669; ברק, שם, 72}.

 

בתי-המשפט התגברו על קשיים אלה, בדרך-כלל, בלי להכריע בשאלות העקרוניות, מתוך בחינתו של כל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו.

 

כך, לדוגמה, הבחינו בין ההסכם בדבר ירושתו של המצווה וההתחייבות המגבילה את זכותו לשנות את הצוואה הגלומים בצוואה משותפת והדדית, שהם לכאורה בטלים, לבין הצוואה גופה שנערכה על בסיס ההסכם או ההתחייבות - שהיא תקפה. 

 

 

3. סעיף 8א לחוק הירושה - תיקון מס' 12 לחוק

לאחר דיון בפרשת אולגה לרנר {ע"מ 4282/03 אולגה לרנר נ' יעקב פייר (פליקס), תק-על 2005(2), 3557 (2005)} התפרסמה הצעת חוק הירושה (תיקון מס' 12), התשס"ה-2005 שבאה לקבוע הסדרים בדבר עריכת צוואה משותפת והדדית.

 

בתאריך 19.7.05 התקבל בכנסת תיקון מס' 12 לחוק הירושה. תיקון זה מעגן, במסגרת סעיף 8א לחוק הירושה, הסדר מיוחד ביחס לעריכה וביטול של צוואות הדדיות.

 

תיקון מס' 12 לחוק הירושה מכיל שני סעיפים: סעיף 1, הוא הסעיף המסדיר את הוספת סעיף 8א לחוק הירושה, וכותרתו "צוואות הדדיות" ואילו סעיף 2 להוראות התיקון הינו הוראת מעבר, הקובעת כי "הוראות חוק זה לא יפגעו בתוקפן של צוואות שנעשו לפניו".

 

עובר לתיקון חוק הירושה, גישת בית-המשפט היתה שהוראות חוק הירושה, והחופש של כל מצווה לשנות צוואתו כרצונו, חלים באותה מידה גם בצוואה רגילה וגם בצוואות הדדיות, ומשכך, רשאי כל מצווה לבטל בכל עת את צוואתו הקודמת, גם אם מדובר בצוואה הדדית {ראה למשל ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פ"ד כז(2), 373 (1973); ע"א 290/78 וינשנקר נ' אדלמן, פ"ד לד(1), 122 (1979)}.

 

באמרת אגב ב- ע"א 4402/98 {מלמד נ' סלומון, פ"ד נג(5), 703 (1999)} הביע כב' השופט א' ברק הסתייגות מפסק-הדין בפרשת שפיר וקבע כי בשונה מצוואה שאינה הדדית, בצוואה הדדית מתקיים, לכאורה, אינטרס של הסתמכות הראוי להגנה מול המצווה השני. מאחר שבעת עריכת הצוואות ההדדיות נוצרת גמירות-דעת של שני המצווים, הפועלים במשותף ובאופן הדדי, יכול וניתן לקבוע כי ביטול של צוואה משותפת והדדית לאחר פטירתו של בן הזוג הראשון הוא פעולה שלא בתום-לב, העומדת בניגוד להוראות סעיף 39 לחוק החוזים, אשר חלות גם על פעולה משפטית כדוגמת עריכת צוואה או ביטולה, וזאת מכוח סעיף 61(ב) לחוק החוזים.

 

על-פי הצעת החוק יהיו בני זוג רשאים לערוך צוואה מתוך הסתמכות הדדית של בן הזוג האחד על צוואתו של בן הזוג השני, בין בצוואה אחת ובין בצוואות נפרדות שנעשו באותה עת.

 

הזוכה על-פי כל אחת מן הצוואות יוכל להיות בן הזוג או אדם אחר.

 

ביטולה של הצוואה בחיי שני בני הזוג ייעשה רק אחרי שבן הזוג המבטל ייתן הודעת ביטול בכתב לבן הזוג השני.

 

ביטולה של הצוואה אחרי מותו של אחד מבני הזוג יורשה רק אם בן הזוג המבקש לבטל את הצוואה יוותר על מה שזכה בו לפי צוואתו של בן הזוג המת.

ואכן תיקון מס' 12 לחוק הירושה מביא לייצוב המצב המשפטי בסוגיה זו.

 

חוק הירושה מכיר מפורשות באפשרות של הורשה בדרך של צוואות הדדיות. על-פי סעיף 8א לחוק הירושה ניתן להסדיר צוואות הדדיות במסמך אחד {וניתן גם להסדיר צוואות הדדיות בשני מסמכים נפרדים}.

 

ביטולה של צוואה הדדית בחיי בני הזוג תיעשה במסירת הודעה על-ידי המבקש למצווה האחר ויודיע לו על דבר הביטול. במקרה זה, תבוטלנה שתי הצוואות.

 

ניתן לבטל צוואה הדדית לאחר מות אחד מבני הזוג במידה ולא חולק העזבון ובן הזוג הנותר הסתלק מכל העזבון. במידה והעזבון חולק, מחוייב בן הזוג הנותר להשיב את שירש בין בעין ובין בשווה כסף.

 

הוראת סעיף 8א(ג) לחוק הירושה קובעת כי הוראות סעיף 8א(ב) לחוק הירושה לא תתקיימנה אם בצוואה קיימות הוראות הקובעות הוראות אחרות לעניין ביטולה של הצוואה ודרכי הביטול ואולם, הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג - בטלה.

 

נעיר ונציין כי אין בתיקון מס' 12 לחוק הירושה כדי לפגום בכשרותן של צוואות הדדיות טרם כניסתו לתוקף של התיקון האמור {ראה למשל בע"מ 10807/03 אליקום זמיר נ' רות גמליאל, תק-על 2007(1), 1216, 1230 (2007)}.

 

ב- ת"ע (משפחה ר"ל) 5420/08 {ר.מ. נ' כ.ז., תק-מש 2011(3), 65, 71 (2011)} פנה בית-המשפט אל הפסיקה שהתפתחה בטרם תוקן סעיף 8א לחוק הירושה, אשר ביקשה לראות בצוואה חוזה שניתן להחיל עליו את עקרונות תום-לב וההסתמכות של הצד הנפגע {וראה לעניין זה ע"א 4402/98 יצחק מלמד נ' אשכנזי סולומון, פ"ד נג(5), 703 (1999)}.

בית-המשפט לא סבר במקרה דנן, שהשינוי בצוואת המנוח פגע במנוחה וכי היה מנוגד לאינטרס ההסתמכות שלה.

 

הצוואה המאוחרת נערכה בסמוך למותה של אשת המצווה כשהיתה חולה במחלת אלצהיימר במצב קשה ביותר. היא היתה תלויה לחלוטין במצווה ובזולת, היא התגוררה בבית עם המנוח, זכתה לטיפול מסור של ילדיה ושל המבקש ובמטפלת צמודה.

 

מכאן, שלא ניתן להצביע על חוסר תום-לב ופגיעה באינטרס ההסתמכות הנובע מהשינוי בצוואה ככל שהדברים אמורים כלפי האם המנוחה.

 

בית-המשפט הדגיש כי מאחר וקבע כי הצוואה המאוחרת איננה תקפה משום שנערכה תוך השפעה בלתי-הוגנת ותוך מעורבותו של הנהנה בעריכתה יש לדחות התביעה ולקבוע כי הצוואה הראשונה של המצווה מאפריל 1985 תקפה.

 

ב- בע"מ 10807/03 {אליקום זמיר נ' רות גמליאל, תק-על 2007(1), 1216 (2007)}, שניתן לאחר תיקון מס' 12 לחוק הירושה, קבע בית-המשפט {בדעת רוב}, כי מאחר שהצוואות במקרה הנדון - גם הצוואות ההדדיות וגם הצוואה המאוחרת של אחד מבני הזוג בה ביטל את צוואתו הקודמת - נערכו לפני כניסתו לתוקף של תיקון מס' 12, התיקון אינו חל עליהן, ויש להחיל עליהן את הגישה המסורתית הסוברת שעצם ההדדיות בכתיבת הצוואות אינה מלמדת על רצון משותף של בני זוג להגביל זה את כוחו של זה מלשנות את צוואתו לאחר מותו של מי מהם, כל עוד אין כל בסיס להסקת מסקנה פרשנית אחרת ומאחר שאין להסיק ״הסתמכות״ מעצם ההדדיות של הצוואות המקוריות, אין כל פסול בעריכת צוואתו המאוחרת של הבעל בה ביטל את צוואתו ההדדית הקודמת.

ב- ת"ע (משפחה יר') 40180/10 {פלונית נ' אלמוני, תק-מש 2011(2), 866 (2011)} נפסק מפי כב' השופט בן ציון גרינברגר:

 

"16. בענייננו עסקינן בצוואות הדדיות שנערכו לפני כניסת התיקון לתוקף. צוואות אלו מכילות בחובן הסדר של "יורש במקום יורש", והן אינן נוקטות בהוראה מפורשת המגבילה את אחד מבני הזוג מלכתוב צוואה מאוחרת (היינו, ״צוואות שותקות״). מצד אחד, עולה לכאורה מפסק-דין זמיר (בע"מ 10807/03 אליקום זמיר נ' רות גמליאל, תק-על 2007(1), 1216, 1230 (2007)) כי במקרה של צוואות שותקות, אין להסיק כל ״הסתמכות״ למי מבני הזוג שצוואת בן הזוג השני לעולם לא תבוטל, ועל-כן, אין לייחס למצווים כל כוונה להגביל זה את כוחו של זה מלערוך צוואה מאוחרת, גם אם היא סוטה מהוראות הצוואות ההדדיות.

 

מאידך גיסא, בשונה מפרשת זמיר, הצוואה המאוחרת שבענייננו נערכה לאחר התיקון לחוק, ועל-כן יש לבחון האם עלינו להחיל עליה את הוראות התיקון, לפיו מוגבל כוחו של בן הזוג לשנות את צוואתו ההדדית גם כשהצוואות המקוריות הן שותקות בשאלה זו.

 

אומנם, ידועה ההלכה כי ״ביטולו של דין אין כוחו יפה... להשפיע על זכות או חיוב שלפי הדין המבוטל״ (סעיף 22 לחוק הפרשנות, התשמ״א-1981); ולפי הדין שלפני התיקון, נשמר בידיו של כל בן הזוג הכוח, ועל-כן גם הזכות, לשנות את צוואתו כראות עיניו גם לאחר שערכו שני בני הזוג צוואות הדדיות. ברם, הלכה כללית זו נסוגה מקום שהמחוקק עצמו קובע הוראה אחרת, אשר בדרך-כלל תימצא את מקומה בהוראות מעבר הכלולות בחקיקת התיקון.

 

והנה, בהוראות המעבר שבסעיף 2 לתיקון מס׳ 12 קבע המחוקק כי הוראות התיקון ״לא יפגעו בתוקפן של צוואות שנעשו לפניו״, כשהכוונה היא לצוואות ״ביטול״ שנערכו - כדוגמת צוואת הביטול בפסק-דין זמיר - לפני מועד תחולת התיקון לחוק; וצוואות כאלו תמשכנה ליהנות מתוקף מלא גם אם הבקשה לקיומן מוגשת לאחר התיקון לחוק. ברי גם, איפוא, בדרך של ״מכלל לאו אתה שומע הן״, כי צוואות ביטול שנעשו לאחר התיקון לחוק, כדוגמת הצוואה במקרה דנן, אכן תיפגענה אם אינן עומדות בדרישות החדשות של החוק שלאחר התיקון. וזאת, מאחר שבעת עריכת הצוואה החדשה, הוראות החוק החדשות כבר קיימות, ובכוחו של המצווה לפעול על-פיהן.

 

אי-לכך, ומאחר שהצוואה נשוא דיוננו נערכה לאחר כניסתן לתוקף של הוראות סעיף 8א החדש, עלינו לבחון את תקפותה של הצוואה לאור ההוראות החדשות.

 

אם נחזור עתה להוראות סעיף 8א, אנו מוצאים כי המגבלות של סעיף 8א(2) לחוק חלות רק על צוואות המוגדרות כ "צוואות הדדיות", בהתאם להגדרה של סעיף 8א(1), היינו, שנערכו ״מתוך הסתמכות של בן הזוג האחד על צוואת בן הזוג האחר״. עלינו לשאול, איפוא, האם הצוואות המקוריות של בני הזוג בענייננו עומדות בהגדרה זו.

 

במקרה דנן, אין כעת אלא לפנות שוב להלכת פסק-דין זמיר, לפיה, בצוואות הדדיות ״שותקות״ אין להסיק ״הסתמכות״ כלשהי מעצם ההדדיות, כך שלכאורה, הצוואות המקוריות שבענייננו אינן נכנסות להגדרת ״צוואות הדדיות״ שבסעיף 8א(1), ועל-כן, המגבלות של סעיף 8א(2) אינן חלות על צוואת הבעל האחרונה.

 

אמנם, לפי הוראות סעיף 8א(2)(ג) לחוק, המגבלות בתוקפה של צוואה המבטלת צוואה הדדית קודמת ״יחולו אם אין בצוואות ההדדיות הוראה אחרת״, כך שלפי החוק החדש, צוואות תיחשבנה ל"הדדיות" גם אם הן ״שותקות״, והוראות החוק יחולו כל עוד שהמצווים לא הצהירו מפורשות בצוואותיהם כי זכות הביטול שמורה להם על-אף ההדדיות. אלא, שלדעתי אין להחיל הוראה זו על צוואות הדדיות שנערכו לפני חלות החוק החדש, מאחר שלפי הרציו שבהלכת זמיר, "בני זוג שכתבו צוואותיהם לפני התיקון, כל שעמד לפניהם הוא הוראות הדין, הברורות למדי, בדבר אי-הטלת הגבלות על שינוי הצוואה בעת עריכת הצוואות ההדדיות שבפנינו" (פסק-דין זמיר, שם); ועל-כן, כל עוד לא תוכוח פוזיטיבית - קרי, בהוכוחות חיצוניות לצוואות עצמן - כי הצוואות ההדדיות נערכו בענייננו תוך הסתמכות של זה על זה כי לא יבטלו את צוואותיהם, היעדר הוראה מפורשת לא יעמוד להם לרועץ.

 

17. סיכומו של דבר, צוואת המנוחה האחרונה לא תיפסל בגין הוראות סעיף 8א לחוק, וטענה זו של המבקשות נדחית בזה."

 

ב- תמ"ש (משפחה יר') 20512/01 {מ' ל' נ' מ' מ', תק-מש 2007(1), 461, 470 (2007)} קבע בית-המשפט:

 

"18.  (א) למעלה מן הצורך, אף לגופו של עניין - דין טענות הנתבעת להידחות...

 

(ג) בנדון, התובעת ובעלה המנוח כתבו צוואתם לפני התיקון; בסעיף 2 לתיקון לחוק נקבע, כי "לא יפגעו בתוקפן של צוואות שנעשו לפניו"; ועל-כן - התיקון לחוק לא חל בנדון, ואין ביכולתה של הנתבעת לסמוך עליו (ראה בעניין זה אף ב- ע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל, פסק-דינו של בית-המשפט העליון מיום 4.2.07, פורסם במאגר המשפטי "נבו");

 

19. (א) זאת ועוד, אף האמור בעניין מלמד שלעיל - אין בו כדי לסייע לנתבעת. ובמה אמורים הדברים?

 

(ב) בפסק-דין מלמד קובע כב' השופט א' ברק לעניין צוואות הדדיות שנערכו לפני התיקון כי:

 

'כלל היסוד בדיני צוואות הוא שהמצווה רשאי לשנות את צוואתו בכל עת שירצה (ראה סעיף 27 לחוק הירושה). הוראה (בצוואה או מחוצה לה) השוללת את כוחו של המצווה לשנות את הצוואה או מגבילה אותו - בטלה. כמו-כן, כל הסכם בדבר ירושתו של אדם - בטל (סעיף 8 לחוק הירושה). החלתו של דין זה בצוואה המשותפת וההדדית מעוררת קושי ניכר. בצוואה משותפת והדדית קיים אינטרס הסתמכות שעליו ראוי לכאורה להגן. בכך שונה צוואה משותפת והדדית מצוואה "רגילה". בצוואה רגילה אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה... גם בצוואה המשותפת וההדדית אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים. עם זאת, לכאורה קיים אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של המוריש האחר. מבחינה זו דומה צוואה משותפת והדדית לחוזה. בצוואה משותפת והדדית עניין לנו בגמירת-דעת של שני מצווים הפועלים במשותף ובאופן הדדי. האין זה ראוי לקבוע כי עם מותו של מצווה אחד בצוואה משותפת והדדית אין המצווה השני יכול לחזור בו מצוואתו המשותפת וההדדית? ... באימרת אגב ציין כב' השופט י' קיסטר, ביחס לצוואה משותפת כי 'כל אחד מן המצווים חופשי לשנות את צוואתו עד ליום פטירתו, ואין דין מיוחד למקרה ששני אנשים עורכים צוואות, האחד לטובת רעהו' (ע"א 576/72 שפיר וקליבנסקי נ' שפיר, פ"ד כז(2), 373,  380 (1973)). תוצאה זו קשה היא...ייתכן גם שניתן לקבוע בישראל, כי לאור אינטרס ההסתמכות, ביטול הצוואה השניה הינו פעולה שלא בתום-לב, בניגוד להוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973, החלה גם על פעולה משפטית (כמו צוואה) שאינה בבחינת חוזה (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי).' (שם, 710)

 

(ג) יצויין, כי הדברים שלעיל נאמרו בהערת אגב, והושארו בצרך עיון הן בפרשה זו והן ב- בע"ם 4282/03 לרנר נ' פייר (מופיע במאגר המשפטי "נבו", 17 (2005)).

 

(ד) בפסק-הדין בעניין זמיר נ' גמליאל שלעיל נדון עניינם של בני זוג אשר ערכו צוואות הדדיות ומשותפות, כאשר כל צוואה כוללת הוראה, ולפיה במקרה של פטירת בן הזוג לפני המצווה, יעבור חלקו בעזבון לילדי בני הזוג בחלקים שווים. לאחר פטירת האישה, ולאחר שירש הבעל את עזבונה במלואו, ערך הבעל צוואה חדשה בה ציווה כמעט את כל עזבונו לחברתו החדשה ולבתם המשותפת. לאחר מותו הגישו בניו מנישואיו הראשונים התנגדות לקיום צוואתו השניה, ודרשו לקיים את צוואתו הראשונה. גם שם ביקשו היורשים לסמוך על הלכת מלמד, היות והצוואה נערכה לפני היכנס התיקון לתוקף, אולם בית-המשפט העליון דחה בקשתם, בקובעו, כי אין להפוך את האמור בהלכת מלמד להלכה מחייבת. כב' השופטת מ' נאור, אליה הצטרף כב' השופט ס'  ג'ובראן, כנגד דעתה החולקת כב' השופטת ע' ארבל, קובעת כי:

 

'לטענת המבקשים, יש להחיל את דברי כב' הנשיא א' ברק בפרשת מלמד (ובספרו) על צוואות הדדיות שנעשו לפני התיקון לחוק. שקלתי בכובד ראש אפשרות זו, ובסופו-של-יום אציע לחבריי כי לא נהפוך את אמרת האגב שבעניין מלמד להלכה. כאמור, הצוואות בענייננו קובעות הסדר של "יורש במקום יורש"...לא נאמר בהן דבר באשר להגבלת כוחו של בן הזוג שנותר בחיים לשנות מצוואתו. לא במפורש, ולא במשתמע. המבקשים טוענים כי "אילולא ההתחייבות של זמיר יעקב להעביר אלינו את רכושו לאחר מותו, לא היתה מעבירה (אשתו הראשונה) אליו את רכושה". יתכן שכך הוא הדבר. יתכן, כי אילו היתה נשאלת אם המבקשים, לא היתה מורישה את רכושה לבעלה, אילו היתה יודעת כי הוא ישנה את צוואתו לאחר מותה. יתכן כי היתה עונה כי ברצונה להגביל את כוחו של בעלה לשנות מצוואתו. אך ייתכן גם שלא... לדעתי, מעצם ההדדיוּת בכתיבת הצוואות, אין ללמוד על רצון משותף של בני הזוג להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה לאחר מות של מי מהם, והכל, כמובן, באין אינדיקציה פרשנית אחרת. זאת ועוד. חוק הירושה מלמדנו כי עקרון יסוד בדיני הירושה הוא כוחו של המוריש לשנות מצוואתו מתי וכפי שיחפוץ...  בהיעדר עיגון לכוונה משותפת אחרת של כותבי צוואות הדדיות, ולוּ באופן משתמע, אין, לטעמי, מקום לסטות מהוראות אלה. דעתי היא, כי אין בהדדיוּת בצוואות כשלעצמה כדי שניצור פרזומציה, כי כוונת הצדדים היתה להתנות על הוראות הדין (אם אכן ניתנות הן להתניה)... ועוד: אבן פינה בניתוח של כב' השופט א' ברק בפרשת מלמד ובספרו הוא כי היורש שנותר בחיים פעל שלא בתום-לב. יתכן וניתן - ולא אקבע מסמרות בכך - לקבוע כך בסיטואציה... בה למרות הוראה בצוואה המשותפת האוסרת על שינוי הצוואה, ערך היורש שנותר בחיים צוואה המשנה מן הצוואה המשותפת. במקרה שלפנינו אין לדעתי שום נתון ממנו ניתן ללמוד שהמנוח פעל כלפי ילדיו מהנישואים הראשונים שלא בתום-לב... לסיכום: אם תישמע דעתי לא נחיל על הצוואות שלפנינו את הדברים שנאמרו באמרת אגב בפסק-דין מלמד, ונאשר את פסקי-הדין של הערכאות שקדמו לנו.' (שם, 19-17)

 

(ה) היינו: לא ניתן להסיק באופן גורף, אך מעצם הדדיות הצוואה, על רצון בן הזוג האחד להגביל את כוחו של האחר בשינוי הצוואה, וזאת מבלי שיינתן ביטוי לרצון זה בהוראות הצוואה ומבלי שתובא כל ראיה חיצונית לכך.

 

(ו) בענייננו, לא הובאה כל ראיה שהמנוח חשב על הגבלת כוחה של התובעת לשנות או לבטל את הוראות הצוואה המשותפת, ובהיעדר הוראה המגבילה בנדון את זכותה של התובעת לשנות את צוואתה, יש לקבוע כי התובעת היתה ועודנה חופשייה לשנות מצוואתה בכל עת; אציין כי אף לא הובאה כל ראיה המעידה התובעת נהגה בחוסר תום-לב כלפי הנתבעת (ראה הרחבה בעניין זה בסעיף 50ג להלן).

 

20.  (א) לסיכום, לאור האמור לעיל, יש לדחות את טענות הנתבעת בעניין התחייבות התובעת והמנוח לתת לה מתנה.

 

(ב) בעניין הסתמכותה על הצוואה, הנתבעת לא יכולה לטעון שהיה לה אינטרס הנובע מהצוואה - כאמור, בזמן הרלוונטי, כל אשר היה בידיעת הציבור היו אמרות אגב של כב' השופט א' ברק, ואמרתו של כב' השופט י' קיסטר בעניין שפיר נ' שפיר שלעיל היוותה את ההלכה."

 

ב- ת"ע (משפחה ת"א) 110040/08 {מ.ג.(א) נ' מ.ב, תק-מש 2011(1), 196, 200 (2011)} קבע בית-המשפט - לאחר שבחן את כלל הנתונים שעמדו בפניו לרבות נוסח הצוואה המשותפת אשר התייחסה במפורש לכך ששינויה יעשה רק על-ידי שני הצדדים; עדותו של עורך הצוואה בדבר כוונת המנוחים; עקרון תום-הלב וההסתמכות של המנוח אשר הלך לעולמו קודם לשינוי הצוואה על-ידי המנוחה - כי המנוחה לא היתה רשאית לערוך צוואה המשנה את הצוואה ההדדית אשר נערכה על-ידי המנוחים.

 

ב- עמ"ש (ת"א) 51823-03-11 {פלונית נ' פלוני, תק-מח 2013(2), 1760 (2013)} נפסק מפי כב' השופט ישעיהו שנלר:

 

"פסק-דין

ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט לענייני משפחה במחוז תל-אביב (כב' השופטת מירה דהן), שניתן בתאריך 30.01.2011 ב- ת"ע 110040/08, 110041/08, 110042/08, לפיו נדחו הבקשות לקיום צוואות מה- 29.10.1995 ומה- 30.6.1996 וכן נדחתה ההתנגדות לביצוע הצוואה מיום 17.10.1989, תוך הוראה כי צוואה זו תקויים כלשונה.

 

תמצית הרקע העובדתי וטענות הצדדים בבית-משפט קמא:

 

1. המערערת (להלן: "הבת") והמשיב (להלן: "הבן") הינם אחים, ילדיהם של המנוחים, פלוני …. ז"ל (להלן: "המנוח") ופלונית ….. ז"ל (להלן: "המנוחה") (שניהם יחד להלן: "המנוחים").

 

ביום 17.10.1989 ערכו המנוחים צוואה משותפת (להלן: "הצוואה המשותפת"). המנוח נפטר ביום 1994 ולאחר פטירתו, ביום 29.10.1995 וביום 30.6.1996, ערכה המנוחה שתי צוואות נוספות (להלן: "הצוואות המאוחרות"). המנוחה נפטרה ביום 2008.

 

2. בהתאם לצוואה המשותפת, אמור בן/בת הזוג אשר יוותר בחיים לאחר פטירת משנהו לקבל את כל עזבונו, אשר כלל זכויות חכירה בדירה ברח' ... תל-אביב (להלן: "הדירה") וכן חשבונות בנקים שונים (להלן: "הכספים"). כך נקבעה הוראה מפורשת כי הנותר בחיים יהיה רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה ללא התערבות איש.

 

בנוסף, נקבע בסעיף 5 לצוואה כי:

 

"במקרה ושנינו נלך לבית עולמנו בעת ובעונה אחת ו/או לאחר פטירתו של זה מאיתנו שיאריך ימים יותר מרעהו, הננו קובעים ומצווים כי כל רכושו הנ"ל ובכלל זה רכושו הנ"ל של הנפטר ראשונה מאיתנו, יעבור לילדינו - יורשינו החוקיים לפי החלוקה הבאה...".

 

 

בהתאם לחלוקה, הזכויות בדירה אמורות לעבור 70% לבת ו- 30% לבן. מאידך, ביחס ליתרת הרכוש, החלוקה הינה באופן שהבת זכאית ל- 60% והבן ל- 40%, תוך הוספה כי האמור אינו כולל חשבונות בבנק לאומי הרשומים על-שם הבת והשייכים לה בלעדית.

 

עוד יש להפנות לשתי הוראות נוספות של הצוואה כדלקמן:

 

"7. צוואתנו זאת נעשית על-ידי שנינו ביחד ולחוד ובמידת הצורך יראו אותה כצוואה נפרדת שנעשתה על-ידי כל אחד מאתנו ביחס לרכושו.

 

8. הננו משאירים לעצמנו את הזכות לשנות, לתקן, או לבטל צוואה זו אם יעלה הרצון מלפנינו לעשות כן."

 

צוואה זו נחתמה ביום 17.10.1989, וכשהעדים לחתימת המנוחים, עו"ד שאול אפלבוים (להלן: "עו"ד אפלבוים") ועו"ד צ'צ'יק.

 

3. המנוח נפטר ביום 1994 והצוואה המשותפת קויימה בצו מיום 20.3.2005.

 

4. לאחר פטירת המנוח, ערכה המנוחה צוואה מיום 29.10.1995 (להלן: "הצוואה המאוחרת הראשונה") ובה ציוותה את כל רכושה, לרבות הזכויות בדירה לבת בלבד, וכשלבן ציוותה אך ורק 40% מהכספים, תוך ציון כי מדובר מכל כספיה וחסכונותיה בכל מקור שהוא ובכל השקעה שהיא.

 

בהתייחס לדירה, צויין באופן מפורש כי הבת תהא זכאית, כאמור, למלוא הזכויות בדירה, אך תוך הוספה כי תהא זכאית גם לכספים שיתקבלו תמורתה, אם הדירה תימכר.

 

דהיינו, בניגוד לצוואה המשותפת, לפיה אמור היה הבן לקבל, בסופו-של-יום, 30% מהזכויות בדירה, בהתאם לצוואה זו, הודר הבן מקבלת זכויות בדירה.

 

יוער, כי בסעיף 5 לצוואה, צויין מפורשות כי מעבר לכך שבטלות צוואות קודמות, בטלה הצוואה המשותפת.

 

לא למותר להוסיף, כי העדים לצוואה זו הינם עדים אחרים, ובכלל האמור, עו"ד בני דון-יחיא.

 

המנוחה לא הסתפקה בכך, וביום 30.6.1996, ערכה צוואה נוספת (להלן: "הצוואה המאוחרת השניה") אשר הוראותיה דומות להוראות הצוואה המאוחרת הראשונה.

 

השינוי בצוואה המאוחרת השניה לעומת הצוואה המאוחרת הראשונה, מצוי בסעיף 2 לצוואה המאוחרת השניה, אשר הוראתו כדלקמן:

 

"לבני ….. (הבן) ... אני מצווה 40 אחוז מכל כספיי וחסכונותי אשר בבנקים בלבד. למניעת ספק אני מבהירה כי לבני לא יהיו שום זכויות בכל הקשור לדירתי... בתכולתה ובשום רכוש אחר זולת האמור בסעיף זה."

(ההדגשות כאן ולהלן שלי)

 

הנה-כי-כן, השינוי הראשון עניינו צמצום אותם כספים אשר מהם אמור הבן לקבל 40% לעומת הצוואה המאוחרת הראשונה.

 

אם בצוואה המאוחרת הראשונה זכאות זו מתייחסת ל"... מכל כספיי וחסכונותיי בכל מקור שהוא ובכל השקעה שהיא" (סעיף 2), הרי בצוואה המאוחרת השניה קבעה המנוחה כי מדובר אך ורק בכספים בבנקים בלבד.

 

התוספת השניה, אותה הוספה אשר באה לחזור ולהדגיש כי הבן לא יזכה למאומה בדירה.

 

יוער, כי העדים לצוואה המאוחרת השניה הינם אותם עדים של הצוואה המאוחרת הראשונה.

 

5. מדרך הטבע, שהבן חפץ לקיים את הצוואה המשותפת, בעוד שהבת חפצה לקיים את הצוואות המאוחרות.

 

שתי מחלוקות מרכזיות התעוררו בין הצדדים.

 

האחת, האם אכן רשאית היתה המנוחה לשנות מאשר ציוותה בצוואה המשותפת. השניה, נסיבות עריכת הצוואות המאוחרות, והאם יש מקום שלא לקיימן לאור הוראת סעיף 30(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "החוק" או "חוק הירושה").

 

6. הבן טען בפני בית-משפט קמא, בין השאר, כי מדובר בצוואה המשותפת בהסדר של "יורש אחר יורש" כמשמעותו בסעיף 42 לחוק, ומשכך לא רשאית היתה המנוחה לשנות את הוראותיה, לרבות לאור האמור בסעיף 42(ב) לחוק. עוד טען, כי מדובר בצוואה משותפת והדדית, וכי על כן, קיים אינטרס מוגבר של המנוח, לרבות מכוח עקרונות של תום-לב, כך גם נוכוח אינטרס ההסתמכות ההדדית, ומשכך מנועה היתה המנוחה לשנות מאשר ציוותה בצוואה המשותפת.

 

עוד טען הבן, כי יש לבטל את הצוואות המאוחרות, בגין פגם בעריכתן, הנובע מכך שהבת הפעילה לחץ על המנוחה, איימה עליה והפחידה אותה, הכל על-מנת שהאחרונה תעביר לה את הזכויות בדירה. לבסוף, טען הבן כי יש לבטל את הצוואות המאוחרות, הואיל וביצוען הינו בלתי-מוסרי ובלתי-אפשרי, כהוראותיו של סעיף 34 לחוק.

 

7. הבת טענה, בין השאר, בפני בית-משפט קמא, כי הוראות הצוואה המשותפת, אינן בגדר הוראות של "יורש אחר יורש", אלא של "יורש במקום יורש" (סעיף 41 לחוק), ומשכך, אין להיזקק להוראות החלות על צוואה העוסקת ב"יורש אחר יורש". יתר-על-כן, מעיון בצוואה המשותפת, עולה כי המנוחים השאירו לעצמם את החופש לתקן או לשנות את הוראות הצוואה, ומשכך, חלה ההוראה בסעיף 53 לחוק, המסייגת את המגבלות של סעיף 42 לחוק וכניתנות להתנאה.

 

עוד טענה, כי הצוואות כולן נערכו עוד לפני תיקונו של החוק, בהוספת סעיף 8א' לחוק (תיקון מס' 12 מיום 19.7.2005) (להלן: "התיקון") שעניינו בצוואות הדדיות, וכשבהתאם להוראות המעבר, הוראות התיקון אינן פוגעות בתוקפן של צוואות שנערכו לפני מועד התיקון.

 

לבסוף, כי אין כל ספק כי לא היתה קיימת השפעה או איום מצידה ו/או מי מטעמה כלפי המנוחה.

 

פסק-הדין בבית-משפט קמא:

 

8. ראשית, דחה בית-משפט קמא את טענתה של הבת בסיכומים מטעמה, כאילו מדובר בצוואה שאינה בגדר "צוואה הדדית", מעת שטענה זו היתה בגדר הרחבת חזית. אך מעבר לכך, קבע בית-המשפט כי מדובר בכל מקרה בצוואה משותפת, כך גם נוכוח עדותו של עו"ד אפלבוים.

 

מכאן, נפנה בית-משפט קמא לבחון את השאלה האם רשאית היתה המנוחה לשנות את הצוואה המשותפת.

 

בית-משפט קבע כי מדובר בהסדר של "יורש אחר יורש". בנוסף, הפנה בית-משפט קמא להוראת סעיף 8 לצוואה המשותפת, אשר קובעת: "הננו משאירים לעצמנו את הזכות לשנות, לתקן, או לבטל צוואה זו אם יעלה הרצון מלפנינו לעשות כן", ובניגוד לטענת הבת, לפיה ניתן להסיק מסעיף זה אודות הסכמה לאפשרות לשינוי הוראות הצוואה, קבע בית-משפט קמא כי מניסוחו של הסעיף עולה שמדובר רק במקרה ובו השינוי ייעשה על-ידי המנוחים גם יחד, וזאת נוכוח ניסוחו בלשון רבים.

 

בית-המשפט לא הסתפק בכך, אלא בחן גם את עדותו של עו"ד אפלבוים, אשר ציין בתצהירו כי רצון המנוחים היה שילוב בין רצון האחד לרצון של משנהו, כך גם הסביר את נוסחו של סעיף 8 האמור, תוך שהוסיף כי אכן המנוחים חפצו שאופציית הביטול והשינוי תיעשה רק על-ידי שניהם יחד. כך הפנה בית-המשפט לעדותו של עו"ד אפלבוים בפניו.

 

בסופו-של-יום, לאחר שבחן באופן נרחב את הוראות הפסיקה בכל הקשור לאותם עקרונות מתנגשים בשאלת שינויה של צוואה הדדית או משותפת, סבר בית-משפט קמא כי לאור נוסחה של הצוואה המשותפת, עקרון תום-הלב וההסתמכות, כי המנוחה לא היתה רשאית לערוך צוואה אשר יש בה לשנות את הוראות הצוואה המשותפת.

 

משכך אין תוקף להוראות הצוואות המאוחרות.

 

9. אמנם בית-המשפט יכול היה להסתפק באמור. אולם, התייחס אף לטענה של חלות הוראת סעיף 30 לחוק.

 

בית-המשפט מצא לנכון להדגיש כי בהתאם לאמור בסיכומי הבן, טענתו לא היתה כי מדובר בהשפעה בלתי הוגנת, אלא פסול מחמת תולדה של אונס ואיום.

 

בית-המשפט הפנה למברקים ששלחה הבת למנוחה, כך גם למכתב ששלחה לה, וכשבמסמכים אלו כלולה גם התייחסות לנושא הדירה, וזאת לאור טענת הבן כי הבת דרשה כל העת מהמנוחה לקבל את הדירה.

 

עוד הפנה בית-משפט קמא לעדויות של מי שטיפל במנוחה כארבע שנים לפני פטירתה, דהיינו החל משנת 2004, אשר העידו כי המנוחה ציינה כי היא מבקשת לערוך צוואה נוספת, אך לא ברור לעדה מדוע זו לא נערכה, כך גם עדות אודות התנהלותה של הבת כלפי המנוחה בגסות ובעוינות, תוך נטילת כספים על-ידי הבת מהמנוחה. כך גם אודות הפחד והרעדה של המנוחה מהבת, כך גם צעקות וקללות. עוד העידה עובדת סוציאלית מטעם העיריה אודות התעללות הבת במנוחה, כפי שהמנוחה סיפרה לה, והפניה לרישומים עוד משנת 1999 על אותה מצוקה קשה של המנוחה ואודות אותם איומים והלחצים הכבדים אשר הופנו כלפי המנוחה.

 

עם-זאת, ציין בית-משפט קמא כי לא ניתן להתעלם מכך שהבת הפצירה במנוחה להעביר את הדירה על-שמה של הבת עוד בחייה, אולם המנוחה עמדה בלחץ זה. כך גם כי הצוואות המאוחרות נערכו בשנים 1995 - 1996, וכי הרישומים שהובאו בפני בית-משפט קמא הינם מתקופה מאוחרת יותר, וכי לא הובאו ראיות בהתייחס לתקופה הרלוונטית, ובמיוחד שלפי עדות העובדת הסוציאלית, הבת לא דיברה עם המנוחה משך כשנה, אך זאת בשנות ה- 2000.

 

לבסוף, ציין בית-משפט קמא כי באותו פרק זמן שהבת נעלמה מחייה, יכולה היתה המנוחה לשנות את צוואתה גם ללא ידיעת הבת, לרבות תוך סיוע של הבן או העובדת הסוציאלית, ובמיוחד לאור זאת שהמנוחה פנתה וערכה שלוש צוואות, וכי ידעה על האפשרות שניתנה לשנות צוואה, וכאמור, אף ללא ידיעת הבת.

 

משכך, דחה בית-המשפט את טענת הבן, כי יש לבטל את הצוואה מחמת העילה של אונס ואיום.

 

תמצית טענות הצדדים בערעור

טענות הבת

10. סעיף 7 לצוואה המשותפת קבע כי במידת הצורך יראו את הצוואה כצוואה נפרדת. הצוואה לא כללה הוראה מפורשת כי השינוי יעשה רק על-ידי שני המנוחים יחד ואין בלשון הרבים בסעיף 8, שבא בעקבותיו, כדי ללמד על שינוי משותף בלבד.

 

11. הצוואה נעשתה טרם התיקון לחוק הירושה והוגדרה כצוואה אישית ונפרדת. בשעה זו, בפני המנוחים עמדו אותן הוראות ברורות של החוק, בדבר האיסור על הגבלות בעריכת שינויים בצוואה, ומבלי צורך לציין אפשרות זו במפורש בעת עריכת צוואה. כך גם בצוואה משותפת, ובניגוד להוראות בהתאם לתיקון, אשר דורשות התנאה מפורשת. לכן, אינטרס ההסתמכות לא מתקיים במקרה דנן ופסיקה שכזו, המבטלת צוואה מאוחרת בנסיבות דומות, תקדימית ומנוגדת לעקרון החופש לצוות של המנוחה, בין אם מדובר בצוואת "יורש אחר יורש" ובין אם מדובר בצוואת "יורש במקום יורש" .

 

12. לשון הצוואה המשותפת ברורה דיה ולכן אין להסתמך על ראיות חיצונית לצוואה (סעיף 54(א) לחוק). כל שכן, אין להסתמך על עדותו של עורך הצוואה שנערכה זמן רב קודם לכן ואשר העיד בעצמו שאינו זוכר ונשען בדבריו על לשון הכתוב.

 

13. יתר-על-כן, המנוחה זכאית היתה, אף אם מדובר ביורש אחר יורש, לשנות את הוראות המנוח, וזאת לאור לשון הצוואה המשותפת ובאופן שהותנה על הוראות סעיף 42(ב) לחוק. משכך, הבן אינו זכאי למאומה בדירה.

 

14. בהתייחס לטענות הבן כי היה מקום לבטל את הצוואות המאוחרות, בגין אותו איום ואונס, טענה הבת כי בית-משפט קמא קבע ממצאים, וכשלא הוגש ערעור על אותם ממצאים, וכי מדובר למעשה בהרחבת חזית. בנוסף, הפנתה לאותן קביעות של בית-משפט קמא, לרבות אודות "פערי הזמנים".

 

לבסוף, טענה הבת בנושא ההוצאות שנפסקו לחובתה בבית-משפט קמא.

 

טענות הבן

15. הערעור מתמקד בממצאים עובדתיים, לרבות בהסתמך על עדותו של עורך הצוואה (עו"ד אפלבוים), שנקבעו על-ידי בית-משפט קמא, אשר התרשם באופן בלתי אמצעי מהעד ומהראיות שהובאו בפניו, ולכן אין מקום שערכאת הערעור תתערב בקביעות אלו. בנוסף, הטענות בדבר פגמים בזיכרונו של העד נוגעים לפרטים שוליים שאין בהם כדי לשלול את כלל עדותו.

 

16. סעיף 8 לצוואה המשותפת וההדדית הינה הוראה מגבילה, המהווה אינדיקציה ברורה לאומד דעת המנוחים ושעצם קיומה שולל אפשרות של שינוי הצוואה לאחר מות המנוח. לשון הרבים בה נוקט הסעיף הינה חד משמעית ומלמדת על רצונם לשנות את הצוואה רק יחדיו. על דרך השלילה, העדר ביטוי "בכל עת", עליו התבסס פסק-הדין ב- ע"א4402/98 מלמד נ' סולומון, פ"ד נג(5), 703 (להלן: "פרשת מלמד"), מחזק את הטענה כי המנוחים התכוונו רק לשינוי משותף.

 

17. לפי המדרג הדו-שלבי הנלמד מסעיף 54 לחוק, אם מתעורר קושי ביחס לשלב הראשון אשר בוחן את אומד דעת הצדדים מתוך לשון הצוואה, הרי שבשלב השני יש להסתייע בנסיבות חיצוניות לצוואה וכך עשה בית-משפט קמא. הבן מדגיש, כי על-אף שלשונו של סעיף 8 ברורה דיה, הרי שגם הנסיבות הנוספות שהובאו תומכות בפרשנות האמורה. בהתייחס לטענת הבת לפיה אין צורך בראיות חיצוניות שכן הצוואה המשותפת ברורה, הרי שלצורך ביסוס טענתה חסר צמד המילים "בכל עת" וממילא נכון היה לעבור לשלב השני, לפיו הוכוח שכוונת המנוחים היתה, שלא לאפשר שינוי חד-צדדי.

 

18. טענת הבת בערעור לפיה הבן אינו זכאי למאומה סותרת את סיכומי הבת בבית-משפט קמא, בהם הודתה כי אין כל מחלוקת באשר ל- 15% שהבן זכאי להם בדירה וזאת מכוח הצוואה המשותפת, וכי גם בדיון קדם הערעור הוסכם כבר שאין מדובר במקרה שבו הבן אינו זוכה בכל חלק בדירה.

 

19. הצוואה המשותפת וההדדית נערכה במסמך אחד ונוקטת בלשון רבים ובה המנוח קבע את אופן חלוקת הדירה, מתוך כלל הרכוש ולא מתוך חלקו בלבד. סעיף 5 לצוואה המשותפת נוקט בניסוח ברור של מנגנון "יורש אחר יורש", בקובעו כי כל הרכוש ובכלל זה הרכוש של הנפטר הראשון, יעבור לילדים לאחר מות השני. בכך, המצווים נתנו ביטוי מפורש לרצונם בנוגע לאשר ייעשה ברכושם לאחר פטירת שניהם, ומכאן שלא מדובר על אינטרס הסתמכות גרידא, אלא על רצון המנוח כפי שציווה בצוואתו. הוראה שכזו מהווה אינדיקציה להגבלה שביקשו המצווים להטיל על שינוי הצוואה, מעצם ההגבלה שקיימת על היורש הראשון מכוח סעיף 42(ב) לחוק, ואשר פוסלת צוואה מאוחרת, אשר יש בה לשנות מאשר ציווה המוריש הראשון.

 

20. בית-המשפט התבקש, לרבות מכוח סעיף 9 לחוק בתי-המשפט לענייני משפחה תשנ"ה-1995, לבחון בשנית, מתוך העדויות שהובאו, את טענת עריכת הצוואות המאוחרות תחת אונס ואיום, ולקבוע מסקנה שונה מבית-משפט קמא, אשר תוצאתה ביטול הצוואות המאוחרות גם מהטעם החליפי.

 

הבן טען כי לא מדובר על "פער זמנים" של מספר שנים, הואיל ודו"ח העובדת הסוציאלית מתחיל כבר בשנת 1997, וכי הסיבה שהאחרונה נקראה לטפל במנוחה היתה לאור התעללותה של הבת במנוחה. עוד נטען, כי עד לפטירת המנוח בסוף שנת 1994, המנוח מנע מהבת להתעלל במנוחה, אולם לאחר פטירתו, החלה מסכת ההתעללות ועד סמוך לפטירת המנוחה.

 

עוד נטען, כי יש לדחות את אשר קבע בית-משפט קמא כאילו עצם העובדה שהמנוחה נמנעה מלהעביר לבת את הדירה עוד בחייה, מוכיחה אודות חוסנה, וזאת מאחר ובית-משפט קמא התעלם מהדו"חות שהוצגו בפניו, ואשר על-פיהם, אך ורק בגין הרשויות, נמנעה העברה שכזו. כך גם כי אין להתעלם מהיות המנוחה אם שכולה שאיבדה בן, וכי האיום שחזר ונשנה, כי המנוחה עלולה לאבד גם את הבת, איום שהמנוחה חששה לו ביותר.

 

21. עקרון תום-הלב כלפי המנוח, מטיל על המצווה שנותרה בחיים מניעות שלא לערוך צוואה הנוגדת באופן בוטה את הצוואה המשותפת. הפסיקה קבעה שיש להחיל את העקרון במקרה מעין שלפנינו, בו המנוחה נישלה הלכה למעשה לחלוטין את אחד היורשים מהצוואה המשותפת.

 

המסגרת הדיונית

22. כפי שפורט לעיל, שתי סוגיות מרכזיות עומדות להכרעה במקרה שלפנינו.

 

הסוגיה האחת, עניינה האם צדק בית-משפט קמא בקובעו כי הגם שמדובר בצוואה משותפת שנערכה לפני תיקון החוק, המקרה דנן הינו בגדר מקרה חריג, אשר יש להחיל לגביו את אותה מניעות כפי שנקבעה בתיקון.

 

הסוגיה השניה, האם צדק בית-משפט קמא בדחותו את טענת הבן, לפיה יש לבטל את הצוואות המאוחרות בגין פגם בנסיבות עריכתן, זאת במיוחד על רקע הנימוקים לדחייה זו.

 

23. אולם, טרם שנידרש לכך, עלינו להידרש לסוגיה נוספת, שעניינה גדר מושא המחלוקת.

 

הזכויות שבמחלוקת

24. בהתאם לפסק-דינו של בית-משפט קמא, עולה כי בסופו-של-יום, אמור הבן לקבל 30% מהזכויות בדירה. מחציתן, מכוח היותו "יורש אחר יורש" של אביו המנוח, ומחציתן מכוח צוואתה של המנוחה, היא הצוואה המשותפת, וזאת לאור ביטולן של הצוואות המאוחרות.

 

ברור כי אם הערעור יידחה על כל רכיביו, אזי התוצאה תהא כמפורט. כך גם אם הערעור יידחה מחמת קבלת טענת הבן לבטלות הצוואות המאוחרות בגין הוראת סעיף 30 לחוק (להלן: "טענת הכפיה"), התוצאה תהא דומה.

 

שונים הדברים אם בית-המשפט יגיע למסקנה כי אין לקבל את עמדת בית-משפט קמא בנושא מניעות המנוחה לצוות, ביחס לרכושה היא, את אשר ציוותה. במקרה שכזה, אזי דומה כי לכולי עלמא לא יהיה זכאי הבן לאותם 15% מהזכויות בדירה מכוחה של המנוחה, וזאת נוכוח הוראות הצוואות המאוחרות של המנוחה, ובהתייחס לרכושה היא. אזי תישאל השאלה, האם רשאית היתה המנוחה לצוות גם בהתייחס לאשר קיבלה כיורש ראשון, מהזכויות בדירה, מבעלה המנוח, וככל שהתשובה תהא חיובית יודר הבן כליל מזכויותיו בדירה.

 

25. ודוק, מדובר בשתי שאלות נפרדות.

 

עקרון ההסתמכות מונע מצד לצוואה משותפת, לצוות באופן שונה מאשר ציווה בצוואה המשותפת, וזאת אף בהתייחס לרכושו הוא, לאחר פטירת בן/בת-הזוג לצוואה המשותפת.

 

מנגד, השאלה אם רשאי יורש ראשון לשנות בצוואתו מההוראות של המוריש הראשון, בעת שעסקינן ביורש אחר יורש, עניינה בשאלת הוראת סעיף 42(ב) לחוק, ומתייחסת לרכוש שזכה בו היורש הראשון מכוח הצוואה.

 

26. במקרה דנן, טען הבן כי בכל מקרה, יהיו תוצאות הערעור אשר יהיו, זכאי הוא לאותם 15% אשר ציווה לו המנוח ובגדר "יורש אחר יורש", וכי המחלוקת נעוצה במחצית האחרת. עוד הפנה הבן לאשר צויין בסיכומי הבת בבית-משפט קמא, אשר מדבריה שם, כך לשיטתו, המחלוקת מתמקדת רק באותם 15% נוספים. כך הפנה הבן לאשר ציין בית-המשפט במסגרת קדם הערעור, אשר צויין נוכוח עמדת ב"כ הצדדים, דהיינו כי אכן הסכסוך מתמקד ב- 15% בלבד, בכל מקרה.

 

מנגד, טוענת הבת, כי אם ערעורה יתקבל על כל רכיביו, אזי לא יהיה זכאי הבן למאומה.

 

27. נקדים ונציין כי צודקת הבת בטיעוניה, כי בסיכומים שהוגשו לבית-משפט קמא, אין להסיק את אשר מבקש הבן להסיק.

 

בסעיף 3 לסיכומים בפני בית-משפט קמא, טענה הבת כי אכן מדובר בסכסוך אך ורק ביחס ל-15% מכוח זכויות המנוח, וזאת הואיל ולשיטתה, ביחס ל-15% האחרים, מכוחה של המנוחה, בכל מקרה, לא זכאי הבן למאומה, הואיל ומדובר ברכושה של המנוחה אשר היתה רשאית לצוות אשר ייעשה בו כרצונה.

 

עם-זאת, אכן יש ממש בטענת הבן, לפיה במסגרת קדם הערעור היה ברור כי מדובר על 15% בלבד במסגרת הסכסוך, ובאופן שגם אם הערעור יתקבל, בכל מקרה, יהיה זכאי הבן לפחות ל-15%, כל זאת נוכוח אשר יפורט להלן.

 

יורש אחר יורש

28. אין אני סבור כי יש להיזקק לבחינה הטכנית של השאלה האמורה, במובן אם היתה הסכמה או לא היתה הסכמה במסגרת דיון זה או אחר, אלא יש לבחון שאלה זו לגופה.

 

בחינה של שאלה זו, תוצאתה כי אכן, גם אם הערעור יתקבל, אזי בכל מקרה, יהיה זכאי הבן לפחות ל-15%.

 

ראשית, צדק בית-משפט קמא בקובעו כי מדובר במקרה דנן בהוראה של "יורש אחר יורש". מעיון בצוואה המשותפת ובהוראותיה, קשה לקבל טיעון כאילו מדובר ב"יורש במקום יורש", בעת שאחד מהמנוחים ילך לעולמו טרם משנהו. משכך, עלינו להידרש להוראותיו של סעיף 42(ב) לחוק, הקובע "הראשון רשאי לעשות במה שקיבל כבתוך שלו, והשני לא יזכה אלא במה ששייר הראשון; אולם אין הראשון יכול לגרוע מזכותו של השני, על-ידי צוואה".

 

דהיינו, הכלל הבסיסי כי היורש הראשון רשאי לעשות באשר קיבל כרצונו, לרבות מכירת אשר קיבל, וכי היורש השני יקבל במקרה שכזה רק את אשר נותר מעזבונו של המוריש הראשון.

 

מנגד, בכל הקשור לאשר ציווה המוריש הראשון כהוראת "יורש אחר יורש", לא רשאי היורש השני לערוך צוואה אשר תנגוד הוראתו זו.

 

אמנם בסעיף 53 לחוק, נקבע כי ההוראות, לרבות ההוראות שבסעיף 42 לחוק הינן דיספוזיטיביות, למעט הוראת סעיף 42(ד) לחוק, אולם יש לבחון בכל מקרה, האם חלה אותה התנאה, אם לאו.

 

ודוק, אנו עוסקים בשאלה אם המנוח התכוון לאפשר למנוחה לפעול בניגוד להוראת סעיף 42(ב) סיפא. דומה כי התשובה לכך שלילית. לא הוכוח על-ידי הבת כאילו ניתנה למנוחה הרשאה שכזו. יתר-על-כן, מעיון בצוואה המשותפת, נראה כי ביקשו לשלול זאת, הואיל ונוסחו של סעיף 5 להוראת הצוואה המשותפת, מצביע כי אכן המנוחה מנועה היתה מלצוות ביחס לרכוש אשר תקבל כיורש ראשון.

 

בסעיף 5 נקבע, ובהתייחס למצב של "יורש אחר יורש" "... הננו קובעים ומצווים כי כל רכושו הנ"ל ובכלל זה רכושו הנ"ל של הנפטר ראשונה מאיתנו יעבור לילדנו...". דהיינו, הצוואה מתייחסת מפורשות, וכעין הדגשה מעבר לנצרך לפי החוק, כי גם הרכוש שקיבל היורש הראשון, יעבור ליורש השני, דהיינו מדובר באמירה שמביאה לידי ביטוי את הרצון שלא ניתן יהיה לשלול את זכויות היורש השני מכוח צוואה של היורש הראשון, וזאת בהתייחסות לרכוש של המנוח.

 

29. למעלה מהנצרך, נציין כי יתכן ויש מקום לקבוע כי עקרונית וחרף האמור בסעיף 53 לחוק, אותה הוראה של סעיף 42(ב) סיפא, יכול ולא תינתן להתנאה, ולחלופין, התנאה שכזו תוכר במקרה חריג ביותר.

 

מעת שהמוריש הראשון בצוואה של "יורש אחר יורש" לא היה נכון להעניק את רכושו ליורש הראשון ללא מגבלות שהן, לכאורה לא סמך על כך שהיורש הראשון אכן יצווה אף הוא למי שקבע המוריש הראשון כיורש השני.

 

טול לדוגמה, מצב בו מוריש אב את רכושו לרעייתו, בגדר "יורש אחר יורש", וכשלאחר מכן היורש השני הינו בנו מנישואיו הקודמים. במצב שכזה, ברור כי אם האב היה רוצה להבטיח באופן מוחלט כי אכן בסופו-של-יום רכושו יעבור לבנו, היה עליו גם להתנות על הרישא של סעיף 42(ב), דהיינו לשלול את האפשרות מרעייתו מלבצע דיספוזיציה ברכוש שזמנית הועבר לה. משכך, קשה יהיה לקבל טענה כי חרף הגבלה שכזו, מניסוח או נימוק, זה או אחר, עדיין תהא רשאית רעייתו לצוות מה ייעשה ברכושו הוא שקיבלה על-פי הצוואה.

 

נראה כי ניתן לבחון את הוראת סעיף 42(ב) בדומה לרעיון של "שיעבוד צף".

 

במסגרת זו, אכן מאפשר המוריש ליורש הראשון לעשות ברכוש כבתוך שלו, ככל שלא מצויה הגבלה על כך. אולם, מעת "התגבשות" אותו רצון של יורש אחר יורש, קרי מועד פטירתו של היורש הראשון, כל מה שנותר עובר ליורש השני, וכאילו היה יורש מלכתחילה. בלשון אחרת, הרכוש שקיבל היורש הראשון, אינו "נחלתו", אלא אמור הוא להגיע ליורש השני, וזאת באשר יוותר ממנו. מתן אפשרות לצוות באופן שונה, משמעותו כאילו היורש הראשון נחל את עזבונו של המוריש הראשון לכל דבר ועניין, ובאופן שיש בו, למעשה, לרוקן מכל תוכן, את הוראת היורש אחר יורש.

 

עם זאת, אכן, לפי לשונו של סעיף 53 לחוק, הוראת סעיף 42(ב), לרבות הסיפא, לא נכללה באותה הוראה הקוגנטית היחידה אשר פורטה בסעיף האמור.

 

מכל מקום, נוכוח כל אשר פורט, דומה כי נטל ההוכחה והשכנוע שאכן ביקש המוריש הראשון להתנות על הסיפא של סעיף 42(ב) הוא נטל מוגבר, כאשר צריך לבחון את הנסיבות ברוח הדברים שצוינו לעיל.

 

ודוק, במקרה דנן, גם אם ייקבע שבהתאם להוראות הצוואה המשותפת, זכאית היתה המנוחה להורות בצוואה באופן שונה, האמור, לכל היותר, מתייחס לרכושה של המנוחה בלבד, ולא הובאו כל ראיות להתנאה על הסיפא של הוראות סעיף 42(ב) לחוק.

 

30. הנה-כי-כן, המסקנה העולה כי בכל מקרה, זכאי הבן לאותם 15% מהזכויות בדירה, וזאת לאור היותו יורש אחר יורש, ומעת שהמנוחה לא היתה רשאית לצוות באופן שונה מאשר ציווה המנוח, וזאת בהתייחס לרכוש שירשה מהמנוח. דהיינו, הזכויות במחצית הדירה.

 

עקרון ההסתמכות

31. עתה עלינו לבחון האם צדק בית-משפט קמא בקביעתו כי המנוחה לא היתה רשאית לצוות באופן שונה מאשר ציוותה בצוואה המשותפת, וזאת אף בהתייחס לרכושה היא.

 

השאלה מתמקדת בשאלת האיזון בין 'החופש לצוות' הכולל בתוכו את החופש של המצווה לשנות את צוואתו בכל עת שיחפוץ (וראו: הוראת סעיף 27(ב) לחוק), לבין 'עקרון ההסתמכות' שעומד בבסיס צוואה משותפת או צוואה הדדית, לרבות אודות ציפייתו של כל אחד מהצדדים לצוואה זו, כי משנהו לא ישנה את הוראותיו, בין בחייו של הנפטר הראשון ובין לאחר פטירתו.

 

32. על סוגיה זו עמד כב' הנשיא ברק בפרשת מלמד:

 

"כלל היסוד בדיני הצוואות הוא שהמצווה רשאי לשנות את צוואתו בכל עת שירצה (ראה סעיף 27 לחוק הירושה). הוראה (בצוואה או מחוצה לה) השוללת את כוחו של המצווה לשנות את הצוואה או מגבילה אותו - בטלה... החלתו של דין זה בצוואה המשותפת וההדדית מעוררת קושי ניכר. בצוואה משותפת והדדית קיים אינטרס הסתמכות שעליו ראוי לכאורה להגן. בכך שונה צוואה משותפת והדדית מצוואה "רגילה"... גם בצוואה המשותפת וההדדית אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים. עם זאת, לכאורה קיים אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של המוריש האחר."

(עמ' 710)

 

עם-זאת השאיר בית-המשפט שם בצריך עיון את ההכרעה, הואיל ושם לשון הצוואה הצביעה על כך שנשמרה הזכות לשנות את הצוואה.

 

33. בעניין זמיר בע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל, פ"ד סב(1), 601 (להלן: "פרשת זמיר") קבעה כב' השופטת נאור (כתוארה אז):

 

"לדעתי מעצם ההדדיות בכתיבת הצוואות, אין ללמוד על רצון משותף של בני הזוג להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה לאחר מות של מי מהן, והכל כמובן באין אינדקציה פרשנית אחרת.

 

זאת ועוד, חוק הירושה מלמדינו כי עקרון יסוד בדיני הירושה הוא כוחו של המוריש לשנות מצוואתו מתי וכפי שיחפוץ... בהעדר עיגון לכוונה משותפת אחרת של כותבי צוואות הדדיות, ולו באופן משתמע, אין, לטעמי, מקום לסטות מהוראות אלה. דעתי היא כי אין בהדדיות בצוואות לכשעצמה כדי שניצור פרזומציה, כי כוונת הצדדים היתה להתנות הוראות הדין (אם אכן ניתנות הן להתניה)."

(עמ' 625)

 

פסק-דין זה, לפחות לפי דעת הרוב, באופן מעשי לא קיבל את אשר קבע כב' הנשיא ברק בפסק-דין מלמד בעניין עקרון ההסתמכות.

 

34. ודוק, משהצוואה המשותפת שבענייננו נערכה לפני התיקון לחוק, אשר במסגרתו הוסף סעיף 8א לחוק הירושה הדן בעניין צוואות הדדיות, נדרשים אנחנו גם להמשך דבריה של כב' השופטת נאור (ההדגשות אינן במקור):

 

"בני זוג שכתבו צוואותיהם לפני התיקון, כל שעמד לפניהם הוא הוראות הדין, הברורות למדי, בדבר אי הטלת הגבלות על שינוי הצוואה... בעניין בני זוג שכאלה - ובהעדר כוונה אחרת, מפורשת או משתמעת - לא ניתן, לדעתי, להניח כי רצונם היה להגביל זה את כוחו של זה בשינוי הצוואה. יתכן שכן, אך יתכן שלא. בהיעדר כל ראיה על כוונה משותפת אחרת של הצדדים, לא ראוי, לדעתי, לקבוע לגבי צוואות שנעשו לפני החוק שהיתה כוונה משותפת להתנות על הדין ולהגביל את בן הזוג האחר."

(עמ' 626-625)

 

לפי הפסיקה האמורה, לגבי צוואות אשר נערכו לפני תיקון החוק אזי אין כל מגבלה לשנות צוואה של בני הזוג ואף ספק אם ניתן להתנות על כך, אלא אם הוכוח כסייפת הדברים כדלעיל.

 

35. אכן, התיקון לחוק קבע הוראות לפיהן לא יהיה תוקף לביטול צוואה הדדית, אלא בתנאים שנקבעו בסעיף 8א(ב) לחוק.

 

לפי ההוראה שבסעיף-קטן (1) כשמדובר בחיי בני הזוג, מסירת הודעה בכתב הינה תנאי הכרחי לביטול שמבקש אחד מהם לבטל צוואה הדדית. עם זאת, יש להעיר כי הוראה זו, כוללת בחובה סתירה לסעיף אחר בחוק, והיא הוראת סעיף 28(ב) לחוק, הקובעת כי "הוראת צוואה התולה תוקפה ברצונו של אדם שאינו המצווה - בטלה".

 

והנה, לאור ההוראה שבתיקון האמור, עם מסירת הודעה בכתב, אוטומטית גם הוראת הצוואה של המצווה השני בטלה.

 

טול לדוגמה, מצב שבו המצווה השני, מנוע מלערוך צוואה חדשה, כגון לאור מצבו הנפשי, הרי אותה צוואה שערך גם היא תהא בטלה, גם אם לא ברור שרצונו בכך.

 

לפי ההוראה שבסעיף-קטן (2), העקרון הינו כי תנאי לאפשרות של ביטול לאחר פטירת המצווה הראשון, הסתלקות או החזרה של אשר נחל הנותר בחיים.

 

עם-זאת, יש להפנות גם לסעיף 8א(ג), שהוראתו מאפשרת התנאה על ההוראות דלעיל, אך ישנה חשיבות רבה גם לסיפא אודות העדר אפשרות לשלילה מוחלטת של אפשרות לשינוי צוואה בחיי שני בני הזוג.

 

36. הנה-כי-כן, הן בלשון החוק בהתאם לתיקון, והן לאור הוראות המעבר, ניתן לסכם ולומר כי בצוואות שנערכו לאחר התיקון, "ברירת המחדל" העדר אפשרות לשינוי הצוואה, אלא בהתקיימות התנאים שנקבעו בתיקון, ואילו בצוואות שנערכו לפני התיקון "ברירת המחדל" כי רשאי כל אחד מהמצווים לשנות את אשר ציווה, וזאת בין בחיי שני המצווים ובין לאחר פטירתו של אחד מהם.

 

מכאן, שיש לבחון את "אומד דעתם של הצדדים", על רקע ההבדל האמור.

 

37. בעת שנערכת צוואה הדדית, כיום לאחר התיקון, על עורך הצוואה להבהיר למצווים אודות ההגבלות בשינוי הצוואה המשותפת, לרבות האפשרות להתנות על כך. מעת שלא הובאה תשתית עובדתית אשר יש בה לבסס את הטענה כי אכן המצווים התכוונו לשנות מהוראות התיקון, אזי יחולו הוראות התיקון על כל המשתמע מכך.

 

מנגד, בעת שעסקינן בצוואות שנערכו לפני שנים, לכאורה, עלינו לבחון את אותו אומד דעתם של הצדדים, בהתחשב בנסיבות של עריכת הצוואה המשותפת.

 

כמובן, שלא בכדי ציינה כב' השופטת נאור כי טרם התיקון, המצב המשפטי כפי שעמד בפני מצווים כאמור, היה עקרון החופש לצוות והחופש לשנות מאשר ציוו, ודומה כי דברים אלו יפים על אחת כמה וכמה בצוואות שנערכו עוד זמן רב, לפני שבתי-המשפט נדרשו לשאלת עקרון ההסתמכות כפרשת מלמד.

 

משכך, לדעתי, על-מנת שניתן יהיה לשלול אפשרות של המצווה שנותר בחיים לשנות את אשר ייעשה ברכושו הוא - בהבדל מאשר פירטנו לעיל בהתייחס לרכוש שנחל מהמצווה שהלך לעולמו טרם לכן - חייב בית-המשפט להיות משוכנע באופן חד וברור שאכן זאת היתה הכוונה המשותפת של שני המצווים.

 

38. על רקע האמור, נוכל לעבור ולבחון את הנסיבות במקרה דנן.

 

מהכלל אל הפרט

39. כמפורט לעיל, המחלוקת בין הצדדים, נעוצה בראש ובראשונה, בפרשנותה של הצוואה ההדדית.

 

הסעיף המרכזי השנוי במחלוקת, סעיף 8 לצוואה המשותפת, אשר קובע: "הננו משאירים לעצמינו את הזכות לשנות, לתקן, או לבטל צוואה זו אם יעלה הרצון מלפנינו לעשות כן".

 

מצד אחד, כטענת הבת, ניתן לראות בסעיף זה כמקנה את האפשרות לשינוי הצוואה, ומצד שני, וכך טען הבן, מדובר באפשרות של שינוי אולם באופן מסוייג, קרי שינוי במשותף בלבד.

 

כאמור, בית-משפט קמא בחר בחלופה האחרונה, דהיינו כי הן מנוסחה של הצוואה והן מעדותו של עו"ד אפלבאום, עולה כי המנוחים התכוונו להגביל את זכות שינוי הצוואה.

 

40. כבר עתה אציין כי אין דעתי כדעת בית-משפט קמא.

 

דומה, כי המקרה דנן אינו עונה על אותן הדרישות החריגות, בהתאם לפרשת זמיר.

 

נבחן, איפוא, את נימוקי בית-משפט קמא, כך גם טענות הצדדים בהקשר למחלוקת האמורה.

 

41. הבן תלה יהבו בלשון "הרבים" בה נוסח סעיף 8 האמור.

 

אולם, בכך קיימת התעלמות מכך שניסוחה של הצוואה כולה הינו בלשון רבים. בלשון אחרת, אם אכן סעיף 8 לצוואה המשותפת, בלבד, היה מנוסח בלשון רבים, ניחא. אולם, מעת שלשון הרבים הינה הנוסח של כלל הצוואה, אין אני סובר כי יש להסיק מלשון הרבים את אשר הסיק בית-משפט קמא.

 

יתר-על-כן, לא ניתן להתעלם מהוראת סעיף 7 לצוואה המשותפת אשר קובע מפורשות שהגם שמדובר בצוואה הנעשית על-ידי המנוחים, הרי מדובר "...ביחד ולחוד...", כפי שצויין בסעיף 7 לצוואה. יתר-על-כן, קיימת הוראה מפורשת בהמשך הסעיף כי "...במידת הצורך יראו אותה כצוואה נפרדת שנעשתה על-ידי כל אחד מאתנו ביחס לרכושו". דהיינו, המנוחים עצמם, הגם שיכול וכוונתם לא התייחסה דווקא לשאלה דנן, בחרו לציין כי ניתן יהיה לראות בצוואה המשותפת כצוואה נפרדת, על כל המשתמע מכך.

 

בנוסף לכל האמור, דומה כי אם היינו מבקשים-לבחון את אומד דעתם של המנוחים, וזאת בהתחשב במועד עריכת הצוואה, קרי בשנת 1989, קשה היה לקבל עמדה לפיה ביקשו המנוחים לשלול מכל אחד מהם בנפרד, לשנות צוואתו ללא הסכמת משנהו.

 

כמפורט לעיל, דומה כי במועד עריכת הצוואה כל נושא ההסתמכות ובכלל האמור, האפשרות למנוע מעורך צוואה, לשנותה ללא תלות באחר, לכאורה כלל לא עמדה על הפרק.

 

על אחת כמה וכמה, מעת שעסקינן בשינוי לאחר פטירת המנוח. גם אם נלך לשיטת הבן, וכאמור אין אנו סוברים כן, ניתן לראות את ההגבלה הנטענת על ידו, כמתייחסת לשינוי בעת חיי המנוחים. הרציונאל, מתן אפשרות ויידוע המצווה האחר אודות שינוי על-מנת שהאחר יכול לשקול, הציווי מטעמו.

 

אולם, פרשנות לפיה תישלל האפשרות לשינוי, גם לאחר פטירת המוריש הראשון, משמעותה כאילו הסכים מי מהמנוחים, כי יהיו הנסיבות אשר יהיו, לעולם לא יוכל הנותר בחיים לשנות צוואתו.

 

לשיטתי, קביעה קיצונית שכזו, דורשת נסיבות מיוחדות ולשון ברורה על-מנת להסיק, שאכן הכוונה המשותפת היתה למנוע שינוי שכזה.

 

42. ודוק, גם המחוקק בתיקון החוק, לא שלל את האפשרות לבטל את הצוואה ההדדית, אלא קבע את האופנים לעשות כן. יתר-על-כן, בסעיף 8א(ג) קבע המחוקק מפורשות "...ואולם הוראה השוללת לחלוטין את הזכות לבטל את הצוואה בחיי שני בני הזוג - בטלה". אמנם האמור מתייחס להוראה השוללת אפשרות שכזו בחיי שני בני הזוג, אולם מכאן ניתן להסיק כי עקרונית, בחר המחוקק לקבוע אפשרות לשינוי וביטול, תוך קביעת תנאים או תוצאות לשינוי או ביטול שכזה.

 

על-אחת-כמה-וכמה יפים הדברים לצוואות שנערכו טרם התיקון וביתר שאת לצוואה המשותפת דנן, שנערכה עוד בסוף שנות השמונים.

 

43. גם הנסיבות דנן, מצביעות על כך שהמנוחים לא התכוונו, לשלול באופן מוחלט את האפשרות לשנות את הצוואה אלא רק בהסכמת שניהם, ובמיוחד אין לקבל פרשנות של שלילה כאמור, לאחר פטירת מי מהם.

 

כפי שעולה מחומר הראיות, הסיבה שבגינה "זכתה" הבת לעדיפות, נעוצה בכך שהבן היה כבר נשוי עם ילדים, בעוד שהבת היתה בזמנו רווקה. דהיינו, במקרה דנן מצוי הסבר מדוע קיבלה הבת ביתר. אולם, אם השתנו הנסיבות, כלום התכוון מי מהמנוחים לשלול את האפשרות לשינוי ההוראה המפלה, כביכול, בין שני הילדים?!

 

יתר-על-כן, אם אכן לאחר פטירת המנוח היה מסתבר כי התנהגותה של הבת או התנהגותו של הבן, כלפי המנוחה, היה מצדיק שינוי הוראות הצוואה, כלום נסבור שהמנוחים התכוונו, כי גם במקרה שכזה "נחתמה" הצוואה לבלי שוב, וללא יכולת שינוי.

 

דומה כי התשובה לכך שלילית.

 

44. במקרה דנן, לא הובאו כל ראיות אשר הציבו תשתית עובדתית, אשר היה בה לבסס את הנטען אודות הסתמכות של מי מהמנוחים, כי משנהו לא ישנה את צוואתו לאחר לכתו לעולמו.

 

הנתון היחיד שהובא בפני בית-המשפט הינו אותו נתון בדבר נסיבותיה האישיות, דאז, של הבת. לא הובאה כל תשתית לפיה היה "ניגוד אינטרסים" בין המנוחים, בינם לבין עצמם. דהיינו, לא מדובר במקרה דנן, בנסיבות כפי שפורטו בהרחבה בפרק הדיון המשפטי, על הסכמה הדדית להענקת זכויות בדרך מסוימת לפלוני וזאת בהסתמך על מתן זכויות במקביל לאלמוני, ובאופן ששינוי הצוואה על-ידי אחד מהצדדים לה, מסכל את אותה הכוונה.

 

יתר-על-כן, כמפורט לעיל, לא המנוח ולא המנוחה ביקשו להתנות על הרישא של סעיף 42(ב) לחוק. דהיינו, כל אחד מהמנוחים איפשר למשנהו, דהיינו סמך עליו באופן מוחלט, באפשרו לו לעשות ברכוש שיקבל כבתוך שלו. דהיינו, תיאורטית, יכולה היתה המנוחה, למכור את הרכוש שזכתה בו כיורשת ראשונה, רכוש אשר קיבלה מהמנוח, ואף יכולה היתה, להעביר את מלוא הרכוש, כולל כמובן רכושה היא, למי שתחפוץ, כולל העברת מלוא הזכויות בדירה, לרבות אשר ירשה, לבת.

 

למעלה מכך, לכאורה האינטרס היחיד אשר עמד אז מול המנוחים, להבטיח כי הבת תקבל ביתר לעומת הבן. משכך, לכאורה, הצוואות המאוחרות לא שללו אינטרס זה, אלא אף הרחיבו מהותו, הגם שבנסיבות אליהן נתייחס בהמשך.

 

45. עד כאן הצבענו על אשר מצוי בצוואה. אולם בכך לא סגי, ועלינו להידרש לאשר לא מצוי בה.

 

מצופה היה כי אם נושא כה קרדינלי, כאפשרות שינוי חד-צדדי של הצוואה, עמד בפני המנוחים בעת עריכת הצוואה, היה הדבר מוצא ביטוי באופן חיובי ולא על דרך הדיוק. דהיינו, היינו מצפים למצוא הוראה חד משמעית וברורה אשר בה יצויין מפורשות כנטען עתה על-ידי הבן. זאת לא מצאנו.

 

בלשון אחרת, מצאנו את הסעיף המאפשר שינוי הצוואה, וללא הגבלה אודות מועד השינוי, ובדומה ל"בכל עת". יתר-על-כן, העיקר "חסר מהספר" קרי, כי השינוי יכול ויהיה רק "יחד" או בצורה דומה.

 

משכך, הגם שנדרשנו בהרחבה לכלל הנסיבות, ייתכן ולא היה צורך בכך בהתאם לאשר נקבע ב- בע"מ 8300/11 פלוני נ' פלוני (2.08.2012) מפי כב' השופט הנדל.

 

46. הנה-כי-כן, כל שנותר אשר הסיק בית-משפט קמא מעדותו של עו"ד אפלבאום.

 

אמנם, עו"ד אפלבאום הסביר אודות הקשר בינו לבין מי מהמנוחים, אולם בכך לא די.

 

עדותו ניתנה בחודש מרץ 2010, דהיינו כוחלוף למעלה מ- 20 שנה מעת שנערכה הצוואה המשותפת. לא בכדי, ציין עו"ד אפלבאום מפורשות "... צר לי, אבל בגילי המתקדם אני לא זוכר דברים שנערכו לפני 20 שנה" (עמ' 18 לפר' מיום 14.03.2010). אכן, מדובר בשאלה לא מהותית אך מעיון בכלל עדותו, דומה כי מדובר על כעין "שיחזור זכרון" מתוך הכתובים ולא כעדות אשר יש בה כדי להצביע, כביכול מכלי ראשון, על אשר אירע במועד עריכת הצוואה, אם אירע.

 

כך מוצאים אנו כי אינו זוכר כמה זמן לקח לו לערוך את הצוואה (שם, בעמ' 19), ובמיוחד יש להפנות לתשובתו לשאלה הכיצד הוא יודע שאכן כוונתם של המנוחים היתה כפי שהעיד, ותשובתו "...כי זה כתוב" (שם). כך אותה תשובה לשאלה מדוע לא צויין מפורשות אודות ההגבלה לשינוי חד-צדדי.

 

אכן, בסוף חקירתו חזר עו"ד אפלבאום וציין כי הגם שאין תרשומות והגם שזכרונו אינו כבעבר, זוכר הוא את אותן ההתלבטויות בין המנוחים בציינו "...מה שברור היה שהם מבקשים שהדברים לא ישתנו לאחר מות אחד מהם וגם אחרי מות שניהם" (שם, עמ' 21). אולם, מעיון בכלל עדותו וגם אם יכול ואכן סבר עו"ד אפלבאום את אשר העיד, עדיין, נוכוח כל אשר פורט לעיל, לרבות נוסחה של הצוואה, אין אני סובר כי די בעדותו גם אם ניתן היה לסמוך עליה ולקבלה, ליצור את אותה מניעות.

 

ודוק, עלינו לבחון את אשר מצוי בצוואה הגלויה, גם אם יכול ועורך הצוואה "זוכר" לאחר למעלה מ- 20 שנה את אשר ציין.

 

יתר-על-כן, נוכוח כל אשר פורט לעיל, ובמיוחד בנושא העדר אותה תשתית בכל הקשור לנושא "ההסתמכות", לא היה מקום לבסס את בטלותן של הצוואות המאוחרות, בסופו-של-יום, אך ורק על עדותו של עו"ד אפלבאום.

 

47. יוער כי לא התעלמתי מהטענה כאילו גם אם סעיף 8 לא היה מצויין בצוואה, רשאי היה כל אחד מהמנוחים לשנותה. התשובה לטענה זאת, עניינה כי בחלק ניכר של צוואות ואף שלא בצוואה הדדית מוצאים אנו ציון מפורש אודות אפשרות שינוי הצוואה, וכך גם במקרה דנן, כאותו סעיף שגרתי.

 

יתר-על-כן, מיקומו של סעיף 8 בעקבות סעיף 7 שעניינו ראיית הצוואה כצוואה נפרדת מחזקת את הפרשנות של מתן אפשרות לשינוי הצוואה חרף היותה צוואה הדדית על מי מהמצווים.

 

48. סיכומם של דברים

אומנם הבן, ובצדק מבחינתו, ניסה לבטל את הצוואות המאוחרות, מכוח אותו עקרון של הסתמכות אשר הובא בפסיקה, כעקרון המונע לרבות מכוח עקרון תום-הלב, שינוי צוואה הדדית באופן חד-צדדי.

 

אולם, כפי שפורט לעיל נראה לי כי במקרה דנן, לא היה מקום לקבל את אותה טענה וייתכן ואף לא היה צורך בדיון מעמיק בה.

 

המועד הקובע הינו מועד עריכת הצוואה, מועד אשר בו דומה, כי לא עו"ד אפלבאום ועל אחת כמה וכמה מי מהמנוחים לא היה מודע לאפשרות של מניעות מלשנות צוואה. דרך המלך היתה כי ניתן גם ניתן לשנות צוואה, לרבות צוואה הדדית. משכך, קשה לקבל כאילו מי מהמנוחים ביקש לחרוג מהעקרון הכללי.

 

הגם שכך, בחנו את הדברים לגופם, ומסקנתנו כי אם אכן הכוונה היתה לשלול מפורשות אפשרות לשינוי חד-צדדי ובמיוחד שינוי לאחר פטירת מי מהמנוחים חייב היה הדבר לבוא ביטוי חד משמעי בלשון הצוואה, ולא בדרך פרשנות דחוקה.

 

במיוחד יפים הדברים נוכוח העדר התנאה על סעיף 42(ב) רישא לחוק, דהיינו אם אכן כוונתם המשותפת של המנוחים, היתה כנטען על-ידי הבן, הכיצד לא מצאנו בצוואה התנאה כי ייאסר על המנוחה לסכל את רצון המנוח בעשיית דיספוזיציה ברכוש שקיבלה, ואם ביחס לרכוש זה אין התנאה, קל וחומר בהתייחס לרכושה היא.

 

למעלה מכך, דומה כי בנסיבות של הצוואה דנן, אם היה אינטרס הראוי להגנה, לא היה זה אותו אינטרס שנפגע, קרי אינטרס הבן, אלא דווקא אינטרס הבת הוא זה שעמד להגנה.

 

הגם שכך, דברים אחרונים אלו, הם המובילים אותנו לסוגייה הבאה.

 

פגם בעריכת הצוואות המאוחרות

49. סעיף 30(א) לחוק הירושה קובע: "הוראת צוואה שנעשתה מחמת אונס, איום, השפעה בלתי-הוגנת, תחבולה או תרמית - בטלה".

 

חלק ניכר מהפסיקה אשר דן בסעיף זה מתייחס לשאלת ההשפעה הבלתי הוגנת. אולם, כפי שהוא לעיל, טענת הבן, במקרה דנן, נסובה בשאלת בטלות הצוואות המאוחרות מחמת העילה של אונס ואיום.

 

הגם שכך, העקרון החל ביחס לכל העילות מושא הסעיף האמור, ענינו פגם ברצון החופשי של המצווה.

 

לא בכדי, הפסיקה והמלומדים הפנו לפרק ביטול החוזה בשל פגם בכריתתו, בסעיפים 18-13 בחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: "חוק החוזים"), כמקבילה להוראות חוק הירושה, העוסקות בפגמים בעריכת הצוואה.

 

לענייננו, המקבילה הינה סעיף 17 בחוק החוזים העוסק בכפייה.

 

50. בהתאם לאשר נקבע ב- ע"א 784/81 שפיר נ' אפל, פ"ד לט(4), 149, הכפיה אינה צריכה להיות יסודית ואינה חייבת להיות הסיבה המכרעת והבלעדית להתקשרות, "... והיא נבחנת במבחן סובייקטיבי, לאמור, על הכפיה להשפיע על רצונו של המתקשר בהטילה בו חששות ופחד" (שם בעמוד 153). עוד הוסף שם כי הוראת סעיף 17 לחוק החוזים חלה גם בהתחייבות חד-צדדית.

 

בעת שעסקינן בהתחייבות דו-צדדית, בוחן בית-המשפט את עקרון קיום החוזה מצד אחד, ומולו את העקרון האם אכן מדובר באילוץ, וכשיש מקום לבחון את איכותו של האילוץ, מול החופש להתקשר, וכי על כן יש לבחון את הקשר הסיבתי שבין הכפייה לבין כריתת החוזה, וכשהמבחן אינו כורך את תנאי ההסכם ועוד תנאים הנדרשים בעת שעסקינן בעילת העושק למשל (וראו בהרחבה ב- ע"א 1569/93 מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5), 705, וראו גם ב- ג' שלו דיני חוזים - החלק הכללי (2005), 328).

 

51. מעת שעסקינן בכפייה הקשורה לכריתת הסכם, יכול וייקבע כי למרות אותה כפיה, בסופו-של-דבר הסכים המתקשר לאותה כפיה ובהתאם לכלל ההלכתי לפיו "תלויהו וזבין זביניה זביני" (ראו מסכת בבא בתרא, מז ע"ב). אך הגם שכך בהתאם למובא לעיל, יכול וייקבע כי העסקה כלל לא נכרתה.

 

דהיינו, ענייננו במתח שבין הרצון החופשי לבין המניע להתקשרות.

 

שונים הדברים, מעת שמדובר בעריכת צוואה.

 

כאן עקרון-העל, הינו אותו רצון חופשי של עורך הצוואה. על בית-המשפט להיות משוכנע כי אכן עורך הצוואה ערך את הצוואה מתוך רצון חופשי. לכן, לפחות לפי חלק מהדעות, הגם שעילת ההשפעה הבלתי הוגנת אינה מצוייה בחוק החוזים, מוצאים אנו אותה כעילה במסגרת חוק הירושה.

 

יתר-על-כן, אם בעת שצד להתקשרות נאלץ, למשל, למכור נכס לפלוני במחיר שוק, ניתן לטעון כי בסופו-של-יום האילוץ הינו בעצם המכירה, אך שוברה בצידה, דהיינו, המתקשר קיבל תמורה, ויכול ואף תהא תמורה ריאלית, לא כן הדברים בעת שעסקינן בצוואה.

 

צוואה אינה אמורה להינתן "בתמורה" אלא חייבת להיערך מתוך רצון חופשי ומוחלט. לכן כל פגם באותו רצון חופשי, יכול ויוביל לבטלותה.

 

לא בכדי ציין כב' השופט ש' שוחט בספרו פגמים בצוואות (2001), בעמ' 255, כי:

 

"יחד עם זאת נראה כי במונחים אונס או איום יכללו מצבים קלים יותר שעל-פי דיני החוזים לא היו נכללים בגדר כפיה. הטעם לכך נעוץ בדרישה שהצוואה צריכה להיות חופשיה לגמרי וכל דבר קטן או גדול השולל או מגביל את רצונו החופשי והאמיתי של המצווה יביא לפסילתה...".

 

(וראו גם: ש' שילה פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (1995), 268).

 

52. על רקע האמור נבחן את הנסיבות דנן.

 

טרם לכן, נציין כי בניגוד לנטען על-ידי הבת שהואיל והבן לא הגיש ערעור על דחיית טענתו לבטלות הצוואות המאוחרות בגין טענת האונס והאיום, שוב אינו רשאי להעלות טענה זאת - רשאי היה הבן לעשות כן וכפי שבפועל עשה.

 

הנימוק לכך, כי מעת שהבן זכה בדינו בפני בית-משפט קמא, לא יכול היה להגיש ערעור בגין קביעה זאת או אחרת, אשר לא קיבלה טענה אחרת שלו [ראו ע"א 9998/06 חזן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פסקה ז' (20.7.08)].

 

אולם, אין בכך למנוע ממנו לטעון בערעור כי היה מקום לקבל טיעונו זה, וזאת למקרה וערכאת הערעור, לא תקבל את הטענה אשר בית-משפט קמא קיבל, ואשר בגין קבלתה, זכה בדינו - ובדומה למקרה דנן [ראו תקנה 454 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984; כן ראו ב- רע"א 1633/10 פרוכטר נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה ו' (3.10.10); א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, (מהדורה עשירית, תשס"ט), 642].

 

בטלות הצוואות המאוחרות

53. דומה כי ניתן להסיק מפסק-דינו של בית-משפט קמא, כי בית-המשפט אכן קבע כי הבת איימה על אמה היא המנוחה, לפחות בשנותיה האחרונות, וכפי שפורט לעיל. עם זאת בית-המשפט קמא סבר כי לא הוצבה תשתית לקיומה של עילת הביטול האמורה, למועד עריכת הצוואות המאוחרות, כך גם לא הוכוח כאילו מנועה היתה המנוחה לשנות את אשר ציוותה בצוואות המאוחרות, ולהחזיר "עטרה ליושנה" קרי, אשר ציוותה בצוואה המשותפת.

 

משכך, עלינו לבחון האם יש מקום להתערב במסקנות אלו.

 

54. נביא תחילה מ"פניני לשונה" של הבת במכתביה לאמה היא המנוחה:

 

"...באם את רוצה לראות אותנו שוב ו/או לשמוע אותנו ו/או להיות איתנו בקשר את נדרשת לבטל את ייפוי-הכוח של הפושע (הבן). לתת לי ייפוי-כוח להעביר את הדירה בטאבו על שמי כעת. נא לא לפנות אלינו גם לא בעת מצוקה. דעי לך שהעתיד שלנו תלוי בדירה שלך". וכך נחתם מכתב זה: "שלום ולא להתראות."

 

ומכתב נוסף ועתה מודפס מתחילת שנת 2000:

 

"מעכשו כל הבעיות שלך מוטלות על בנך "המוצלח". רק תדעי לך שהעתיד שלנו תלוי בדירה שלך - שלי".

 

כך כוחלוף חמישה חודשים, מכתב לפיו הבת ובעלה אינם מקשיבים להודעות של המנוחה, הואיל והן נמחקות וכי האם מתבקשת לא לטלפן ולא להשאיר הודעות.

 

בחלוף תקופה נוספת, כותבת הבת למנוחה כי תמיד התביישה בה ועוד התרסות כנגד אימה המנוחה, וכשלא למותר להוסיף את אשר ציינה במכתב "אם נולדתי לאישה כמוך, הרי שחלום חיי הוא להיות יתומה".

 

55. אין צורך להכביר מילים אודות הזעזוע למקרא אותם מכתבים. עם זאת, עלינו להיזהר שלא לחרוץ את דינה של הבת לשבט, אך ורק בגין תוכנם של מכתבים אלו. יתר-על-כן, מכתבים אלו נשלחו, לכאורה, לאחר עריכת הצוואות המאוחרות.

 

מנגד, יש לזכור את אשר עולה מהעדויות, כי מכתבים אלו, אשר נכלל במוצג טו, הם אלו שאותרו, וכשעולה כי נשלחו מכתבים נוספים.

 

56. מכאן אעבור לבחון את דברי הבת עצמה, כך גם התנהלותה.

 

ראשית, נפנה לעדותה בעמוד 27 מיום 18.04.10, לפיה כלשונה "... בשנת 95 לא ידעתי על נוהלים משפטיים...ידעתי על הנהלים אחרי שאמא שלי סיפרה, בחול המועד סוכות 95".

 

כל זאת כהסבר לנושא שליחת המכתבים, בהדגישה כי למעשה לא ידעה מאומה אודות הדירה ואודות הוראות הצוואה המשותפת, עד אותו חול המועד סוכות 1995.

 

וראו גם בעמ' 28 כי גילתה אודות הצוואה המשותפת, רק באוקטובר 1995.

 

יתר-על-כן, הבת מגלה בקיאות "משפטית" בציינה כי הגם שההורים ציוו כי הרכוש יחולק בין האחים הרי "...זה תלוי בשאלה אם תהיה צוואה אחרת" (בעמ' 27).

 

אם לא די באמור, אין הסבר לבת מדוע ציינה בבקשתה לקיום הצוואה המאוחרת השניה כי אין צוואה קודמת, לא הצוואה המאוחרת הראשונה וכמובן לא הצוואה המשותפת. כבר עתה יש לציין כי כמובן יש לדחות את הסבריה הדחוקים בעמוד 30, כאילו לא ידעה על הצוואה המאוחרת הראשונה, ובגדר "הרוצה לשקר ירחיק עדותו".

 

הגם שכך, בתשובה לשאלה מדוע לא סיפרה ואף במסגרת ההתנגדות, על הצוואה מ-1995, קרי הצוואה המאוחרת הראשונה, השיבה: "אני מצטיירת שהיא נעשתה תחת לחץ...", דהיינו הבת ידעה גם ידעה כי גילוי מלא של מכלול הנסיבות יכול והיה מוביל למסקנה כי אכן הצוואות נעשו תחת לחץ. לא למותר להפנות, להמשך הסבריה הדחוקים אודות מחדליה ופעולותיה, כולל אישורה לשאלת בית-המשפט כי אכן נקטה בדרך של איום וכי אף ביקשה, לכאורה, למנוע את עדותו של עו"ד אפלבאום.

 

לבסוף נפנה למברק ששלחה למנוחה כאילו הבן נפטר.

 

57. כמובן, שמעדותו של הבן עולה אותה התנהגות מאיימת של הבת, כולל גזילת כספי המנוחה בחייה תוך איום עליה.

 

אך בנוסף לעדויות הנוגעים בדבר הונחו בפני בית-משפט קמא עדויות של גורמים אובייקטיבים.

 

כך עדותה של המטפלת של המנוחה שולה גריגו אשר תיארה את היחסים הקשים שבין הבת לאמה, ודי להפנות לאשר פירט בית-משפט קמא.

 

אולם, בעדותה בעמ' 9 לפר' מיום 27.01.2010 מעידה העדה מפורשות כדלקמן:

 

"האמא סיפרה לי שהיתה צוואה אחת שהאבא היה חי, ולאחר שהאבא נפטר היא עשתה עוד צוואה יחד עם …. (הבת) שהכריחה אותה."

 

ובאשר לאפשרות לשינוי הצוואה המאוחרת, העידה כי אמנם המנוחה ציינה כי היא מבקשת לשנות את הצוואה לטובת הבן, אולם הסבירה לה כי לא עשתה כן מאחר "...היא היתה מאוד מוטרדת ומופחדת" .

 

יתר-על-כן, מעדותה עולה, כי המנוחה סיפרה לה אודות תוכנן של הצוואות, כך גם אודות המריבות בגין נושא הצוואות ונטילת כספים וכלשונה בעמ' 12 לעדותה ביחס למצבה של המנוחה, ושוב בהתייחסות לשאלה אודות שינוי הצוואה המאוחרת "...היא היתה פשוט פוחדת מ (הבת), רועדת ומפחדת".

 

כמובן שמתצהירה של המטפלת שניתן כעדות ראשית (מוצג יא) הדברים באים לידי ביטוי באופן חמור יותר, תוך הדגשה שלמעשה הריב הגדול נעוץ היה בנושא הדירה וכשהבת דרשה את שינוי הצוואה בהתייחס לדירה ומחמת האיום אכן שונתה הצוואה.

 

58. גם מעדותה של הגב' מאיה אנוש היא העו"ס אשר הכירה את המנוחה עוד משנה 1997, עולה כי המנוחה סיפרה לה אודות התעללותה של הבת תוך הדגשה לאותו איום בדבר ניתוק קשר, ובמיוחד על רקע אשר עברה המנוחה. עד כדי כך היתה כנועה המנוחה לרצון הבת, כלשון העדה "...היא מאוד ריחמה על הבת, היא יכלה לספוג מכות רק שתדבר אתה" (עמ' 24), וכשקשה היה לקרוא את דברי העדה, כי כביכול שמחה עם פטירת המנוחה "היא פשוט השתחררה מההתעללות".

 

מעבר לכך, גם עדה זו חוזרת על שסיפרה לה המנוחה, אודות כך שהבת אילצה אותה לחתום על הצוואה המאוחרת. בנוסף "...היא מוכנה לתת את כל הרכוש רק שהיא תדבר אתה, לדבריה הבת מחרימה אותה רק שתרשום את הבית על שמה. הרגעתי אותה ואמרתי לה שאם תיתן את הדירה היא תמצא את עצמה בלי בית...".

 

59. הנה-כי-כן, עולה מחומר הראיות, ולמעשה גם מקביעותיו של בית-משפט קמא, כי הבת דרשה למעשה לקבל את מלוא הזכויות בדירה.

 

אכן, הוריה ביקשו להיות לעזר לה, ולכן אף העניקו לה חלקים נרחבים יותר בירושתם, תוך שהם מיידעים את הבן אודות כך, כעולה מעדותו.

 

הבת, ככל הנראה סברה כי הוריה מתכוונים להעניק לה את מלוא הזכויות בדירה, ולכן - לפחות לפי דבריה - כל עוד שסברה כן לא פעלה מאומה כנגד המנוחה. אולם, כאן "חשפה" הבת את לו"ז האירועים ודווקא בעדותה היא, לו"ז אשר יש בו להצביע על הקשר ההדוק בין התנהלותה לבין עריכת הצוואות המאוחרות.

 

ודוק, לפי דבריה רק בחוה"מ סוכות, דהיינו בחודש אוקטובר 1995, גילתה את תוכנה של הצוואה המשותפת, דהיינו שחלק מהדירה נותר לבן, וכי היא לא זכתה במלוא הזכויות בדירה. כל זאת, נודע לה מעו"ד אפלבויום.

 

והנה ב"דרך מקרה" בסמוך לכך, אנו עדים לשינוי ועריכת הצואה המאוחרת הראשונה. סמיכות המועדים אומר דרשני, ולא בכדי ציינה הבת בעדותה כי אם היתה חושפת דבר קיומה של הצוואה המאוחרת הראשונה, המסקנה היתה כי הצוואה נערכה תחת אילוץ, וזאת כאמור בלשונה של הבת עצמה בעדותה.

 

דברים כדורבנות שדומה שאין צורך להוסיף עליהם, ובמיוחד בהתחשב בכך שהצוואה המאוחרת וכמובן זאת שבעקבותיה, לא נערכו בפני עו"ד אפלבאום אשר היה מקורב למנוחים.

 

משכך, למצער היה על הבת ליתן הסבר בדבר השוני הפתאומי ברצונה של האם תוך הסבר זה או אחר.

 

אולם במקום הסבר, אנו מוצאים את דברי מי שטיפלו במנוחה, אשר סיפרה להם מפורשות אודות כך שנאלצה לשנות את הצוואה.

 

60. דומה כי ניתן היה להסתפק בכך, אך נוסיף, כי מהלכים נוספים של הבת יש בהם להצביע אודות כך שהאיום החל מעת עריכת הצווה המאוחרת הראשונה ואילך. כך, אם הצליחה הבת להביא לכך שהאם תערוך את הצוואה המאוחרת הראשונה, מה חפץ היה לאם לעריכת הצוואה המאוחרת השניה, ובמיוחד שאין בה שינוי ביחס לדירה. כלום סברה הבת כי תצליח בטיעון, כאילו האם היא זאת שביקשה להבטיח כי אכן הבן לא יקבל מאומה מהדירה, כלום זה אכן היה רצונה האמיתי של המנוחה?

 

קשה לקבל כי מיוזמתה היתה נוקטת המנוחה בצעד של עריכת צוואה נוספת.

 

כמובן, כל זאת על רקע התנהלותה ויחסה של הבת לאמה משך כל השנים.

 

ודוק, הבת לא הסתפקה בהוראות הצוואה המאוחרות, וחששה שמא האם תתעשת, ואולי תצווה אחרת או אף תעביר את הזכויות עוד בחייה, ולכן עמדה על כך שהמנוחה תעביר את הזכויות בדירה על שמה עוד בחייה. יתר-על-כן, מחומר הראיות עולה שביחס לכספי המנוחה, אכן הצליחה בכך.

 

יוער, בהקשר לכך, כי בניגוד לאשר מקובל בעת עריכת צוואות, אשר די בציון כי אחרי 120 הזכויות בדירה יהיו חלקן הארי לבת וחלקן לבן וכפי שצויין בצוואה המשותפת, כאן בעת שמדובר על הצוואות המאוחרות, הנוסח מתייחס הן לזכויות בדירה שאמורות כולן לעבור לבת, אך אף לתמורת אותן זכויות.

 

דהיינו, הבת ביקשה להבטיח כי גם אם המנוחה תמכור את הדירה עוד בחייה, עדיין תמורתה תהא לה, וגם דברים אלו אומרים דרשני. המנוחה לא חפצה למכור את הדירה, ומה לה להבטיח תמורתה לבת במסגרת הצוואה.

 

61. לכך יש להוסיף, כי יש לזכור את אותו רעיון שעמד אחר עריכת הצוואה המשותפת כפי שנערכה, דהיינו הגנה ועזרה לבת אשר טרם נישאה, ולכן ביקשו הוריה להעניק לה ביתר.

 

אומנם הבן הסכין עם הוראות אלו, אך כלום חפצה האם להדיר את בנה כליל מהזכויות בדירה, ובפועל מכל הרכוש, אם אכן מדובר היה ברצון חופשי, דומני כי התשובה ברורה.

 

62. לבסוף, בנושא התנהלותה של הבת, יש לזכור את אופן אותו איום, הבא לידי ביטוי בהמשך הדרך לא רק כאיום, אלא יישומו בפועל, דהיינו, ניתוק מוחלט מאותה אם שכולה, אשר משכזאת חששה מכל.

 

והנה, גם בעת שהבת נקטה כך בפועל, "הציעה" את הדרך לחידוש הקשר, אותה דרך אשר לפיה היתה אמורה המנוחה להעביר עוד בחייה את הזכויות בדירה לבת.

 

63. ברי לי, כי נוכוח כלל חומר הראיות הוצבה גם הוצבה תשתית עובדתית אשר היה בה די, על-מנת לקבוע שאכן הצוואות המאוחרות לא נעשו מרצון חופשי של המנוחה.

 

אמנם בית-המשפט קמא התייחס ל"חלוף הזמנים" אולם כפי שנקבע ב- ע"א 157/89 ששון נ' מרזב, פ"ד מו(2), 209, 213 מפי כב' השופט אור:

 

"אמנם כדי לפסול צוואה יש להוכיח, כי ההשפעה הבלתי-הוגנת קדמה לעריכת הצוואה וכי הצוואה היתה פועל יוצא של אותה השפעה אסורה. גם אין להתעלם מכך כי עיקר ראיות בהן לעניין השפעת המערער על המנוחה אכן מתייחסות לתקופה שלאחר הצוואה. ברם, לאור הנסיבות כולן ואף-על-פי שהראיות הישירות הן ברובן לגבי התקופה שלאחר עריכת הצוואה, מצביעות הראיות, כי השפעתו המתמשכת והבלתי-הוגנת של המערער על המנוחה היתה עוד בטרם עריכת צוואה, בבחינת אחרית דבר המלמד ומשליך גם על ראשיתו, לא ניתן להצביע על נקודת זמן ספציפית במערכת יחסי המערער והמנוחה, אשר בה בדיוק החלה השפעתו הבלתי הוגנת של הראשון על האחרונה, וברור שמשך השנים, לקראת פטירתה של המנוחה, הלכה וקיבלה השפעה זו משנה-תוקף...".

 

מפרשה זו ניתן ללמוד שראיות מאוחרות לצוואה מלמדות גם על התקופה שקדמה לעריכתה בפועל. כאמור ובענייננו, מדובר בהתנהגות מתמשכת של הבת שקשה לבודדה ולקבוע את מועד תחילתה, ואל לנו להניח שהחלה דווקא לאחר שהאם שינתה כבר את הצוואה לטובתה [וראו גם בעמ"ש (ת"א) 34908-10-10 סלהוב נ' דיקפלד (2.8.2012)].

 

64. נוכוח כל אשר תואר עד כה, כך גם לאור אשר עולה מחומר הראיות, ברור כי לא רק שהאיום החל בסמוך לפני מועד עריכת הצוואה המאוחרת הראשונה, אלא שהאיום הלך והתגבר, כולל בעת עריכת הצוואה המאוחרת השניה, אשר אותה חפצה הבת לקיים, בהסתירה את הראשונה, וכשכאמור לא היה חפץ לאם בעריכתה של הצוואה המאוחרת השניה, אלא ביתר שאת המשיך האיום, ואף תוך מימושו בפועל בתקופה זאת או אחרת.

 

משכך, יש גם לקבל את עדויות אותם גורמים חיצוניים כי אכן לא בכדי פחדה וחששה המנוחה אף משינוי הצוואות המאוחרות.

 

אכן, המנוחה לא נכנעה בנושא העברת הזכויות בדירה, אך זאת, כאמור, נוכוח החיזוק וההגנה שקיבלה מהרשויות, אך אין מקום לקבוע, אך ורק משום כך, כי אותה "כפיה" פג תוקפה, ובמיוחד למקרא תוכנם של המכתבים, כפי שהובא לעיל.

 

סיכומם של דברים

65. ראשיתו של הסכסוך בצוואה משותפת, בה ביקשו המנוחים, הורי הצדדים, להוריש את רכושם לילדיהם, אך לא בחלקים שווים, וזאת לאור מצבה של הבת, וחפצו כי תקבל ביתר, במיוחד בכל הקשור לזכויות בדירתם.

 

עד פטירת המנוח, לא פעלה הבת כנגד המנוחה, וכך עד שנודע לה אודות הצוואה המשותפת, דהיינו משגילתה כי לאחיה חלק ונחלה בדירה.

 

בסמוך לאחר גילוי זה, נערכה הצוואה המאוחרת הראשונה, ובה הודר הבן מהדירה, וכשהבת עצמה העידה כי הסתירה צוואה זאת, מחשש שגילויה יחשוף את האילוץ שבעריכתה. אם לא די בכך, נערכה הצוואה המאוחרת השניה, אשר לכאורה, לא היה למנוחה כל חפץ בה.

 

עוד הוכח, אודות התנהגותה והתנהלותה של הבת, אשר ניצלה אותו חשש של המנוחה, אם שכולה, מנתק מהבת, וזאת תוך אותו איום חוזר ונשנה.

 

כך, לפי עדויות חיצוניות, החשש התמידי מהבת, מנע ממנה שינוי הצוואות המאוחרות, הגם שבגין הרשויות "הצליחה" להימנע מהעברת זכויות מקום מגוריה לבת עוד בחייה, דבר שלא צלח בנושא כספיה.

 

66. לאחר שבחנו את מכלול הנסיבות, אמנם קבענו כי לא היה מקום לבטל את הצוואות המאוחרות מכוח מניעות ועקרון ההסתמכות, כפי שסבר בית-משפט קמא, אולם מסכימים אנו לתוצאה אליה הגיע בית-משפט קמא, בדבר בטלותן של הצוואות המאוחרות, מהנימוק שאלו נערכו באיום ובכפיה, אשר לא פסקו עד פטירת המנוחה.

 

67. תוצאה זאת נראית כמגשימה את רצונה האמיתי של המנוחה, אשר לא ביקשה להדיר את בנה אף מאותן זכויות פחותות יותר, שהיא ובעלה המנוח התכוונו ליתן לו, ובמיוחד לאחר שהבת אף נישאה.

 

68. לאור כל האמור, אציע לחבריי לדחות את הערעור, הגם שלא מטעמו של בית-משפט קמא, ולחייב את המערערת לשלם למשיב שכ"ט עו"ד בסך 35,100 ₪.

 

הערבון שהפקידה המערערת יועברו למשיב באמצעות בא-כוחו על-חשבון האמור.

 

השופט ד"ר ורדי

אני מצטרף לחוות דעתו המעמיקה והמקיפה של חברי, האב"ד השופט שנלר.

 

השופטת רות לבהר שרון

אני מצטרפת לחוות דעתו היסודית והמלומדת של חברי אב"ד ישעיהו שנלר, ומבקשת לציין כי האיומים שהופעלו על המנוחה על-ידי המערערת עובר למועד עריכת הצוואה המאוחרת הראשונה, ובהמשך לגבי הצוואה המאוחרת השניה - היו כה משמעותיים וכה קיצוניים, שדי היה בכך כדי לבטל את שתי הצוואות המאוחרות, ולקבל את הערעור.

 

מהראיות שהובאו בפני בית-משפט קמא עולה באופן ברור תמונה של הטלת איימה על המנוחה על-ידי המערערת, איומים שגרמו לשלילת רצונה החופשי של המנוחה בעת החתימה על הצוואות. אני סבורה שבית-משפט קמא טעה כאשר לא נתן את המשקל הראוי לאיומים הקשים והבוטים מצד המערערת כלפי אמה. מהראיות עולה בין השאר כי המערערת כתבה לאמה, כי "אם היא רוצה לראותם שוב או להיות עמם בקשר, היא חייבת לבטל את ייפוי-הכוח שניתן לבן 'הפושע' ", והזהירה אותה שכל עוד לא תעשה כן, "לבל תפנה אליה בעת מצוקה". דברים אלה שנכתבו על-ידי המערערת, וההשפעה הפסולה שהופעלה על המנוחה נתמכו בעדותו של הבן ועדויות אוביקטיביות נוספות, בין השאר, של המטפלת של המנוחה, ושל העובדת הסוציאלית שלה, אשר מצביעות גם הן על התנהגותה של המשיבה.

 

האם יעלה על הדעת שבת שכותבת כך לאמה, תוך שהיא מאיימת עליה ומציינת שהעתיד שלה תלוי בכך שהיא בלבד תזכה לקבל בירושה את דירתה, ומוסיפה וכותבת לה: "אם נולדתי לאישה כמוך הרי שחלום חיי הוא להיות יתומה." - יקבע ביהמ"ש שמדובר בצוואות כשרות, שניתן לקיימן?

 

מקרה זה הוא מקרה ברור שמצביע לדעתי על חובת בית-המשפט לקבוע שהצוואות בטלות, תוך חיוב בהוצאות הולמות.

 

הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט שנלר."

 

ב- ת"ע (תל-אביב-יפו) 5003-11-10 {ט.ג. ואח' נ' ש.ס, תק-מש 2012(4), 468 (2012)} נפסק מפי כב' השופט יהורם שקד:

 

"פסק-דין

א' - ההליך

1. עניינו של פסק-דין זה שאלת תוקפה של צוואה שעשתה המנוחה, גב' ר.ס.ג. ז"ל (להלן: "המנוחה"), ביום 25.1.95 (להלן: "הצוואה האחרונה").

 

2. התנגדות הנתבע לקיום הצוואה האחרונה מתבססת אך על קיומה של צוואה הדדית קודמת עליה חתמו המנוחה והנתבע ביום 22.11.85 (להלן: "הצוואה ההדדית"). כפי שיפורט להלן, לטענת הנתבע, לאור הוראות הצוואה ההדדית, אין ליתן תוקף לצוואה האחרונה.

 

3. בנסיבות אלה, ומשהמחלוקת בין בעלי הדין בתובענה נשוא פסק-דין זה היא משפטית בלבד, בהחלטתי אשר ניתנה בתום דיון שהתקיים בפניי ביום 8.7.12, בהסכמת הצדדים, הוריתי כי הצדדים יגישו סיכומים בבקשה לקיום הצוואה האחרונה ובהתנגדות לבקשה זו, אשר יוכרעו מבלי לשמוע ראיות בתיק.

 

ב' - העובדות

4. המנוחה והנתבע (להלן יחד: "בני הזוג") הכירו זו את זה בשנת 1980. זמן מה לאחר היכרותם עבר הנתבע להתגורר עם המנוחה בדירתה ברח' --- (להלן: "הדירה"), בה התגוררו בני הזוג יחד עד למועד פטירת המנוחה ביום 21.4.08.

 

5. במועד היכרותם היה כל אחד מבני הזוג אלמן ולו שני ילדים מנישואיו.

 

6. ביום 20.5.85 חתמו בני הזוג על זכרון דברים לפיו הנתבע ירכוש מהמנוחה את מחצית הזכויות בדירה תמורת סך של 20,000$, וביום 30.5.85 חתמו בני הזוג על חוזה מכר על-פיו שילם הנתבע למנוחה את הסך האמור.

 

7. ביום 12.11.85 חתמו בני הזוג על הסכם לביטול חוזה המכר מן הטעם שהמנוחה לא קיבלה את התמורה על-אף האמור בחוזה המכר. כמו-כן פנו בני הזוג, באמצעות עו"ד אמנון שובל, אל מינהל מקרקעי ישראל ואל רשויות המס ודיווחו על ביטול העסקה.

 

לנתבע טענות נגד תוקף ביטול העסקה, לרבות טענתו כי נודע לו אודות ביטול העסקה רק לאחר פטירת המנוחה. טענות אלה יידונו במסגרת הליכים אחרים המתנהלים בפניי בין בעלי הדין (תמ"ש 12222-04-12) ואין מקום להידרש אליהן במסגרת פסק-דין זה.

 

8. ביום 22.11.85 חתמו בני הזוג על הצוואה ההדדית, אשר נערכה במסמך אחד. בצוואה ההדדית ציווה כל אחד מבני הזוג את זכויותיו בדירה למשנהו, ולאחר אריכות ימיו של בן הזוג, לארבעת ילדיהם של בני הזוג בחלקים שווים ביניהם.

 

הצוואה ההדדית נחתמה בפני העדים עו"ד אמנון שובל ועו"ד אריה רפאל.

 

9. בחודש נובמבר 1988 נישאו המנוחה והנתבע זל"ז כדמו"י.

 

10. ביום 25.1.95 חתמה המנוחה על הצוואה האחרונה, בה ציוותה את זכויותיה בדירה וכן את כספיה ל - 5 נכדיה, הם התובעים 3 - 7, בחלקים שווים. יצויין כי התובעת 1 והתובע 2 הינם ילדיה של המנוחה.

 

הצוואה האחרונה נחתמה בפני העדים עו"ד יעקב דינר וגב' שרה נוה.

 

11. כאמור, ביום 08 הלכה המנוחה לבית עולמה.

 

12. ביום 8.3.10 הגיש הנתבע בקשה לקיום הצוואה ההדדית (ת"ע 4752-11-10) וביום 11.5.10 הגישו התובעים התנגדות לקיומה (ת"ע 5023-11-10).

 

התובעים הגישו ביום 21.3.10 בקשה לקיום הצוואה האחרונה (ת"ע 5003-11-10) וביום 11.5.10 הגיש הנתבע התנגדות לקיומה (ת"ע 5037-11-10).

 

ג' - טענות הצדדים

13. לטענת הנתבע

א. לעת עריכת הצוואה ההדדית כוונת הצדדים היתה כי אף אחד מהם לא ישנה ו/או יבטל את צוואתו ההדדית כולה או חלקה או ישנה את הוראותיה בלא שייתן על כך הודעה למשנהו. הצהרת הנתבע כאמור לא נסתרה.

 

ב. הצוואה האחרונה נערכה בלא ידיעת הנתבע ודבר קיומה נודע לו רק לאחר פטירת המנוחה.

 

ג. כתוצאה מעשיית הצוואה האחרונה ללא מתן הודעה לנתבע, נפגע עקרון ההסתמכות של הנתבע אשר נוצר כתוצאה מהצוואה ההדדית. שכן, אילו היתה המנוחה מגלה לנתבע בזמן אמת את דבר ביטול הצוואה ההדדית, היה הנתבע נוקט בהליכים לשמירה על זכויותיו הקנייניות בדירה. משכך, הצוואה האחרונה אינה ברת תוקף.

 

ד. עשיית הצוואה האחרונה תוך הסתרתה מהנתבע מהווה הפרת חובת תום-הלב מצד המנוחה.

 

14. לטענת התובעים

א. בני הזוג ערכו את הצוואה ההדדית לפני תיקון חוק הירושה בעניין זה, ומשכך עמדו לפניהם הוראות הדין בעניין אי-הטלת הגבלות על שינוי הצוואה. לפיכך, לנתבע אין אינטרס הסתמכות לגיטימי.

 

ב. אין לתת כל משקל ראייתי להימנעות התובעים מלחקור את הנתבע על הצהרתו כי בני הזוג התכוונו להגביל עצמם משינוי הצוואה ההדדית, וזאת נוכוח ההסכמה הדיונית כי ההכרעה בתובענה היא משפטית גרידא.

 

ג. לתובעים נגרם מפח נפש מעצם ההליך ויש לחייב את הנתבע בהוצאות משפט.

 

ד' - דיון

 

15. עניין לנו בשאלה האם קיומה של צוואה הדדית משותפת, עליה חתמה המנוחה יחד עם הנתבע שולל את תוקפה של הצוואה מאוחרת, אשר הוראותיה מנוגדות להוראות הצוואה ההדדית.

 

16. השאלה האם רשאי אדם לבטל צוואה הדדית עליה חתם, ובאילו תנאים, מוסדרת בסעיף 8א לחוק הירושה, תשכ"ה-1985 (להלן: "חוק הירושה") אשר חוקק במסגרת תיקון מספר 12, תשס"ה-2005. הוראות סעיף 8א לחוק הירושה חלות רק על צוואות אשר נחתמו לאחר התיקון. בענייננו, הצוואה ההדדית נחתמה בשנת 1985, ומשכך חל עליה הדין אשר היה בתוקף לפני התיקון משנת 2005.

 

17. פסק-הדין הראשון אשר הכריע בסוגיה האמורה באשר לצוואות אשר נחתמו לפני תיקון מספר 12 לחוק הירושה, ניתן במסגרת ב- ע"מ 10807/03 זמיר נ' גמליאל, פ"ד סב(1), 601 (להלן: "פרשת זמיר"). פסק-הדין ניתן בשנת 2007, לאחר התיקון לחוק עת בפני בית-המשפט עמדו הוראות סעיף 8א לחוק, אולם הוא עסק בצוואה שנחתמה בשנת 1990 ואשר הוראת סעיף 8א אינן חלות עליה.

 

אף לפני פרשת זמיר נדונה הסוגיה במספר פסקי דין בבית-המשפט העליון - עת הועמדה זכותו של בן זוג שחתם על צוואה הדדית לשנות את צוואתו אל מול אינטרס ההסתמכות של בן הזוג השני - אולם הסוגיה הושארה בצריך עיון (ראה ע"א 4402/98 מלמד נ' סולומן, פ"ד נג(5), 703; בע"מ 4282/03 אולגה לרנר נ' יעקב פייר (פליקס), פורסם באתר האינטרנט נבו (21.06.05)).

 

ראה דברי כב' הנשיא (כתוארו אז) א' ברק ב- ע"א 4402/98 הנ"ל, בעמ' 710:

 

"כלל היסוד בדיני צוואות הוא שהמצווה רשאי לשנות את צוואתו בכל עת שירצה (ראה סעיף 27 לחוק הירושה). הוראה (בצוואה או מחוצה לה) השוללת את כוחו של המצווה לשנות את הצוואה או מגבילה אותו - בטלה. כמו-כן, כל הסכם בדבר ירושתו של אדם - בטל (סעיף 8 לחוק הירושה). החלתו של דין זה בצוואה המשותפת וההדדית מעוררת קושי ניכר. בצוואה משותפת והדדית קיים אינטרס הסתמכות שעליו ראוי לכאורה להגן. בכך שונה צוואה משותפת והדדית מצוואה "רגילה". בצוואה רגילה אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה (ראו: ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, בעמ' 781; ע"א 119/89 טורנר נ' טורנר, בעמ' 85; ע"א 1212/91 קרן לב"י נ' בינשטוק, ע"א 1900/96 טלמצ'יו נ' האפוטרופוס הכללי). גם בצוואה המשותפת וההדדית אין אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של היורשים. עם זאת, לכאורה קיים אינטרס הסתמכות ראוי להגנה של המוריש האחר. מבחינה זו דומה צוואה משותפת והדדית לחוזה. בצוואה משותפת והדדית עניין לנו בגמירת-דעת של שני מצווים הפועלים במשותף ובאופן הדדי. האין זה ראוי לקבוע כי עם מותו של מצווה אחד בצוואה משותפת והדדית אין המצווה השני יכול לחזור בו מצוואתו המשותפת וההדדית? אכן, שיטות משפט המכירות בצוואה משותפת והדדית קובעות כי כוח החזרה של המצווה מוגבל הוא (ראו: סעיף 2271 לB.G.B - הגרמני; וכן N.J. Williams On Wills (vol. I) [13], at p. 20). עם זאת, שיטות משפט אלה מכירות בדרך-כלל בהסכם בדבר ירושתו של אדם, ואילו המשפט הישראלי אינו מכיר בכך (סעיף 8(א) לחוק הירושה). על רקע זה מתעוררת השאלה מה הדין בישראל. באימרת אגב ציין השופט קיסטר, ביחס לצוואה משותפת כי "כל אחד מן המצווים חופשי לשנות את צוואתו עד ליום פטירתו, ואין דין מיוחד למקרה ששני אנשים עורכים צוואות, האחד לטובת רעהו" (ע"א 576/72 הנ"ל, בעמ' 380). תוצאה זו קשה היא. במשפט המקובל האנגלי התגברו על קושי זה בעזרת מוסד הנאמנות: עם מותו של מצווה אחד מבין שני מצווים משותפים והדדיים, הופך המצווה השני לנאמן. ייתכן גם שניתן לקבוע בישראל, כי לאור אינטרס ההסתמכות, ביטול הצוואה השניה הינו פעולה שלא בתום-לב, בניגוד להוראת סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973, החלה גם על פעולה משפטית (כמו צוואה) שאינה בבחינת חוזה (סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי))."

 

18. במקרה שנדון בפרשת זמיר חתם המנוח על צוואה חדשה אשר הוראותיה סתרו את הוראותיה של צוואה הדדית משותפת עליה חתם עם אשתו המנוחה מספר שנים קודם לכן. באותו מקרה, המנוח חתם על הצוואה החדשה לאחר פטירת אשתו ולאחר שהצוואה ההדדית קויימה ביחס לעזבונה. עם זאת, נדחתה הטענה שלאור אינטרס ההסתמכות של אשתו המנוחה של המנוח אין לקיים את צוואתו המאוחרת. נפסק, כי עצם ההדדיות של הצוואה - אין בה כדי לשלול מהמצווה את זכותו לחזור בו מהצוואה. בהעדר הוראה בצוואה הדדית, אשר נעשתה לפני תיקון מספר 12 לחוק הירושה, השוללת מהמצווים את האפשרות לשנות את הצוואה לאחר מותו של מי מהם, אין לקרוא לצוואה הוראה שכזו.

 

ר' דבריה של כב' השופטת מ' נאור, בפסקאות 16-15 לפסק-דינה:

 

 

"... לדעתי, מעצם ההדדיות של צוואות הדדיות בכתיבת הצוואות, אין ללמוד על רצון משותף של בני הזוג להגביל זה את כוחו של זה לשנות את הצוואה לאחר מות של מי מהם, וכל, כמובן, באין אינדיקציה פרשנית אחרת.

 

16. זאת ועוד. חוק הירושה מלמדנו כי עקרון יסוד בדיני הירושה הוא כוחו של המוריש לשנות מצוואתו מתי וכפי שיחפוץ. כך, הסכם בדבר ירושתו של אדם שנעשה בחייו של אותו אדם - בטל (סעיף 8 לחוק); התחייבות של אדם לעשות צוואה, לשנותה או לבטלה - "אינה תופסת" (סעיף 27(א) לחוק); הוראה בצוואה השוללת או מגבילה את זכות המצווה לשנות את הצוואה - בטלה (סעיף 27(ב) לחוק). בהעדר עיגון לכוונה משותפת אחרת של כותבי צוואות הדדיות, ולו באופן משתמע, אין, לטעמי, מקום לסטות מהוראות אלה. דעתי היא, כי אין בהדדיות בצוואות כשלעצמה כדי שניצור פרזומציה, כי כוונת הצדדים היתה להתנות על הוראות הדין (אם אכן ניתנות הן להתניה).

 

בני זוג שכתבו צוואותיהם לפני התיקון, כל שעמד לפניהם הוא הוראות הדין, הברורות למדי, בדבר אי הטלת הגבלות על שינוי הצוואה (וראו גם: ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר, פ"ד כז(2), 373, 380; ע"א 290/78 וינשנקר נ' אדלמן, פ"ד לד(1), 122). בעניין בני זוג שכאלה - ובהעדר כוונה אחרת, מפורשת או משתמעת - לא ניתן, לדעתי, להניח כי רצונם היה להגביל זה את כוחו של זה בשינוי הצוואה. יתכן שכן, אך יתכן שלא. בהעדר כל ראיה על כוונה משותפת אחרת של הצדדים, לא ראוי, לדעתי, לקבוע לגבי צוואות שנעשו לפני החוק שהיתה כוונה משותפת להתנות על הדין ולהגביל את בן הזוג האחר.

 

ניתן להעלות על הדעת - והכל לגבי צוואות שנערכו לפני התיקון בחוק - שלוש סיטואציות טיפוסיות (ולא בהכרח בלעדיות) של צוואות הדדיות משותפות: האחת הכוללת הוראה דומה לזו שנכללה בפרשת מלמד, ולפיה המורישים משאירים לעצמם זכות לשנות את הצוואה כרצונם לאחר פטירת אחד מהם; השניה - כשהצוואות ההדדיות "שותקות" בשאלה האמורה; השלישית - כשהצוואות ההדדיות, אוסרות על שינוי צוואתו של האחד לאחר מותו של האחר. הסיטואציה השלישית אינה מתעוררת בענייננו. הסיטואציה הראשונה - הוכרעה בעניין מלמד; לפנינו הסיטואציה השניה מבין השלוש - הצוואה שותקת (לפרשנות הסכם בין בני זוג שיש בו "שתיקה", על-פי האווירה המשפטית בשעה בה נערך ראו פסק דיני בבית-המשפט המחוזי בירושלים, ה"פ (יר') 1285/02 הקופה לתגמולים ופנסיה של עובדי הסוכנות היהודית נ' פרי, (לא פורסם)). הצוואות ההדדיות שבפנינו נערכו עוד בשנת 1990. בעוד שבני זוג אשר ערכו צוואות הדדיות לאחר תיקון החוק ומבקשים לשחרר זה את רעהו ממגבלות התיקון - עליהם הנטל לכתוב "הוראה אחרת"; אין מקום להטיל נטל דומה, ולמפרע, על מי שערכו צוואותיהם לפני התיקון."

 

19. בענייננו, עיון בצוואה ההדדית מלמד כי אין בה כל הוראה המתייחסת לזכות המצווים לחזור בהם מהוראות הצוואה - לא הוראה השוללת זכות זו ולא הוראה המתירה חזרה מהצוואה. כמו-כן, לא ניתן להסיק מהנסיבות כי בני הזוג התכוונו לשלול את זכותם לחזור מהוראות הצוואה ההדדית. איני מקבל את טענת הנתבע בסיכומיו, כי התובעים לא סתרו את טענתו העובדתית בתצהירו לפיה כוונת בני הזוג במועד עשיית הצוואה היתה למנוע את שינויה על-ידי מי מהם, ומשכך יש לקבל את הצהרתו זו. את טענתו זו מבקש הנתבע לבסס, בין היתר, על כך שב"כ התובעים נמנע מלחקרו על תצהירו. כאמור, בין הצדדים הסכמה דיונית אשר קיבלה תוקף של החלטה, לפיה המחלוקת בין הצדדים היא משפטית וכי פסק-הדין יוכרע על-פי הדין ומבלי שייערך בירור עובדתי. לפיכך, אין לקבל את טענותיו העובדתיות של הנתבע המפורטות בתצהירו, גם אם לא נחקר עליהן בחקירה נגדית על-ידי ב"כ התובעים.

 

בנסיבות אלה, ובהתאם להלכה שנקבעה בפרשת זמיר, המסקנה היא כי הצוואה ההדדית לא שללה מהמנוחה את זכותה לחזור בה מהוראותיה ולעשות צוואה חדשה.

 

20. זאת ועוד, יש לתת את הדעת לכך שהמקרה שבפניי שונה מהמקרה שנדון בפרשת זמיר, בכך שהנתבע שלפניי עודו בחיים ויכול הוא לערוך צוואה חדשה ובמסגרתה לשנות את הוראות הצוואה ההדדית. משכך, נראה כי במקרה שלפניי אין למצווה השני - הנתבע - אינטרס הסתמכות עליו יש להגן, קל וחומר במחיר פגיעה בזכותה של המנוחה לשנות את צוואתה, זכות אשר עוגנה כאמור בחוק הירושה.

 

בעניין זה טוען הנתבע, כי "התנהגותה של המנוחה גרמה לשינוי לרעה במצבו של המבקש (הנתבע - י.ש.), שהרי לו היתה המנוחה מגלה לו בזמן אמת (25.1.95) את דבר ביטול צוואתה ההדדית והמשותפת לה ולמבקש שלפיה זכה המבקש בדירת המגורים שלהם בעשיית הצוואה החדשה, היה נוקט בהליכים לשמירה על זכויותיו הקנייניות בדירה האמורה עוד בחייה של המנוחה" (סעיף 36 לסיכומי הנתבע).

 

בכל הכבוד, אין בטענה זו ממש. הנתבע לא קנה חלק בזכויותיה של המנוחה בדירה וכל הליך בו יכול היה לנקוט אז ביחס לשמירה על זכויותיו בדירה יש באפשרותו לנקוט גם לאחר פטירת המנוחה, ולראיה, התובענה שהגיש.

 

ה - סיכומם של דברים

21. נוכוח האמור לעיל, אני קובע כדלקמן:

 

א. התנגדות הנתבע לקיום הצוואה האחרונה נדחית.

 

ב. תובענה לקיום הצוואה האחרונה מתקבלת.

 

ג. התובעים יגישו פסיקתא לחתימתי ערוכה בהתאם לטופס 5 בתוספת לתקנות הירושה, תשנ"ח-1998.

 

ד. לאור האמור, מתקבלת ההתנגדות לקיום הצוואה ההדדית והבקשה לקיומה נדחית."

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד שלומי נרקיס. אין להעתיק ו/או להפיץ תכנים ו/או קטעים ממאמר זה, בכל צורה שהיא הן דרך אמצעי אלקטרוני ומכני, לרבות צילום, הקלטה, הקלדה וכיו"ב ללא אישור של עו"ד שלומי נרקיס מראש ובכתב.