עסקאות בירושה עתידה

פורסם : 21.12.2014

הדפסת המאמר

שלח לחבר

עסקאות בירושה עתידה

מאת: עו"ד שלומי נרקיס

1. מבוא 

2. מהותו של סעיף 8(א) לחוק 

3. מהותו של סעיף 8(ב) לחוק  

4. חוק יחסי ממון למול סעיף 8 לחוק הירושה

 

 

 

1. מבוא

סעיף 8 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

 

"8. עסקאות בירושה עתידה

(א) הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים.

(ב) מתנה שאדם שנותן על-מנת שתוקנה למקבל רק לאחר מותו של הנותן, אינה בתוקף אלא אם נעשתה בצוואה על-פי הוראות חוק זה."

 

כפי שנראה להלן, את סעיף 8 לחוק הירושה יש לפרש על דרך הצמצום המירבי והקפדנות החמורה בשל ההגבלה שהוא מטיל על חופש החוזים {ע"א 682/74 אברהם יקותיאל נ' בינה ואסתר ברגמן, פ"ד כט(2), 757, 762 (1975); ד"נ 39/80 ברדיגו ואח' נ' ד.ג.ב. 9 טקסטיל בע"מ ואח', פ"ד לה(4), 197 (1985); אורי ידין "מבט מורחב על חשבון בנק משותף", הפרקליט לג (התש"ם-התשמ"א), 572; ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2), 752}.

 

גישה זו נובעת מהעמדה המקדשת את חופש החוזים, והרואה בעין רעה ניסיון להגביל אדם מלהתחייב כרצונו התחייבות בנוגע לרכושו. היא בוודאי נכונה במקרים בהם אין ספק כי ההתחייבות נעשתה מרצון חופשי וללא השפעה זרה. הפרשנות המצמצמת של סעיף 8(ב) לחוק הירושה מתחייבת איפוא הן על יסוד שיקולים כלליים והן על רקע ההלכה הפסוקה. 

 

2. מהותו של סעיף 8(א) לחוק

ראוי הוא לפרש את סעיף 8(א) לחוק הירושה באופן שהוא יוגבל לאותם מקרים בהם זכות עוברת מאדם לרעהו עם מותו של הראשון.

 

נראה כי במסגרת סעיף 8(א) לחוק הירושה, על-פי כוונת המחוקק, עניין לנו בזכות, אשר על תכונותיה, היקפה, וחולשותיה מועברת עם המוות מאדם לרעהו. כזה הוא המצב כאשר ראובן עושה הסכם עם שמעון ומורה בו, כי עם פטירתו, תעבור זכות פלונית משלו לשמעון, ולא ליורשים על-פי סדרי הירושה {ד"נ 39/80 גניה ברדיגו ואח' נ' ד' ג' ב' 9 טקסטיל בע"מ, פ"ד לה(4), 197, 228 (1985)}.

 

ש' שילה מציין בספרו {פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 (התשנ"ב), 97-96}, ביחס להבחנה זו, כי "החילוק בין הסכם בדבר ירושה, שבטל, לבין הסכם בדבר נכסי עזבון, שתקף, הוא מן הדקים ולא בנקל אפשר ליישם את העקרון המופשט על מסכת העובדות".

 

מה שאסור הוא לפי סעיף 8(א) לחוק הירושה אינו הסכם הנוגע לעזבונו העתיד של מוריש אשר עודנו חי, ובוודאי לא הסכם בדבר נכס מסויים מנכסי עזבונו. האיסור חל אך ורק על הסכמי ירושה והם אינם אלא הסכמים המתיימרים להעביר יורש מירושתו או לעשות ליורש את מי שאינו יורש לא על-פי דין ולא על-פי צוואה ככתוב בחוק.

 

המדובר הוא בהענקה או בשלילה של זכות ירושה, ולא בעסקות הנוגעות לנכסי העזבון. ואומנם אין סעיף 8(א) לחוק הירושה בא אלא לאסור שינוי, בדרך הסכם או ויתור בחיי המוריש, של סדרי ירושתו. ומאידך גיסא, עסקאות בעזבון אשר אינן נכנסות בגדר האיסורים שבסעיפים 6 או 7 לחוק, אין כל מקום לאסרן {ע"א 682/74 אברהם יקותיאל נ' בינה ואסתר ברגמן, פ"ד כט(2), 757, 762 (1975)}.

 

המחוקק לא רצה לתת אפשרות למוריש לקשור עצמו בדבר ירושתו על-ידי הסכם אלא לתת לו אפשרות לצוות באופן שיוכל לחזור בו מצוואתו ורצונו עד מותו {ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1), 477 (1991); ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2), 757 (1975)}.

 

3. מהותו של סעיף 8(ב) לחוק

בשיטות המשפט השונות, וגם בישראל, מקובל להבחין בין שני סוגי מתנה עיקריים. האחד, מתנה בין החיים {donatio inter vivos}. השני, מתנה מחמת מיתה {donatio mortis causa}.

 

הסוג האחד, מוסדר בחוק המתנה ועניינו במתנה אותה התכוון המקנה לתת בעודנו בחיים, בין אם באופן מיידי ובין אם במועד כלשהו בעתיד.

 

הסוג האחר, מוסדר בחוק הירושה, ועניינו במתנה אותה התכוון המעניק לתת לאחר מותו.

 

חוק המתנה נותן תוקף משפטי למתנה בין החיים, בין אם מדובר במתנה המוקנית לאלתר {סעיף 2 לחוק המתנה}, ובין אם מדובר בהתחייבות לתת מתנה {סעיף 5 לחוק המתנה}.

 

מתנה המוקנית לאלתר היא מתנה מוגמרת, בה הנותן אינו רשאי לחזור בו מנתינתה. גם בהתחייבות לתת מתנה, מעניק החוק להתחייבות תוקף, אולם הוא מתנה את מתן התוקף בקיום מסמך כתוב, והוא מאפשר לנותן המתנה לחזור בו בתנאים מסויימים מן ההתחייבות. מכאן שמדובר בהתחייבות "חלשה" מהתחייבות חוזית רגילה.

 

לעומת-זאת, אין חוק הירושה מכיר בתוקפן המשפטי של מתנות מחמת מיתה. כלל זה בא לידי ביטוי בסעיף 8(ב) לחוק הירושה.

 

המחוקק סבר שאדם אינו יודע את מידת ימיו ומה יהיו צרכיו עד לרגע האחרון. כמו-כן, אדם עלול, בזמן שהוא שרוי במצב רוח מסויים, לקשור עצמו ואף למסור את השליטה או זכויות ברכושו לאדם מסויים כבר בחייו, ולאחר זמן יראה ששגה ויבקש לחזור בו ואם לא תהיה לו האפשרות לשנות את החלטתו, יהיה מן הצועקים ואינם נענים. כל זאת רצה המחוקק למנוע ולכן קבע המחוקק, שאדם יכול לעשות דיספוזיציה לאחר מותו רק על-ידי צוואה, המקבלת תוקף רק עם פטירתו, ועד אז יוכל לשנותה כל אימת שירצה.

 

החשיבות העיקרית של סעיף 8(ב) לחוק הירושה היא בהיותו מונע את עקיפתם של ההסדרים הקבועים בחוק הירושה באשר לירושה על-פי צוואה {ראה גם גד טדסקי "שליחות לאחר המוות" עיוני משפט י 257, 261, המזכיר את הרקע ההיסטורי לחקיקת סעיף 8(ב) לחוק הירושה}.

 

הרציונל העומד מאחורי סעיף 8(ב) לחוק הירושה הוא העדפת חירות הצוואה, וזכות המצווה לעורכה או לשנותה בכל עת, מבלי שכבלי הסכם או התחייבות לתת מתנה יעמדו לו למכשול, אלא-אם-כן, כמובן, רצונו זה של בעל הנכס בא לידי ביטוי בצורת צוואה, כנאמר בסעיף 8(ב) סיפא לחוק הירושה.

 

לצורך סעיף 8(ב) לחוק הירושה, השאלה היא אחת בלבד והיא, האם המתנה ניתנה למערערים לאלתר או שמא הם זכו בה בפועל רק עם מות המנוחה וכאמור קובע סעיף 8(ב) לחוק הירושה את בטלותה של מתנה שכזו {דברי כב' השופט דב לוין ב- ע"א 763/88 פילובסקי נ' בלס, פ"ד מה(4), 521 (1991)}.

 

4. חוק יחסי ממון למול סעיף 8 לחוק הירושה

חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973 (להלן: "חוק יחסי ממון") הינו חוק מאוחר לחוק הירושה, והוא יצר במסגרתו הסדר ספציפי ומאוחר ביחס לסעיף 8(א) לחוק הירושה המשקף הסדר קודם וכללי.

 

הסכם בין בני זוג המסדיר את יחסי הרכוש ביניהם הינו הסכם ממון כמוגדר על-פי סעיף 1 לחוק יחסי ממון. ראינו כי מכוח סעיף 2(ד) לחוק יחסי ממון, הסכם גירושין שאושר בפסק-דין גירושין על-ידי בית-דין רבני דינו כהסכם ממון.

 

סעיף 3 לחוק יחסי ממון קובע כי אם לא עשו בני הזוג הסכם ממון או אם לא נקבע בו אחרת, יראו אותם כמסכימים להסדר איזון משאבים, ויראו הסדר זה כמוסכם בהסכם ממון בעל תוקף.

 

סעיף 5 לחוק יחסי ממון קובע את זכותו של בן זוג, בין היתר, בפקיעת נישואין עקב מות בן זוג. משמעות הדבר היא כי בגדר הסכם ממון או הסדר איזון משאבים בלא הסכם מניח המחוקק אפשרות כי ההסכם או ההסדר יחול על בן זוג גם בפקיעת נישואין מחמת מיתה.

 

פשיטא, שבנסיבות אלה מעדיף המחוקק בתחום יחסי ממון בין בני זוג את תכניו של הסכם הממון או הסדר איזון המשאבים על פני הוראות חוק הירושה, ואין הוא צופה אפשרות כי ההסדר, ככל שהוא נוגע לשלב שלאחר פטירת בן הזוג, יבוטל ויידחה מפני הוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה.

 

הטעם שבמדיניות המשפטית העומד מאחורי כלל זה הוא ברור. ישנו עניין בסיסי לעודד בני זוג - בייחוד אלה המצויים בעיתות משבר ולקראת גירושין - להגיע להסדרי ממון כוללים אשר יפתרו במכלול אחד את כל ענייני הרכוש שביניהם, ובמידת הצורך גם יתייחסו באותה מסגרת למצבים שלאחר פטירת אחד מבני הזוג.

 

הרציונל העומד מאחורי הפרשנות המצמצמת את תחולת סעיף 8(א) לחוק הירושה ביחס להסכם רגיל המתייחס לנכס של העזבון, תקף על אחת כמה וכמה לגבי הסכם ממון בין בני זוג הנוגע למאטריה מיוחדת שלגביה יש עניין מיוחד שבמדיניות להקל ולקדם פתרון בעיות כאובות בדיני משפחה שלעיתים נוקפות שנים רבות עד לפתרונן.

 

המחוקק עצמו נתן יותר מרמז לכוונתו זו בכך שביקש בחוק יחסי ממון לתקן את חוק הירושה בדרך כפי שתפורט להלן.

 

בפרק השני לחוק הירושה הדן ב"ירושה על-פי דין" נקבע בסעיף 10 לחוק הנ"ל כי יורש ראשון על-פי דין הינו בן זוגו של המוריש. סעיף 11 לחוק הירושה קובע מה יטול בין הזוג אם ישנם קרובים יורשים אחרים על-פי דין.

 

בסעיף 11(ג) לחוק הירושה נקבע כי המגיע לבן הזוג על-פי עילה הנובעת מקשר האישות ובכלל זה מה שאישה מקבלת על-פי כתובתה ינוכה מחלקו בעזבון.

 

יחד-עם-זאת, מוסיף הסיפא לאותו סעיף כי "הוראה זו לא תחול על מה שמגיע לבן הזוג על-פי חוק יחסי ממון או לפי הסכם ממון כמשמעותו באותו חוק ואינה באה לפגוע בזכותו של בן זוג לקבל מן העזבון מה שהמוריש קיבל לרגל הנישואין על-מנת להחזירו כשיפקע".

 

יוצא, איפוא, כי זכויות בן זוג על-פי הסכם ממון לא תנוכינה מחלקו בעזבון, והדבר משתלב עם האמור בסעיף 104 לחוק הירושה היוצר סדרי עדיפות מסויימים בין חובות העזבון, וביניהם ניתנה עדיפות למגיע לבן הזוג על-פי חוק יחסי ממון או על-פי הסכם ממון כמשמעו באותו חוק.

 

ועוד ראוי להוסיף. סעיף 148 לחוק הירושה קובע כי חוק זה אינו בא לפגוע ביחסי ממון בין איש לאשתו או בזכויות הנובעות מקשר האישות, אולם על זכויות ירושה ועל זכויות למזונות מן העזבון יחול רק חוק הירושה.

 

הוראה זו מוציאה במפורש את תחום יחסי הממון מגדר חוק הירושה.

 

מן האמור עולה כי המחוקק התייחס להסכם הממון כהסכם בעל תוקף מלא לאחר פטירת בן הזוג גם אם לא עוגן בצוואה כדין. מכאן גם ניתן להסיק כי צוואה הסותרת הסכם ממון מוקדם ממנה איננה תופסת.

 

תמיכה להשקפה לפיה גובר הסכם ממון על הוראות סעיף 8(א) לחוק הירושה ניתן למצוא בדבריהם של שמואל שילה, פנחס שיפמן ו- אריאל רוזן-צבי כפי שנפרט להלן.

 

פרופ' ש' שילה בספרו {שם, 97 ואילך}, מגיע למסקנה חד-משמעית, כי הוראות חוק יחסי ממון עדיפות על סעיף 8 לחוק הירושה, וזאת, ראשית, מאחר שמדובר בחוק מאוחר וספציפי לעומת חוק מוקדם וכללי.

 

יתר-על-כן, לטעמו, ברור על פניו כי המחוקק התכוון לעודד הסכמי ממון בין בני זוג והדבר אינו מתיישב עם מתן עדיפות ועליונות לסעיף 8(א) לחוק הירושה על פני הסכמים אלה.

 

הוא מציין היבט נוסף התומך במסקנה זו והוא כי להסכם הממון תכונות מיוחדות הנותנות לו אופי ממוסד יותר מהסכם רגיל, המזכירות את דרישות ה"מיסוד" של צוואה - כגון הצורך שיהיה בכתב, הצורך באישור בית-משפט או בית-דין והצורך להשתכנע כי ההסכם ניתן מהסכמה חופשית, תוך הבנת משמעויותיו ותוצאותיו.

 

גם פרופ' פ' שיפמן במאמרו {"יחסי ממון בין בני זוג" קובץ הרצאות בימי עיון לשופטים (התשל"ג), 126} מתייחס לשאלה זו במישרין ומביע עמדה דומה, באומרו כי "הסכם ממון שנערך כדבעי, כוחו עימו להשיג תוצאות שלפי הדין הקודם נבצר היה להשיגם. כך, למשל, חוק הירושה אינו מכיר בהסכמי ירושה, אפילו כשהם נערכים בין בני זוג. לפי אותו חוק, כל צוואה ניתנת לביטול על-ידי המצווה שאינו יכול לקשור עצמו לגבי ירושתו העתידה. התקשרות שכזאת, בה, למשל, מסכימים בני הזוג לצוות הדדית את רכושם זה לזה אינה בת-תוקף לפי חוק הירושה מחמת היותה פוגעת בחופש הצוואה, אך היא עשויה למצוא מקלט ב"הסכם ממון" לפי החוק ולזכות במסגרתו בתוקף מלא. הרי עצם שיטת "איזון המשאבים" מיועדת לקבוע את גודל הנכסים, בין היתר, עם מות אחד מבני הזוג ולא יגרע חלקו של הסכם המעביר לרשות הנותר בחיים לא את מחצית מכלל הנכסים אלא, למשל, אותם בשלמותם".

 

פרופ' א' רוזן-צבי בספרו {יחסי ממון בין בני זוג, 305} מציע דרך ליישב בין שני ההסדרים באופן שאם מדובר בהסכם ממון הקובע הסדר אחיד למקרה של פקיעת נישואין בין עקב גירושין ובין עקב פטירה יש לתת לו תוקף גובר על סעיף 8(א) לחוק הירושה.

 

לעומת-זאת, אם נקבע בו הסדר שונה למקרה גירושין ולעת פטירה, הוא יועבר ל"מישור אחר של הסכם בדבר ירושתו של אדם" שנדחה מפני חוק הירושה.

 

הנטיה הרווחת הינה שלא ללכת בדרך האחרונה המוצעת אלא להכיר בעליונות הסכם הממון על פני הוראות חוק הירושה בלא להיזקק לאבחנות האמורות.

 

כאמור, הסכם ממון מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, גובר על הוראת סעיף 8 לחוק הירושה.

 

הסכם הממון הסטטוטורי הקבוע בחוק יחסי ממון חל הן בקרות אירוע של גירושין והן בקרות אירוע של פטירה {ראה סעיף 5(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג}.

 

הסכם הממון הוולנטרי שערכו בני זוג שנישאו לאחר 1.1.74 יכול לחול גם בקרות אירוע של פטירה {ראה סעיף 3(א) לחוק יחסי ממון בין בני זוג}.

 

הוראות הפרק הראשון של חוק יחסי ממון מאפשרות גם לבני זוג שנישאו לפני 1.1.74 לערוך הסכם וולנטרי שיכול ויאמץ את דפוסי ההסכם הסטטוטורי בחוק יחסי ממון השונה מהסדר איחוד המשאבים.

 

חופש החוזים נגזר מכבוד האדם. אין הגבלה על תוכן הסכם ממון בחוק יחסי ממון בין בני זוג. יתירה מכך, מהחוק משתמעת הוראה המאפשרת לבני זוג שנישאו לפני 1.1.74 להסדיר בהסכם ממון הקניית רכוש של בן זוג למשנהו לאחר מות בן הזוג. חוק יחסי ממון אינו מגביל את תוכן ההסכם רק לפעולות שתבוצענה בחיי בני הזוג.

 

נבהיר ונדגיש כי הקביעה שהסכם ממון, כמשמעו בחוק יחסי ממון, תקף חרף הוראת סעיף 8 לחוק הירושה - אינה נוגדת את תקנת הציבור.

 

ב- תמ"ש (ת"א) 32240/96 {פני פרידל בן נ' עורך-דין אמנון, תק-מש 99(2), 1 (1999)} קבע בית-המשפט כי הוראת סעיף 6(ג) להסכם הממון תקפה ואין מניעה להורות על אכיפתה.

 

ב- תמ"ש (ב"ש) 25786-06-10 {ב.ט. נ' עזבון המנוח א.ט. ז"ל ואח', תק-מש 2012(4), 38 (2012)} נפסק מפי כב' השופטת גאולה לוין:

 

"פסק-דין

בפניי תובענה כספית ע"ס 143,616 ₪ בתוספת סך של 400 דולר לחודש מיום 28.6.10 ואילך. 

 

רקע עובדתי

1. התובעת הינה גרושתו של עו"ד א.ט. ז"ל (להלן: "המנוח"). התובעת והמנוח היו נשואים משנת 1958 ועד ליום 2002. מנישואין אלו נולדו לתובעת ולמנוח שני ילדים: ר.ט. ונ.ג.ה.

 

ביום 1.11.01, טרם הגירושין בין התובעת ובין המנוח, נערך ביניהם הסכם גירושין (להלן: "הסכם הגירושין").

 

בסעיף 3.2 להסכם הגירושין נקבע כדלהלן:

 

"הבעל מתחייב להעביר לאישה מידי חודש בחודשו ולא יאוחר מ- 10 סכום כסף בש"ח שווה ערך ל- 400$ (ארבע מאות דולר של ארה"ב). הבעל ישלם לאישה סכום זה כל ימי חייה של האישה ובמקרה של מות הבעל ישלם עזבון של הבעל סכום זה לאישה, הבעל יכלול תנאי זה בצוואה אותה מתחייב להשאיר."

 

(להלן: "התשלומים החודשיים")

 

בסעיף 3.3 להסכם נקבע:

 

"הבעל מתחייב לשלם לאישה במשך 3 שנים סכום נוסף שווה ערך בש"ח ל-15,000$ (חמישה-עשר אלף דולר של ארה"ב)."

 

הסכם הגירושין קיבל תוקף של פסק-דין בבית-הדין הרבני האזורי בבאר שבע, ביום 8.4.02.

 

2. המנוח נפטר לבית עולמו ביום 2010 המנוח הותיר צוואה בעדים, אשר נערכה בסמוך לפטירתו, ביום 31.3.10.

 

על-פי צוואתו של המנוח, היורשת היחידה של עזבונו היא הנתבעת 2 (להלן: "הנתבעת") אשר היתה חברתו לחיים של המנוח בעשור האחרון לחייו.

 

בצוואתו הדיר המנוח את ילדיו מהירושה.

 

כמו-כן, בצוואה לא נכללה הוראה כלשהי בדבר תשלומים חודשיים או אחרים לתובעת.

 

צו קיום צוואה לא הובא בפניי, אך מדברי הצדדים עולה כי הצוואה קויימה לאחר שלא הוגשה התנגדות לקיום הצוואה.

 

עמדת התובעת:

3. בכתב התביעה, שהוגש ביום 14.6.2010, דרשה התובעת לחייב את הנתבעים לשלם לה תשלום חד-פעמי שווה ערך ל- 5,000 דולר וכן תשלום בסך 400 דולר לחודש לתקופה שמיום 28.8.2003 עד ליום 28.5.2010 וכן לחייבם לשלם מדי חודש בחודשו סך בשקלים השווה ל- 400 דולר לחודש, משך כל ימי חייה של התובעת.

 

התביעה הופנתה כנגד עזבונו של המנוח (באמצעות היורשת ד.ז.) וכנגד הנתבעת, הגב' ד.ז., באופן עצמאי. התובעת הסבירה את התביעה העצמאית כנגד הנתבעת בכך שצורפה כנאמנת של המנוח, משום שעל-פי האמור באחד ממכתביה לתובעת, המנוח הורה לה בעל-פה מה לעשות עם הכספים אשר יוותרו מעזבונו.

 

לטענת התובעת, הנתבעת ידעה, בעת קבלת עזבון המנוח, בדבר קיום החוב לתובעת, והיא אחראית לסילוק חוב המנוח כלפיה.

 

4. התובעת טענה בכתב התביעה כי חרף התחייבות המנוח בסעיף 3.3 להסכם הגירושין, שולם לה עד כה סך של 10,000$ בלבד, כך שהמנוח נותר חייב לה 5,000$.

 

התובעת הוסיפה וטענה בכתב התביעה כי תשלום בסך של 400$ לחודש, אותם התחייב המנוח לשלם בסעיף 3.2 להסכם, נעשה משך למעלה משנה לאחר הגט, עד אשר הודיע לתובעת כי, באופן זמני, אין ביכולתו לשלם את הסכומים הנדרשים. התובעת, כך נטען, פנתה מספר פעמים למנוח וביקשה המשך התשלומים והוא דחה אותה כל פעם בתירוץ אחר, למועד מאוחר יותר. התובעת גילתה התחשבות במנוח ובמצבו הכלכלי, אך מעולם לא ויתרה על המגיע לה על-פי הסכם הגירושין.

 

כדי שלא תעלה טענת התיישנות מצד הנתבעים העמידה התובעת את החיוב בגין התשלומים החודשיים מיום 28.8.2003 ואילך.

 

יצויין כבר עתה כי בסיכומים מטעמה שינתה התובעת עמדתה ועתרה לחיוב הנתבעים בתשלומים מחודש ינואר 2005 ואילך. זאת נוכוח הודאתה בחקירתה הנגדית כי המנוח שילם את התשלומים החודשיים עד דצמבר 2004.

 

5. התובעת דוחה בסיכומיה טענות בדבר התיישנות ושיהוי. לעניין התשלומים החודשיים מדובר לשיטתה בעילת תביעה המתחדשת מדי חודש בחודשו משך כל ימי חייה של התובעת.

 

באשר לשיהוי הנטען, לטענתה לא ויתרה על המגיע לה אלא רק נענתה לבקשתו של המנוח להמתין עם דרישתה. היא התחשבה במנוח, כל עוד היה בחיים, והגישה את התובענה זמן קצר לאחר פטירתו, כך שלא השהתה את התביעה.

 

בתשובה לטענה כי ויתרה על הכספים ואף לא דרשה אותם אף כשבידי המנוח היו כספים מהתמורה ממכירת הדירה בלהבים, משיבה התובעת כי מכירת הדירה נעשתה בשנת 2000, כאשר המנוח הפסיק לשלם בשנת 2005.

 

6. בסיכומים מבקשת התובעת לפסוק לה סכום חד-פעמי מעזבון המנוח בגין התקופה שמיום 1.1.05 ועד שימלאו לתובעת 90 שנה, על-פי תוחלת החיים הצפויה, לטענתה. לחלופין, היא מבקשת כי ייפסק שהתובעת זכאית לקבלת סכום החוב שנצבר באופן מיידי, ומידי חודש היא זכאית לקבל סך של 400$, לכל ימי חייה.

 

7. התובעת הגישה, בנוסף לתצהיר עדות ראשית שלה, תצהיר של חברתה, גב' י.מ. הגב' מ' כתבה בתצהירה כי הינה חברתה הטובה של התובעת מזה כ- 25 שנה וידוע לה כי המנוח שילם לתובעת כספים, משך למעלה משנה, מכוח הסכם הגירושין בניהם. עוד הצהירה העדה כי התובעת ציינה בפניה ש"חסר לה כסף" כי המנוח הפסיק לשלם לה, היות והוא טוען כי אין לו כסף ואין מספיק עבודה.

 

הגב' מגל הצהירה כי מעולם לא שמעה מהתובעת כי היא ויתרה על המגיע לה, אלא טענה כי זה מאוד חסר לה. עוד הצהירה העדה כי ידוע לה שהתובעת פנתה למנוח מספר פעמים בבקשה כי ימשיך את ביצוע התשלומים ובכל פעם נענתה על ידו כי אינו יכול לשלם.

 

8. מטעם התובעת העידה גם גב' פ.מ., אשר שימשה מזכירתו של המנוח. גב' מ' העידה כי עבדה אצל המנוח קרוב ל- 20 שנה במשרה מלאה וכי לא ידעה על מצבו הכלכלי של המנוח, מלבד "מינוס באשראי שלו". גב' מ' מסרה בעדותה כי המנוח עבר בשלב מסוים לעבוד בדירתו לאחר שהמשרד נסגר בעקבות הוראה של עיריית באר שבע.

 

עמדת הנתבעת

9. בכתב הגנה מבקשת התובעת לדחות את התביעה כנגד שני הנתבעים. לעניין הנתבע 1 (עזבון המנוח) נטען כי הוא אינו אישיות משפטית ולפיכך יש לדחות את התביעה כנגדו. בסיכומים מתנגדת הנתבעת למתן פסק-דין נגד הנתבע 1 בהעדר הגנה, על יסוד הטענה כי כתב ההגנה הוגש בשם שני הנתבעים.

 

לעניין הנתבעת, נטען כי התביעה מבוססת על הסכם גירושין שהנתבעת איננה ולא היתה צד לו, ואין מקום לחייבה בתשלום כלשהו. בינה לבין התובעת אין כל יריבות וגרירתה להליך מנוגדת לדין.

 

הנתבעת מוסיפה כי המנוח הורה לה מה לעשות בכספים שיוותרו, ולא כלל את התובעת וילדיהם בהוראות אלו.

 

10. לטענת הנתבעת, התובעת והמנוח שינו את תנאי ההסכם בהתנהגותם ובסיכום שביניהם, שכן המנוח הפסיק לשלם לתובעת את התשלומים החודשיים. התובעת ויתרה ויתור מוחלט על זכויותיה הכספיות כנגד המנוח שהרי ישבה בחוסר מעש שנים עד לפטירת המנוח.

 

11. לטענת הנתבעת, משלא הגישה התובעת התנגדות ביחס לצו קיום צוואתו של המנוח, מנועה היא מלהעלות טענות כנגד הנתבעת בכל מסגרת אחרת, לרבות במסגרת תובענה זו.

 

12. הנתבעת טוענת כי תביעתה של התובעת התיישנה ו/או התובעת השתהתה שיהוי בלתי-סביר בהגשת תביעותיה עד כדי איון תביעותיה. בנוסף, כאשר זנחה את התנגדותה לקיום הצוואה גרמה לנתבעת להסתמך על העובדה כי ויתרה על טענותיה.

 

התובעת לא הוכיחה, לטענת הנתבעת, כי פנתה אל המנוח בבקשה כי ישלם לה הסכומים הקבועים בהסכם הגירושין וכן לא נקטה כל השנים בכל פעולה למימוש התחייבותו של המנוח.

 

נטען כי אין לקבל את טענתה של התובעת כי התחשבה במנוח בשל מצבו הכלכלי, כאשר התובעת ידעה כי המנוח מכר בית ונתן לבנם למעלה מ- 50,000$ וכן ידעה כי המנוח היה עורך-דין ידוע שעבד כשכיר בוועדת התכנון והבניה ____ והשתכר היטב.

 

מעצם העובדה כי התובעת לא נקטה בכל פעולה על-מנת לקבל הכספים ניתן ללמוד ולהסיק כי התובעת ויתרה על תשלומים אלו מהמנוח, כאשר לאור מערכת היחסים הטובה ששררה בין המנוח ובין התובעת וילדיהם לא היה צורך בויתור בכתב או בבית-משפט.

 

הנתבעת מציינת כי היא והתובעת היו ביחסים טובים וחברותיים ומעולם לא אוזכר על-ידי התובעת כי המנוח חייב לה כסף.

 

13. הנתבעת מוסיפה וטוענת כי רק לאחר מותו של המנוח - ורק לאחר שנודע לתובעת כי בנה כועס על כך שאביו הוריש את כל עזבונו לנתבעת - נולדה הדרישה לכספים וזאת בעידוד הבן, כאשר ה"טריגר" שהחזיר את התובעת מויתורה הוא בעצם תוכן צוואתו של המנוח. נטען כי לו המנוח היה מוריש את עזבונו לילדיו, לא היתה התובעת מגישה תביעה זו.

 

התובעת, כך נטען, ויתרה ויתור מלא גם על זכויותיה לאחר מותו של המנוח, כאשר התובעת לא ביקשה מהמנוח שיראה לה כי כתב צוואה על-פי התחייבותו בהסכם הגירושין ואף לאחר פטירתו של המנוח לא הגישה התנגדות למתן צו קיום צוואה.

 

לחילופין, טוענת הנתבעת, כי אף אם יקבע בית-המשפט כי היה ויתור מצד התובעת וכי התובעת חזרה בה מהויתור, גם אז לא קמה לתובעת זכות לדרוש את התשלומים העתידיים החודשיים שכן הויתור נעשה בטרם פטירתו של המנוח והחזרה מהויתור נעשתה לאחר פטירתו.

 

14. עוד נטען כי הוראות הצוואה גוברות על כל הסכם גירושין, פסק לגירושין וכל התחייבות. עצם העובדה כי המנוח התחייב לתובעת בהסכם הגירושין, אין בכך כדי לחייב את עזבונו, משהדבר לא צויין בצוואתו.

 

לשיטת הנתבעת, העובדה שהוכנס בהסכם הגירושין סעיף המחייב את המנוח לכלול חובתו כלפי התובעת בצוואתו מצביעה כי אין עזבונו חייב מאומה לתובעת משלא כלל המנוח התחייבות זאת בצוואתו.

 

בנוסף, העובדה כי המנוח לא כלל בצוואתו ההוראה בדבר החיוב לתובעת מעידה בדבר הויתור המוחלט מצד התובעת.

 

דיון והכרעה

15. אומר מיד כי תביעה זו בדין יסודה, ככל שהיא מופנית כלפי הנתבע 1, עזבון המנוח א.ט. ז"ל, באמצעות היורשת ד.ז..

 

התביעה מושתתת על פסק-דין של בית-הדין הרבני האזורי בבאר שבע מיום 8.4.2002, בו ניתן תוקף להסכם הגירושין בין המנוח לתובעת.

 

על-פי פסק-הדין, המנוח חויב להעביר לתובעת מדי חודש בחודשו סך של 400 דולר למשך כל ימי חייה. פסק-הדין מוסיף וקובע כי במקרה של מוות ישלמו התשלומים מתוך העזבון. כן חויב המנוח, על-פי פסק-הדין, לשלם לתובעת סך של 15,000 דולר בתוך פרק זמן של שלוש שנים.

 

 

לא נטען לפניי כי מי מהצדדים ביקש לבטל את פסק-הדין ומכאן שפסק-הדין עומד בתוקפו. החיובים על-פי פסק-הדין הם חוב המוטל על עזבון המנוח ולכאורה יש לקיימם מתוך נכסי העזבון.

 

16. הנתבעת, המבקשת שלא לקיים את פסק-הדין, מבססת על טענותיה על שלושה נימוקים מרכזיים. האחד - משלא הוגשה התנגדות לצו קיום צוואה מנועה התובעת מלהעלות טיעוניה בכל מסגרת אחרת. השני - התביעה התיישנה ו/או התובעת השהתה תביעתה שיהוי בלתי-סביר עד כדי איון תביעתה. השלישי - הוראות הצוואה גוברות על התחייבותו של המנוח על-פי הסכם הגירושין.

 

הנימוק הראשון והשלישי נוגעים לתקופה שלאחר פטירת המנוח. הנימוק השני נוגע למלוא התקופה הנטענת. אפתח איפוא בנימוק השני שעניינו התיישנות, שיהוי וויתור.

 

התיישנות ושיהוי

17. טענת ההתיישנות הועלתה מצד הנתבעת באופן סתמי ביותר, אף ללא ציון המועד בו נולדה, לשיטתה, עילת התביעה, וממנו מתחיל מירוץ ההתיישנות. הנתבעת גם לא נתנה מענה לטענת התובעת לפיה עילת התביעה ביחס לתשלומים החודשיים מתגבשת מדי חודש בחודשו, כך שאין התיישנות על תשלומים שהיו צריכים להשתלם בשבע השנים שקדמו להגשת התביעה. אכן, תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה (סעיף 6 לחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958). ובאשר לפסק-דין, תקופת ההתיישנות מתפרשת על פני 25 שנה (סעיף 21 לחוק ההתיישנות). כך או אחרת, אין מקום לטענת התיישנות ביחס לתשלומים מחודש ינואר 2005 ואילך כמו גם ביחס לתשלום בסך 5,000 דולר שהיה צריך להשתלם עד ליום 1.11.2004.

 

18. מכאן לטענת השיהוי. אין מחלוקת כי בתקופת חייו של המנוח התובעת לא נקטה נגדו בהליכים המשפטיים. התביעה הוגשה כוחודשיים לאחר פטירת המנוח. אכן, חלפו למעלה מחמש שנים מאז חדל המנוח לשלם לתובעת, על-פי טענתה, ועד להגשת התביעה. אך כידוע "לא על נקלה ישלול בית-המשפט סעד מבעל דין בטענת שיהוי. כדי שייעשה כך, חייבים להתקיים תנאים מסויימים, הקשורים בנסיבותיו המיוחדות של המקרה, ואלה טעונים הוכוחה, לפני שימצא בית-המשפט יסוד לדחות תביעה מחמת שיהוי ..." (דברי כב' השופט ד' לוין ב- ע"א 656/79 גרינפלד נ' קירשן, פ"ד לו(2), 309, 317). הדברים נכונים ביתר שאת כאשר בית-המשפט מתבקש להימנע מלהכיר בזכות הנובעת מפסק-דין חלוט.

 

שני התנאים העיקריים אותם על בית-המשפט לבחון במסגרת שיקול-דעתו כאשר מועלית טענת שיהוי הם: האם יש בשיהוי משום ביטוי לויתור על הזכות או הזנחה או יאוש מצד התובע והאם הורע מצבו של הנתבע עקב השיהוי (ראו, ע"א 554/84 החברה לשכון עממי בע"מ נ' גבריאל מימון, פ"ד מ(2), 802; ע"א 118/75 עזבון המנוח מחמד שריידי נ' חמד עלי מנסור, פ"ד לא(2), 659).

 

19. במקרה שלפנינו לא עלה בידי הנתבעת להוכיח כי נתקיימו התנאים האמורים. התובעת סיפרה בתצהירה ובעדותה כי כשהפסיק המנוח לשלם לה את התשלומים החודשיים הוא הודיע כי עושה זאת באופן זמני משום שאין ביכולתו לשלם באותה תקופה (סעיף 14 לתצהיר מיום 2.1.2011). התובעת, לדבריה, פנתה אליו מספר פעמים ובקשה המשך התשלומים והוא דחה אותה בכל פעם למועד אחר. התובעת גילתה התחשבות במנוח, אורך רוח וסבלנות. עדותה של התובעת, לפיה ביקשה את התשלומים מהמנוח ולא ויתרה על הכסף המגיע לה, הותירה רושם מהימן. לא מצאתי יסוד שלא לקבל את דבריה כי האמינה במנוח והיתה בטוחה שבאיזה שהוא שלב הוא כן ישלם לה. היא הכירה אותו כאדם ישר ולא ראתה לנכון להגיש תביעה. חיזוק לכך מצוי בעדותה של הגב' מגל, שהעידה כי התובעת סיפרה לה שהמנוח אינו משלם את מה שהתחייב בטענה שאין לו כסף והמצב לא טוב, והתובעת מאמינה שהוא ישלם. לדבריה התובעת אמרה לה "שהיא מאמינה שהוא ישלם, ושהיא מאמינה בהגינותו וביושר ליבו ואם יש הסכם היא בטוחה שהוא יעמוד בזה". גם עדותה של הגב' מגל הותירה רושם מהימן. הנתבעת, מצידה, לא הביאה ראיות לסתור טענות אלה ולא הציגה ראיות המצביעות על ויתור. עצם העובדה שלא הוגשה תביעה בחייו של המנוח והספקולציה כי הדבר נבע מציפיה כי המנוח יצווה את עזבונו לילדיו, ציפיה שנכזבה, באלה אין די כדי להוכיח ויתור. לא מן הנמנע כי התובעת פשוט קיוותה שהעניין יסתיים בדרכים אחרות, ללא צורך בפניה לערכאות. מכל מקום, מהתנהגותה במשך השנים לא ניתן ללמוד כי ויתרה על זכויותיה על-פי פסק-הדין ואין בידי לקבוע כי עצם הימנעותה מהגשת תביעה עד מותו של המנוח יש משום ויתור על זכויותיה.

 

20. באשר לתנאי השני בדבר שינוי מצב לרעה, הנתבעת לא טענה, וממילא לא הוכיחה, כי מצבו של המנוח (או עזבונו) הורע בעקבות השיהוי בהגשת התובענה. הנתבעת לא הראתה כי המנוח הסתמך על אי נקיטה בהליכים לאכיפת פסק-הדין. אוסיף כי לא נראה כי כתוצאה מן השיהוי קופחו אפשרויותיו של העזבון להוכיח טענותיו. אמנם בינתיים נפטר המונח. אך קשה להניח שלו היה המנוח בין החיים בעת הגשת התובענה, היה הדבר מסייע לשחרר אותו מהחיובים על-פי פסק-הדין.

 

שינוי הסכם בהתנהגות

21. לא ניתן גם לקבל את הטענה כי התובעת והמנוח שינו את תנאי ההסכם בהתנהגותם ובסיכום שביניהם. טענה זו מבוססת כל כולה על עצם הפסקת התשלומים מצד המנוח. בכך אין די, במיוחד כשעסקינן בהסכם ממון שקיבל תוקף של פסק-דין. על-פי סעיפים 1 ו- 2 לחוק יחסי ממון בין בני זוג תשל"ג-1973, שינוי בהסכם ממון צריך להיעשות בכתב ובאישור בית-משפט. הוראות אלה חלות גם ביחס לבני זוג שנישאו לפני חקיקת החוק (ע"א 419/84 טוכמינץ נ' טוכמינץ (28.2.85).

 

כפי שנפסק לא פעם, "כשם שהסכם ממון, כדי שיהיה הסכם ממון חייב הוא לקבל אישור בית-המשפט, כך גם שינויו של הסכם ממון חייב לקבל את אישורו של בית-המשפט, ובלי אישרו כזה יש לראות את הסכם הממון הראשון, כהסכם שלא שונה" (ע"א 486/87 אבידור נ' אבידור, פ"ד מב(3), 499, 503; ראו והשוו ב- ע"מ 4547/06 פלוני נ' פלוני, ניתן ביום 11.06.2006). ניתן לסטות מכלל זה,, אם בכלל, רק במקרים חריגים ביותר, וזאת מכוח עקרון תום-הלב או כללי המניעות, מקום בו בני הזוג ערכו הסכם ונהגו על-פיו משך שנים מבלי לאשרו. מקרה זה בוודאי אינו נופל לגדר אותם מקרים חריגים ביותר, בהם עשוי להיות מקום להכיר בהסכם מתקן שלא אושר בבית-משפט. במקרה דנן לא נערך כלל הסכם מתקן וכל שנטען הוא שינוי בהתנהגות שהתבטא בויתור חד-צדדי של התובעת על זכויותיה מכוח ההסכם. לכך לא ניתן ליתן הכרה של שינוי הסכם הממון המקורי ושל פסק-הדין שניתן בעקבותיו. יפים לכאן דבריו של כב' השופט נפתלי שילה ב- תמ"ש 37302-02-10 א. נ' ג. (3.5.2012):

 

"המדיניות המשפטית הראויה היא להעניק וודאות להסכם הממון כך שיהיה ברור ששינוי צריך להיעשות בכתב ובאישור בית-המשפט. אם בית-המשפט ייתן יד לשינוי הסכם ממון בהתנהגות, יביא הדבר לחוסר ודאות מוחלט, באשר כל צד יוכל לתקוף את הסכם הממון ולטעון כי הוא שונה בהתנהגות ובכך תסוכל מטרת הסכם הממון שנועד להבטיח יציבות, ביטחון וודאות לשני הצדדים, אודות אופי המשטר הרכושי שחל עליהם."

 

נמצא, כי לתובעת עומדת הזכות לתבוע את התשלומים החודשיים ואת התשלום החד-פעמי שטרם שולם לה על-פי פסק-דינו של בית-הדין הרבני. באשר לתקופת התשלום, טענת התובעת כי הנתבע חד לשלם לה מינואר 2005 לא הוכוחשה. יתרה מכך, הנתבעת דווקא התבססה על הטענה בדבר הפסקת התשלומים כדי לנסות ולהוכיח את הטענות בדבר ויתור ושינוי הסכם בהתנהגות. משנדחו טענות אתה יש לקבל את התביעה ככל שהיא נוגעת לחיוב בסך 400 דולר לחודש מינואר 2005 ועד לפטירת המנוח. לכך יש להוסיף תשלום חד-פעמי בסך 5,000 דולר. מאחר שמדובר בחיובים המוצמדים לערך הדולר, ובשים-לב להתנהלותה של התובעת שלא נקטה בהליכים משך תקופה ממושכת, לא יתווספו לחיובים אלה הפרשי ריבית או הצמדה (מעבר לעצם ההצמדה לדולר).

 

תוקף ההסדר לאחר פטירת המנוח

22. מכאן לטענות הנוגעות לתקופה שלאחר פטירת המנוח. הנתבעת טוענת כי הוראות הצוואה גוברות על התחייבותו של המנוח על-פי הסכם הגירושין וכי משלא הוגשה התנגדות לצו קיום צוואה מנועה התובעת מלהעלות טיעוניה בכל מסגרת אחרת.

 

הגם שהנתבעת לא פירטה את התשתית הנורמטיבית לטענתה, דומה כי היא מתבססת על סעיף 8(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 הקובע כי "הסכם בדבר ירושתו של אדם וויתור על ירושתו שנעשו בחייו של אותו אדם - בטלים".

 

יוער כי במקרה שלפני אין עסקינן בהסכם גרידא אלא בהסכם שקיבל תוקף של פסק-דין בבית-הדין הרבני. צד המבקש להשיג על תוקפו של פסק-דין צריך לנקוט בהליך מתאים בפני הערכאה המוסמכת, קרי בית-הדין. זאת לא נעשה במקרה דנן, כך שנקודת המוצא היא כי לפניי פסק-דין שריר ותקף של בית-הדין. הוראת סעיף 8(א) לחוק הירושה מדברת על הסכם. נפקותה ביחס לפסק-דין אינה נקיה מספקות. שהרי חיוב שנובע מפסק-דין, תוקפו אינו מותנה בכך שיעוגן בצוואת "החייב". היש חשיבות לשאלה האם פסק-הדין מושתת על הסכם אם לאו?

 

23. מכל מקום, השאלה בדבר יחסי הגומלין בין סעיף 8(א) לחוק הירושה לבין הסכמים לפי חוק יחסי ממון בין בני זוג מעסיקה את בתי-המשפט ואת המלומדים מזה זמן ממושך (ראו, ע"א 169/83 יונה (שרעבי) שי נ' ששון (שרעבי) שי, פ"ד לט(3), 776). הקושי בעיצוב יחסי הגומלין נעוץ במתח שבין חופש החוזים והרצון לעודד בני זוג להגיע להסדרי ממון כוללים אשר במידת הצורך יתיחסו גם למצבים שלאחר פטירת אחד מבני הזוג, לבין חופש הציווי והרצון לשמור על זכותו של אדם לצוות כוחפצו את נכסיו לאחר כלות ימיו והזכות לשנות את צוואתו ככל שיחפוץ.

 

24. עמדת המלומדים בעניין זה אינה אחידה. פרופ' שילה בספרו פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 הביע דעתו כי הוראות חוק יחסי ממון בין בני זוג עדיפות וגוברות על הוראת סעיף 8 לחוק הירושה (עמ' 98-97 לספר). בכך הוא מצטרף לעמדת פרופ' שיפמן שיש להכיר, ללא סייג, בהסכם הנובע מהאמור בחוק יחסי ממון בין בני זוג (במאמרו "יחסי ממון בין בינ זוג" בתוך קובץ הרצאות בימי העיון לשופטים (תשל"ה), 126).

 

פרופ' רוזן צבי הביע עמדה מורכבת יותר, במטרה להשיג הרמוניה חקיקתית. לשיטתו, "הסכם ממון הקובע הסדר אחיד לשני האופנים של פקיעת הנישואין (עקב גירושין או עקב מותו של בן זוג) יוכר. לעומת זאת, הסכם ממון הקובע הסדרים שונים לכל אחד מן המקרים של פקיעת הנישואין יפוצל. אותו חלק של ההסכם המסדיר מקרה של גירושין יוכר ואילו החלק הנוגע להסדר במקרה של פטירה לא יוכר ותחתיו יבוא לעת כזו הסדר איזון המשאבים" (א' רוזן-צבי יחסי ממון בין בני זוג (תשמ"ב), 305).

 

 

25. הסוגיה העסיקה לא פעם את בתי-המשפט המחוזיים ובתי-המשפט לענייני משפחה. מקרה דומה למקרה שלפני התברר בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת א' פרוקציה) ב- ע"ז (יר') 289/97 אחירם נ' ארנולד (ניתן ביום 11.1.1999). גם שם התחייב אדם בהסכם גירושין לשלם סכום חודשי קבוע לגרושתו למשך כל ימי חייה כשהחיוב יחול גם על עזבונו. בצוואתו, התנה הבעל את התשלום בתנאים שונים, שלא הוזכרו בהסכם הגירושין. בית-המשפט פסק שם כי הסכם הממון גובר על הוראת הצוואה המתנה את זכותה של האישה בתנאים שונים. וכך מציין בית-המשפט:

 

"המחוקק הביע את דעתו כי הסכמי ממון בין בני זוג אינם נכללים בגדר סעיף 8(א) לחוק הירושה, ובאשר אליהם ניתן במסגרת הסכם כזה להסדיר גם זכויות ממוניו של בן זוג לגבי עזבונו של בן זוג שנפטר. ...

 

הטעם שבמדיניות המשפטית העומד מאחורי כלל זה הוא ברור על פניו: ישנו עניין בסיסי לעודד בני זוג - ביחוד אלה המצויים בעיתות משבר ולקראת גירושין - להגיע להסדרי ממון כוללים אשר יפתרו במכלול אחד את כל ענייני הרכוש שביניהם, ובמידת הצורך גם יתייחסו באותה מסגרת למצבים שלאחר פטירת אחד מבני הזוג. הרציונל העומד מאחורי הפרשנות המצמצמת את תחולת סעיף 8(א) לחוק הירושה ביחס להסכם רגיל המתייחס לנכס של העזבון, תקף על אחת כמה וכמה לגבי הסכם ממון בין בני זוג הנוגע למאטריה מיוחדת שלגביה יש עניין מיוחד שבמדיניות להקל ולקדם פתרון בעיות כאובות בדיני משפחה שלעיתים נוקפות שנים רבות עד לפתרונן."

(ראה גם תמ"ש 37302-02-10 ו- תמ"ש(ת"א) 32240/96).

 

26. לצד פסיקה זו נדרש לאחרונה בית-המשפט המחוזי בבאר שבע לשאלה האם הסכם ממון עשוי להוות "צוואה" השוללת את זכותה של אלמנה לרשת את נכסי בן זוגה המנוח על-פי דין, או במילים אחרות, האם הסכם ממון "גובר" על הסדרי ההורשה הקבועים בחוק הירושה (עמ"ש 28507-10-10 א.צ. נ' א.מ. (11.9.2011)). באותו פסק-דין נקבע בדעת רוב כי אין לקבל את העמדה כי הסכם ממון מהווה "צוואה" או "גובר על חוק הירושה". וכך כותבת שם כב' השופטת צ' צפת:

 

"לטעמי, לא קיים כל 'מאבק' בין חוק יחסי ממון ... לבין חוק הירושה, התשכ"ה-1965... באשר 'אין מלכות (חוק יחסי ממון) נוגעת בחברתה (חוק הירושה) אפילו כמלוא הנימה' (ברכות, מח, ב) - בעוד חוק יחסי ממון והסכמי ממון תוחמים ושולטים על היקף העזבון מכוח החיים המשותפים, לעת פקיעת הנישואין, הרי חוק הירושה קובע את זהות היורשים וחלוקת העזבון, בין בירושה על-פי דין ובין מכוח צוואה. במילים אחרות - חוק יחסי ממון שולט על מרחב חלוקת הנכסים בין בני זוג, לעת פקיעת החיים המשותפים ומכוח החיים המשותפים ואילו חוק הירושה שולט על מרחב חלוקת הנכסים שנותרו בעזבון המנוח לאחר החלוקה עקב החיים המשותפים.

...

איזון המשאבים לאחר פטירה, קובע את היקף העזבון - היינו - מהו הרכוש השייך לבן הזוג הנותר בחיים מכוחו עצמו, מכוח החיים המשותפים, בין על-פי ההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון ובין על-פי הסדר שנקבע בהסכם בין בני הזוג. רכוש שקיבל בן הזוג הנותר בחיים עקב איזון משאבים, יגרע מהעזבון של בן הזוג הנפטר ויהיה שייך לנותר בחיים, אף אם אין לו זכות בעזבון (אם נניח למשל כי הודר בצוואה), או במילים אחרות, הסדר איזון המשאבים קובע את היקף העזבון אשר יחולק לזכאים לו על-פי חוק הירושה."

 

27. לטעמי, אין סתירה בין העמדות השונות שהובעו בפסיקה. הקביעה כי אין בכוחו של הסכם ממון להדיר יורש מזכותו בירושה ונדרשת לכך צוואה, אינה מלמדת על עליונות חוק הירושה ועל כך שהסכם ממון הקובע חיובים לאחר פטירה בטל לנוכוח סעיף 8 לחוק הירושה. דומה כי גם עמדת הרוב בעמ"ש 28507-10-10 מתיישב עם הקביעה כי הסכם ממון המסדיר זכויות וחיובים מכוח החיים המשותפים (ואינו בבחינת תחליף לצוואה) הוא בעל תוקף מלא גם לאחר פטירת בן הזוג, גם אם לא עוגן בצוואה.

 

 

לטעמי, על יסוד ההלכות שהובאו והנימוקים שפורטו בהם, מתחייבת המסקנה כי יש תוקף מלא להסכם ממון הכולל התחייבויות לגבי נכסי העזבון לתקופה שלאחר פטירת בן הזוג, זאת כל זמן שההסכם מבקש להסדיר את הזכויות והחיובים מכוח החיים המשותפים ואינו מתיימר להיות "צוואה". דומה כי הסכם כזה הוא הסכם בדבר נכסי העזבון ולא הסכם בדבר ירושה, כך שגם לפי הפירוש המצמצם שניתן בדין הכללי לסעיף 8(א) לחוק הירושה, ההסכם אינו בטל (ראה ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2), 757). הוא משפיע על היקף העזבון אך לא על זהות היורשים.

 

28. יש לזכור כי העקרון בדבר חופש הצווי אינו רלוונטי ככל שעסקינן בזכויות וחיובים הנובעים מהחיים המשותפים, ובאים להסדיר זכויות שעומדות לבן הזוג מכוח הלכת השיתוף או מכוח ההסדרים שבחוק יחסי ממון. חיובים אלה מקורם בתקופת החיים המשותפים ולבן הזוג "הנושה" עומדת ציפיה לגיטימית לקבל את המוסכם, גם לאחר פטירת בן הזוג. החיובים המוסכמים מהווים מימוש של חובות וזכויות שנוצרו בתקופת הנישואין ו/או החיים המשותפים. זאת להבדיל מיורש פוטנציאלי, שאין לו ציפיה לגיטימית ומוגנת בדין ביחס לעזבון. כלפי היורשים הפוטנציאלים, יש לשמור על חופש הציווי של המצווה. לא כן כלפי בן הזוג (או בן הזוג לשעבר) של המצווה, שהינו "נושה" מכוח תקופת החיים המשותפים. לגבי זכויות הנובעות מהחיים המשותפים צריכה להתקיים וודאות ולא בכדי המחוקק אף העמיד "אמצעים לשמירת זכויות" (סעיף 11 לחוק יחסי ממון).

 

כל זאת ככל שעסקינן בהוראות בהסכם ממון שמסדירות זכויות וחובות מכוח החיים המשותפים. ככל שהסכם הממון חורג מתכלית זו ו"מתמייר" להוות מעין צוואה, אם בקביעת יורש ואם בהדרת יורש, אזי אין בכוחו לגבור על חוק הירושה והוא עשוי להתבטל נוכוח סעיף 8(א) לחוק. בעניינים אלה אין לתת למוריש לקשור עצמו בהסכם שאינו ניתן לביטול חד-צדדי (ראו והשוו, תמ"ש (ת"א) 42530/07).

 

29. במקרה שלפני, החיוב לשלם 400 דולר בחודש למשך כל ימי חייה של התובעת נובע מחיי הנישואין של התובעת והמנוח, שהיו נשואים משך 44 שנים. כפי שציינו הצדדים במבוא להסכם "הצדדים מעוניינים לקבוע בהסכם זה את כל העניינים הכרוכים בגירושין ו/או הנובעים מחיי הנישואין, ענייני הרכוש ושאר העניינים הכרוכים בגירושין". בסעיף 4 להסכם הצדדים גם הצהירו על העדר תביעות "מכל מין וסוג שהוא הקשורים ו/או הנובעים מהנישואין שביניהם, מלבד אלו המפורטים בהסכם זה, ובכפוף לכך, מוותרת האישה על מזונותיה וכתובתה...". יש להניח כי אלמלא אותו הסכם, היו עומדות לתובעת זכויות בנכסים ובכספים שבידי המנוח מכוח הלכת השיתוף בין בני זוג.

 

מן האמור עולה כי התשלום החודשי המוסכם, כמו גם הסכום החד-פעמי המוסכם, הוא הסדר ממוני שנועד לזכות את התובעת בגין זכויות שנצברו לה בתקופת הנישואין. הם חלק מהסדר רכושי כולל שהושג בין המנוח לתובעת עובר לגירושיהם. ההסדר לא בא להקנות לתובעת מעמד של יורשת של עזבון המנוח. כשם שהצדדים קבעו תשלומים חודשיים, כך יכלו לקבוע כי התובעת תקבל סכום גלובלי. הבחירה בתשלומים חודשיים אינה שוללת את אופיו של ההסדר כהסדר חלוקת רכוש בין בני זוג במסגרת הסכם גירושין, להבדיל מהסדר של הורשה. החיובים המוסכמים (שעוגנו בפסק-דין) הם חוב הרובץ על העזבון. הם משפיעים על היקף העזבון אשר נופל לידי היורשת (הנתבעת). ההסכם אינו תחליף לצוואה אלא התחייבות כספית גרידא (המשליכה על היקף העזבון).

 

30. נמצא, כי החיוב בתשלומים החודשיים עומד בתוקפו גם לאחר פטירת המנוח ומחייב את עזבונו. אי-הכללת החיוב בצוואת המנוח אינו גורע מתוקפו של החיוב. חיוב זה גורע ממסת העזבון הנופלת לידי הנתבעת.

 

מכאן גם עולה כי עצם העובדה שהתובעת לא ביקשה מהמנוח כי יראה לה שערך צוואה בה כלל את החיוב - שהינו חיוב על-פי פסק-דין - אינה מלמדת על ויתור על הזכויות מכוח פסק-הדין. 

 

אי-הגשת התנגדות לקיום הצוואה גם היא אינה מלמדת על ויתור. אי-הכללת החיובים על-פי פסק-הדין אינו מהווה עילה לפסילת הצוואה. ההסכם ופסק-הדין לחוד והצוואה לחוד. דווקא ההוראה המחייבת את המנוח לכלול את החיוב בצוואה היא זו שעשויה לעורר קושי, נוכוח סעיף 27 לחוק הירושה. מכל מקום, איני נדרשת לשאלת תוקפה של הוראה זו, שכן התביעה אינה מבוססת עליה אלא על חיובים אחרים שקיבל על עצמו המנוח. אפילו תאמר כי אותה הוראה אינה תקפה, אין בה כדי לאיין את יתר החיובים על-פי פסק-הדין.

 

בסיכום הדברים

31. התביעה מתקבלת הן לגבי התקופה שטרם פטירת המנוח והן לגבי התקופה שלאחר הפטירה.

 

אשר-על-כן, אני חייבת את הנתבע 1, עזבון המנוח א.ט. ז"ל - באמצעות היורשת עו"ד ד.ז. - לשלם לתובעת כדלהלן:

 

א. תשלום בסך 5,000 דולר בסך בשקלים כשוויים ביום התשלום.

 

ב. סך בשקלים השווה ל- 400 דולר לחודש מחודש ינואר 2005 ועד חודש ספטמבר 2012. סה"כ המדובר ב- 93 חודשים, כך שהסכום המצטבר הוא 37,200 דולר. התשלום יבתצע בשקלים כערכם ביום התשלום.

 

ג. תשלום חודשי בשקלים שווה ערך ל- 400 דולר שישתלם לתובעת למשך כל ימי חייה, החל מחודש אוקטובר 2012 ואילך.

 

ד. שכר-טרחת עורך-דין בסך כולל של 10,000 ₪.

 

התשלומים המפורטים בסעיפים א' ב' ו- ד' יתבצעו תוך 60 ימים, שאם-לא-כן יישאו ריבית והצמדה כדין.

 

התשלום המפורט בסעיף ג' יבצע מדי חודש בחודשו ולא יאוחר מ- 10 בכל חודש, שאם-לא-כן יישא ריבית והצמדה כדין.

 

32. יודגש כי התביעה מתקבלת רק ביחס לנתבע 1, עזבון המנוח א.ט. ז"ל שנתבע באמצעות היורשת היחידה, שהינה הנתבעת 2.

 

אין מקום לקבל את התביעה העצמאית נגד הנתבעת 2. הטענה כי היא משמשת כנאמנת על עזבון המנוח וכאן אחריותה האישית כלפי התובעת לא הוכחה. בין התובעת לבין הנתבעת 2 אין כל יריבות משפטית והיה מקום לצרפה להליך רק מכוח היותה יורשת של עזבון המנוח, על-פי צוואת המנוח, ולא כנתבעת עצמאית.

 

עוד יצויין כי הנתבעת לא טענה לפניי כי היקף העזבון נמוך מסכום התביעה, כך שההנחה היא שיש די בנכסי העזבון כדי לכסות את גובה התביעה, ואיני נדרשת לשאלות בדבר אחריות היורשת לחובות העזבון. יוער רק כי ככל שאין די בנכסי העזבון כדי לשלם את מלוא החובות, המדובר בחוב המקבל עדיפות מיוחדת, בהתאם לסעיף 104(4) לחוק הירושה.

 

לבסוף אציין כי נוכוח התוצאה אליה הגעתי בדבר חיובו של הנתבע 1, אין מקום להידרש לטענות הצדדים כי יש ליתן פסק-דין בהעדר הגנה נגד הנתבע 1." 

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד שלומי נרקיס. אין להעתיק ו/או להפיץ תכנים ו/או קטעים ממאמר זה, בכל צורה שהיא הן דרך אמצעי אלקטרוני ומכני, לרבות צילום, הקלטה, הקלדה וכיו"ב ללא אישור של עו"ד שלומי נרקיס מראש ובכתב.