הסתלקות היורש מזכותו בעזבון

מאת: עו"ד שלומי נרקיס

1. מבוא

2. בדיקת תוקפה של הסתלקות 

3. האם ניתן להחיל את עקרון תום-הלב על דיני ההסתלקות? 

4. הסתלקות מנכס מסויים בלתי-אפשרית - סעיף 6(א) לחוק 

5. תוצאותיה של ההסתלקות - סעיף 6(ב) לחוק 

6. חזרה מהסתלקות  

7. הסתלקות מזכות בעזבון וחוק עשיית עושר ולא במשפט 

8. הסתלקות על-תנאי - הסתלקות מזכות עתידית או מותנית - סעיף 6(ד) לחוק  

9. האם יורש רשאי להסתלק בתמורה מחלקו בעזבון? 

10. הסתלקות פושט רגל ותוקפה 

11. הסתלקות לאחר מתן צו קיום צוואה 

12. הסתלקות מנכס מסויים בצוואה 

13. האם ניתן לבטל הסתלקות עקב טעות או הטעיה? 

14. חוק מיסוי מקרקעין ומועד ההסתלקות

 

 

 

1. מבוא

 סעיף 6 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

 

"6. הסתלקות היורש מזכותו בעזבון (תיקונים: התשמ"ה, התשנ"ח)

(א) לאחר מות המוריש וכל עוד לא חולק העזבון רשאי יורש, בהודעה בכתב לרשם לענייני ירושה, או לבית-המשפט כאשר העניין הועבר אליו לפי סעיף 67א, להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או מקצתו או ממנה שהוא זכאי לה על-פי צוואה, כולה או מקצתה.

(ב) מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה; אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש.

(ג) הסתלקות של קטין ושל מי שהוכרז פסול-דין טעונה אישור בית-המשפט.

(ד) הסתלקות על-תנאי - בטלה.

(ה) בחוק זה, "רשם לענייני ירושה" - כמשמעותו בסעיף 65א."

 

תקנה 16 לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998 קובעת כדלקמן:

 

"16. הודעת הסתלקות

(א) המסתלק מחלקו בעזבון יגיש הודעת הסתלקות לרשם לענייני ירושה או לבית-המשפט כשהעניין הועבר אליו לפי סעיף 67א לחוק.

(ב) בהודעת הסתלקות יפורטו פרטי זהותו של המסתלק, שיעור ההסתלקות, ואם הסתלק לטובת בן זוגו של המוריש, ילדו או אחיו, יציין במפורש לטובת מי הסתלק; הודעת ההסתלקות תהיה בתצהיר.

(ג) היה המסתלק קטין או פסול-דין, תצויין עובדה זו בהודעת ההסתלקות והבקשה לאישור הודעת ההסתלקות תוגש לבית-המשפט."

 

סעיף 6 לחוק הירושה קובע, כי יורש זכאי להסתלק מחלקו בעזבונו של המוריש. בכדי שיוכל להסתלק מן העזבון עליו להגיש הודעה על-כך לרשם לענייני ירושה או לבית-המשפט לענייני משפחה, כאמור בסעיף 67א לחוק הירושה או לבית-הדין הדתי המוסמך, כאמור בסעיף 155 לחוק הירושה.

 

כל עוד לא הוגשה הודעת הסתלקות כדין לאחת משלושת הערכאות המוסמכות כאמור - אין מקום לראות את היורש כמי ש"הסתלק" מחלקו בעזבון וזאת גם אם הוא חתם על תצהיר הסתלקות בפני עורך-דין {ב"ל (נצ') 2868/03 רוקיה אבו ראס נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2005(3), 4029 (2005); ב"ל (חי') 3949/03 עאסלה נעמה נ' המוסד לביטוח לאומי, תק-עב 2005(1), 1734 (2005)}.

 

חוק הירושה, מכיר בשתי דרכים שבהן יכול יורש להעביר לאחר את זכויותיו.

 

האחת, הסתלקות מזכות בעזבון לפי סעיף 6 לחוק הירושה. במסלול זה נשלל למפרע מעמד היורש מן היורש שהסתלק.

 

השניה, העברה לפי סעיף 7 לחוק הירושה. דרך זו מקנה לנעבר את הזכויות המגיעות ליורש בעת חלוקת העזבון ואינה שוללת מעמד של יורש מן היורש המקורי {ראה למשל ע"א 1393/92 קזשיקוב הבל נ' קזשיקוב, פ"ד מח(4), 353 (1994); ע"א 601/88 עזבון רודה ז"ל נ' שרייבר, פ"ד מז(2), 441 (1993)}.

 

פעולת ההסתלקות היא פעולה משפטית חד-צדדית. האדם שלטובתו נעשתה ההסתלקות מקבל את זכותו הודות ליורש שהסתלק, אך לא ממנו, אלא במישרין מן המוריש - רכישה מחמת מיתה. רכישה כזו היא על-פי סעיף 1 לחוק הירושה, המורה "במות אדם עובר עזבונו ליורשיו".

 

נדגיש כי לצורך ביצוע ההסתלקות אין צורך בהסכמת האדם שלטובתו נעשתה ההסתלקות. אותו אדם רשאי לוותר מצידו על הירושה לפי הדין המסדיר הסתלקות יורש.

 

כמו-כן, הסתלקות יכולה להיות בתמורה וגם ללא תמורה. עצם קבלת תמורה עבור הסתלקות אינה מונעת סיווג הפעולה כהסתלקות {ע"א 4372/91 סיטין נ' סיטין, פ"ד מט(2), 120 (1995); ד"נ 43/74 מוניץ נ' דקלו, פ"ד ל(1), 242 (1975)}.  

 

על-פי סעיף 6(א) לחוק הירושה, הסתלקות מזכות בעזבון אפשרית עד לחלוקת העזבון. כאשר ההסתלקות נעשית לאחר מתן צו ירושה ובטרם חולק העזבון יש לפנות ולתקן את צו הירושה.

 

על-פי סעיף 6(ד) לחוק הירושה, הסתלקות על-תנאי - בטלה. הסתלקות תהיה על-תנאי כאשר היא תלויה בתנאי שאפשר שיבוא ואפשר שלא יבוא {ראה למשל גם ע"א 85/49 ברינקר נ' בורשטיין, פ"ד ה 306 (1951)}.

 

משהגיש היורש הודעת הסתלקותו כדין, שוב אינו יורש עוד ואין נפקא מינה שטרם ניתן צו ירושה או שהעזבון טרם עומד לחלוקה {ע"א 639/69 שלכטר נ' חרש, פ"ד כד(2), 138 (1970)}.

 

נדגיש כי על-פי סעיף 6(ב) לחוק הירושה, ניתן להסתלק מחלקו של יורש בעזבון לטובת בן זוג, ילדו או אחיו של המוריש.

 

סעיף 6 לחוק הירושה, קובע רק את סדרי הדין בעניין הסתלקותו של יורש. סעיף הנ"ל אינו קובע באילו נסיבות תיחשב ההסתלקות כפגיעה בלתי-צודקת בזכויותיהם של צדדים שלישיים כלפי היורש.

 

תוקפה של ההסתלקות, כאמור בסעיף 6 לחוק הירושה, מבחינת הדין המהותי, נבחנת לאור עקרונות נורמטיביים ולכן, באם ניכרת רמייה או כוונה לפגוע בזכויות צדדים שלישיים, אזי, על בית-המשפט להעמיק ולבחון את נסיבות הפעולה וזאת מפאת העובדה שהוראות חוק הירושה אינן מיועדות, בבחינת תכליתן, לשמש כסות למבקש לגרוע מזכויותיהם של בעלי התביעות כנגדו.

 

הדין אינו כופה על פלוני שהונחלה לו מנה בצוואה, לדוגמה, לקבל את מנתו והוא רשאי להסתלק מחלקו שהונחל לו כאמור בסעיף 6 לחוק הירושה.

 

כנגד החופש של המנוח לצוות את נכסיו בגדר זכויותיו הקנייניות, קיים החופש של פלוני "לדחות" באמצעות הסתלקות את מה שניתן לו, אך פלוני אינו יכול להסתלק אלא מנכס שהונחל לו. הוא אינו יכול להסתלק מנטל שהוטל עליו, החורג מתחומי ה"אקטיב" הכלול במנתו והוא אינו יכול לפגוע על-ידי הסתלקותו שלא כדין בזכויותיהם של צדדים שלישיים.

 

במילים אחרות, הנהנה לפי הצוואה רשאי לפי דיני הירושה להסתלק ממה שניתן לו. הוא אינו רשאי להסתלק ממה שלא ניתן לו.

 

כך למשל, אם המנוח השאיר בית לבנו תוך חיובו לשלם סכום כסף לבתו, ולאחר הנחלת מתנות שונות לאחרים השאיר את יתרת עזבונו לבנו, אין הבן יכול להשתחרר מהתשלום לאחותו על-ידי הסתלקות מן הבית משום שהבת תהיה זכאית מכל מקום לתשלום ממנו. מכאן, שעל ההסתלקות להיות מהותית ולא רק פורמאלית.

 

אין אדם יכול לצוות על רכוש שאינו שייך לו, אך ההיגיון מחייב, שאם רוצה הזוכה להיפטר מהוראת צוואה המחייבת אותו להעביר מרכושו לאדם שלישי, עליו למשוך ידיו גם מן הנכסים שזכה בהם על-פי הצוואה. כלומר, אין זוכה יכול לבחור לו את הוראות הצוואה הנוחות לו בלבד, והברירה היא בין קבלת הצוואה כמות שהיא לבין דחייתה כמו שהיא {ע"א 765/87 צ'סלר נ' עזבון המנוח אופל מנדל ישראל ז"ל, פ"ד מג(3), 81 (1989)}.

 

מניעי ההסתלקות עשויים להיות מגוונים וביניהם ניתן לכלול גם את הרצון שלא ליטול חלק בנכסי המוריש; הרצון להותיר נכסים בידי בן הזוג של המנוח או קרובים נזקקים אחרים והרצון להימנע מהתחייבות מוסרית או אובדן עצמאות הכרוכים בקבלת הירושה.

 

מניעים אלה אינם מפורטים בחוק הירושה ואינם רלבנטיים לבחינת תוקפה של ההסתלקות.

 

ראוי להדגיש, כי סעיף 6 לחוק הירושה, הדן בהסתלקות, קובע כי הסתלקות יורש מזכותו בעזבון צריכה להיעשות "בהודעה בכתב לרשם לענייני ירושה, או לבית-המשפט כאשר העניין הועבר אליו לפי סעיף 67א" {כלומר, בית-המשפט לענייני משפחה} וככל שהודעת ההסתלקות מתקבלת, רואים את היורש שהסתלק, "כאילו לא היה יורש מלכתחילה" וכי "אין הסתלקות לטובת אדם אחר, אלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש" {ראה גם ת"א (מחוזי חי') 40844-01-11 ג'בר סלמאן רעד, שפרעם נ' עז' המנוח רעד יוסף ז"ל, תק-מח 2011(1), 29350, 29354 (2011)}. 

 

2. בדיקת תוקפה של הסתלקות

אין בסעיף 6 לחוק הירושה כדי למנוע בדיקת תוקפה של הסתלקות לפי הדין המהותי.

 

סעיף 6 לחוק הירושה קובע אך מהם סדרי הדין בדבר הסתלקות ובאילו נסיבות ניתן לילך בדרך זו - כל עוד לא חולק העזבון וכל עוד לא עוקל חלקו של המסתלק בעזבון.

 

כאמור, סעיף 6 לחוק הירושה, אינו קובע באילו נסיבות, אם בכלל, תיחשב ההסתלקות מבחינת הדין הסובסטאנטיבי כפגיעה בלתי-צודקת בזכויותיהם של צדדים שלישיים כלפי היורש.

 

בהתקיים נסיבות המעלות חשד לפגיעה בזכויות צדדים סמוכים, ייבחן מעמדו של היורש שבחר לנטוש את ירושתו במסגרת הדינים הכלליים הרלבאנטיים, קרי, דיני פשיטת הרגל - אם הוכרז החייב פושט רגל, דיני החוזים ואף, במקרים מיוחדים, לפי הלכת השיתוף בין בני זוג {ע"א 4372/91 סיטין נ' סיטין, פ"ד מט(2), 120, 130 (1995); רע"א 5103/95 טובה דשת נ' שלום אליהו, פ"ד נג(3), 97 (1999)}. 

  

3. האם ניתן להחיל את עקרון תום-הלב על דיני ההסתלקות?

על יסוד האמור לעיל {בתת-פרק העוסק בבדיקת תוקפה של הסתלקות}, בחן בית-המשפט הסתלקות שבאה להבריח נכסים מנושיו של המסתלק, ובתוכם אשתו {השווה ת"א (ת"א) 1310/91, המ' 1944, 1945 הנאמן על נכסי פושט הרגל שמואל אבני נ' עזבון המנוחה רחל אבני ז"ל, פדאור מחוזי 94(3), 672 (1994)}, וההסתלקות נפסלה כפעולה שלא נעשתה בתום-לב ויש בה משום שימוש לרעה בהליכי משפט. התזה העומדת בבסיס הלכות אלו היא שהסתלקות נחשבת "פעולה משפטית" במובן סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973" {ג' טדסקי "ויתור על הירושה וחליפות" הפרקליט לד (התשמ"א-התשמ"ב), 5} וחלות עליה הוראות הדין שעניינן "פעולה משפטית", לרבות שימוש בתום-לב בזכות - ולעומתן שימוש לרעה בהליכי משפט, וכן הוראות הדין הכללי המתייחסות לתקנת הציבור, אפילו מעבר לאמור בסעיף 39 לחוק החוזים {ע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין, פ"ד מג(1), 772 (1989) בו נבחנה תניית סילוקין באמת-המידה של תקנת הציבור}.

 

כאמור, העקרון המוחל על ההסתלקות כ"פעולה משפטית" באמצעות סעיף 61(ב) לחוק החוזים הינו עקרון "תום-הלב" המעוגן בסעיף 39 לחוק החוזים.

 

השאלה הנשאלת היא האם פעולת ההסתלקות נעשתה על-מנת לסכל זכויות צד שלישי תוך או בנוסף למעשי רמייה או שמא קיים טעם ריאלי אחר להסתלקות.

 

כלומר, אכן ייתכנו מצבים בהם יפגע צד שלישי מההסתלקות אולם בעקבות נימוק אחר, עדיין תיחשב ההסתלקות כתקפה.

 

ב- עז' (חי') 3163/03 {שמשון חברה לביטוח בע"מ, עזבון המנוחה שלומוביץ ברוניה ז"ל נ' ללוש חיה עורך-דין ואח', תק-מש 2004(4), 502 (2004)} נדונה שאלה כאמור. בית-המשפט, במקרה זה, בחן את השאלה האם פעולת ההסתלקות של משיב מס' 3 נעשתה בחוסר תום-לב וכהברחת נכסים מצד שלישי תוך או כוחלק ממעשי רמייה, או שאכן קיים נימוק אחר שבגינו העדיף להסתלק מהירושה.

 

המבקשת טענה למעשי רמייה של המשיבים כדי להבריח נכסים מפאת העובדה שמשיב מס' 3 מצוי בחובות כספיים ניכרים.

 

מנגד, המשיבים כופרים בעובדת חובותיו של משיב מס' 3 או בכוונת מרמה ובכל אופן טוענים כי המבקשת לא הרימה את הנטל הנדרש באשר המבקשת מסתמכת על דו"ח חקירה כלכלית בלבד.

 

המשיבים סיפקו נימוק להסתלקותו של משיב מס' 3 מהירושה ולפיו משיבה מס' 2 הינה אחותה הביולוגית של המנוחה, טיפלה במנוחה משך 10 השנים האחרונות מתוכם 8 שנים כאפוטרופסית.

 

לכן לטענתם זה אך טבעי שמשיב מס' 3 יסתלק מהירושה לטובת משיבה מס' 2 באשר משיב מס' 3 אינו בנה הביולוגי של המנוחה וכאמור "סיבך" את המנוחה בהליכים ועסקאות שונות, שלולא תושיית משיבה מס' 2, היתה מפסידה המנוחה את כל רכושה.

 

בית-המשפט קבע כי בשלב זה אומנם זכאי היה משיב מס' 3 להסתלק מחלקו בירושה אלא-אם-כן יוכוח על-ידי המבקשת, כי ההסתלקות היתה בחוסר תום-לב ותוך מטרה להבריח נכסים ו/או כספים במרמה וכי המדובר בקנוניה לצורך הברחת הנכסים.

 

4. הסתלקות מנכס מסויים בלתי-אפשרית - סעיף 6(א) לחוק

הוראת סעיף 6(א) לחוק הירושה קובעת כי כאשר עסקינן בירושה על-פי דין, היורש איננו רשאי להסתלק מנכסים מסויימים הכלולים בעזבון, אלא, מכול חלקו בעזבון או משיעור מסויים בחלקו בעזבון.

 

כמו-כן, המסתלק איננו רשאי להסתלק מנכסים מסויימים וזאת להבדיל מירושה על-פי צוואה, בה מוריש ציווה את המנה למסתלק {עז' (ת"א-יפו) 14190/99 עזבון המנוח מזרחי דוד ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי, תק-מש 2004(3), 163 (2004)}.

 

כל עוד היורש לא הסתלק מכול חלקו בעזבון או בשיעור מסויים מהעזבון - הסתלקותו איננה תקפה, קרי, הסתלקותו איננה נחשבת כהסתלקות כדין.

 

עדיין קובע סעיף 6(א) לחוק הירושה שהיורש רשאי להסתלק מחלקו בעזבון כולו או מקצתו וחלקו בעזבון הוא בעליל רק החלק שעבר אל היורש מכוח סעיף 1 לחוק הירושה כלומר, חלקו בכלל העזבון ולא חלקו בנכס מסויים {ע"א 834/75 זיק נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1), 662 (1978)}.

 

סעיף 6(א) לחוק הירושה תחם את זמן ההסתלקות החל ממות המוריש ועד לחלוקת העזבון.

 

מאחר וצו ירושה אינו קובע את הזכויות אלא הוא דקלרטיבי בלבד הרי שאין סיבה לשלול אפשרות של חזרה מהסתלקות רק בשל כך שכבר הוצהר מה שהוצהר לגבי זהות היורשים וכשם שהצהרה כזו יכול שתשתנה אם מתגלה יורש נוסף, כך יכולה היא להשתנות גם בעקבות חזרה מהסתלקות.

 

לפיכך, רק אם שינה מי מהיורשים את מצבו לרעה על יסוד ההסתלקות או משחולק העזבון אין אפשרות של חזרה מהסתלקות {ת"א (חי') 586/01 הנייה אסעד ליבנאוי נ' עבד אלטיף אסעד ואח', תק-מח 2003(1), 3051 (2003)}.

 

ב- ע"א 516/80 {אילן חיים לשינסקי ואח' נ' משה שפירא - הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי, פ"ד לו(4), 337 (1982)} קבע בית-המשפט כי ויתור של יורש על חלקו בנכס מסויים אינו תופש על-פי החוק שכן, המילים "כולו או מקצתו" כאמור בסעיף 6(א) לחוק הירושה מתייחסות לחלק של יורש מכלל העזבון ולא לנכס מסויים הכלול בעזבון.

 

ב- עז' 9980/02 {אפרתי לאה נ' האפוטרופוס הכללי, פדאור 03(4), 727 (2003)} עסקינן בשאלה האם יורש רשאי להסתלק מנכס מסויים, כאשר הוא נוחל את כל עזבון המנוח או את יתרת עזבונו של המנוח?

 

במקרה דנן, הרשם לענייני ירושה החליט כי המערערת, איננה רשאית להסתלק מחלקה בדירה הואיל והמערערת זכתה בכל העזבון ואין היא יכולה להסתלק מנכס מסויים בנכסי העזבון.

 

כב' השופט יהודה גרניט בדחותו את הערעור קבע כי מאחר והמוריש לא ציווה את הדירה נשוא ההסתלקות למערערת בנפרד, אלא ציווה לה את כל עזבונו, למעט דירה אחרת שאותה ציווה לבנו - לפיכך הדירה נשוא ההסתלקות, איננה בגדר "מנה" ומכאן, שהמערערת לא היתה רשאית להסתלק מזכייתה בדירה נשוא ההסתלקות. 

 

5. תוצאותיה של ההסתלקות - סעיף 6(ב) לחוק

הוראת סעיף 6(ב) לחוק הירושה קובעת כי מי שמסתלק מהעזבון - רואים אותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה.

 

ש' שילה גורס בספרו {פירוש לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, 87} כי יורש שהסתלק שוב אינו יכול לחזור בו, שכן סעיף 6(ב) לחוק הירושה קובע כי "מי שהסתלק רואים אותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה". אם רואים אותו כמי שלא היה יורש מלכתחילה בטלה זכותו לרשת מדעיקרא ולכן הוא לא יכול עוד להיות יורש מכוח ביטול ההסתלקות.

 

לדוגמה: מוריש השאיר שני קרובים, אחד מפרנטלה שניה {אחיין} ואחד מהפרנטלה שלישית {בן דוד}. מאחר וקיומו של יורש מהפרנטלה השניה דוחה את היורש מהפרנטלה השלישית מלהיות יורש, הרי שהבן דוד אינו בגדר "יורש" כלל.

 

מקרה אחר הוא כאשר האחיין מסתלק. במקרה זה, רואים את האחיין שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה, ומשהסתלק האחיין - הופך בן הדוד ל"יורש".

 

ההסתלקות נעשית על-ידי הגשת תצהיר לבית-המשפט {ראה תקנה 16(ב) לתקנות הירושה, התשנ"ח-1998 (להלן: "תקנות הירושה")}.

 

ההוראה שבסיפא של סעיף 14 לחוק הירושה, קובעת תוצאה אחרת של הסתלקות והיא, שחלקו של היורש, שהסתלק שלא לטובת בן זוגו או ילדיו של המוריש, עובר לילדי המסתלק, אשר יורשים במקומו.

 

נעיר כי הפירוש שניתן לסעיף 14 לחוק הירושה כאמור, אינו סותר את הוראות סעיף 6(ב) לחוק הירושה. יתר-על-כן, גם אם ישנה אי-התאמה מסויימת בין הוראת סעיף 6(ב) לחוק הירושה לבין הוראת סעיף 14 לחוק הירושה, הרי אי-התאמה זו, היא תוצאה מניסוח לקוי וההוראה שבסיפא של סעיף 14 לחוק הירושה היא ברורה למדיי, ומבטאת את כוונת המחוקק {ע"א 545/81 אמליה סימה הימלפרב נ' האפוטרופוס הכללי, פדאור לו(3), 302 (1982)}.

 

זאת ועוד. הלכה היא כי ויתורו של יורש אחד על חלקו בעזבון המוריש לטובת יורש אחר צריך שיעשה באמצעות מסמך בכתב {ש' שילה, שם, 80; תקנה 16(א) לתקנות הירושה; ת"א (מחוזי חי') 917-04 האני תאופיק יונס נ' האפוטרופוס לנכסי נפקדים, תק-מח 2009(3), 9768, 9779 (2009)}.

 

ב- א"פ (משפחה קר') 4077-05-11 {ט.ע (חסוי) נ' האפוטרופוס הכללי - מחוז חיפה, תק-מש 2011(3), 604, 605 (2011)} קבע בית-המשפט כי רצון הצדדים הינו כי החסוי יסתלק לטובת הורי המנוחה - הסתלקות שאיננה אפשרית על-פי סעיף 6(ב) לחוק הירושה, שכן אין הסתלקות יורש אלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש. כלומר, לא ניתן להסתלק לטובת הורי המוריש.

 

ב- ת"א (שלום ת"א) 18469-08 {הדס כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-של 2011(3), 49530, 49532 (2011)} בית-המשפט לא מצא כי יש בתצהיר ההסתלקות שצירף משיב מס' 4 כדי לשלול את היותו יורש פוטנציאלי, הן מן הטעם שהתצהיר אינו נושא חותמת המלמדת כי הוגש כדין בהתאם לסעיף 6(א) לחוק הירושה, והן מאחר שהתצהיר לא מפרט לטובת מי מסתלק משיב מס' 4, כאשר לעניין זה קובע סעיף 6(ב) לחוק הירושה, כי אין הסתלקות לטובת אדם אחר אלא לטובת בן זוגו, ילדו או אחיו של המוריש.

 

ב- תע"ז 3340/85 {אוולין אדית דרנדוף נ' היועץ המשפטי לממשלה (האפוטרופוס הכללי), פ"מ מו(א), 524} נדונה השאלה האם הסתלקות יורשים מחלקם בעזבון לטובת אחי-אמם - המורישה "תופסת" כאשר מצויים יורשים נוספים מבני דרגה ראשונה כגון: נכדים.

 

כלומר, האם כל בניה היורשים של אמם המנוחה רשאים להסתלק מחלקם בעזבון לטובת אחי המנוחה כאשר מצויים יורשים נוספים מן הדרגה הראשונה כגון: צאצאיהם של היורשים, נכדיה של המנוחה.

 

בעניין זה, כל ארבעת ילדיה של המנוחה הסתלקו מכול חלקם בעזבון לטובת אחיה של המנוחה ומבוקש להכריז בבקשה זו כי אחיה הנ"ל הוא היורש היחיד בעזבון המנוחה.

 

המשיב טען כי ההסתלקות לטובת אח אפשרית היא וזאת רק במקום שלא מצויים עוד יורשים מבני הדרגה הראשונה. ואולם, במקום שמצויים, למשל, נכדים {ילדים לאחד או יותר מילדי המנוחה כאן שהסתלקו לטובת האח}, אז לא ניתן להסתלק לטובת אח שהינו בן לדרגה השניה של קרובי המורישה.

 

מנגד, המבקש טען כי לשון סעיף 6(ב) לחוק הירושה, הינה ברורה, ועל-פי סעיף הנ"ל ניתן להסתלק במקרה שלפנינו לטובת אחיה של המורישה.

 

כב' השופט ע' זמיר בקובעו כי ההסתלקות תקפה קבע כי לשון סעיף 6(ב) לחוק הירושה הינו ברור ובהיר ומנוסח בלשון פשוטה ומובנת, ואין כל מקום, וגם אין כל סיבה לכך, לפרשו שהסתלקות לטובת אח מותרת, רק באם אין עוד יורשים אחרים מבני הדרגה הראשונה.

 

יתירה-מזאת, אם תתקבל טענת המשיב, שבמקרה הנדון, ההסתלקות לטובת האח אינה "תופסת" ובמקרה כזה יבואו ילדיהם של ילדי המורישה {נכדיה} במקומם, הרי מחד לא תהיה כל נפקות להסתלקות לטובת אחי-המנוחה, ומאידך תהפוך ההוראה בנדון זה שבסעיף 6(ב) לחוק הירושה לאות מתה.

 

כאמור, סעיף 6(ב) לחוק הירושה, הדן בהסתלקויות לטובת אדם אחר כפי שמתיר החוק, הוא חריג לכלל הקובע שחליפיו של יורש יבואו במקומו רק כאשר אותו יורש אינו בחיים ומת לפני המוריש.

 

6. חזרה מהסתלקות

ההסתלקות אינה כפופה לאישור בית-המשפט או הסכמת האדם שלטובתו היא נעשתה והיא תקפה מרגע מסירת ההודעה.

 

כפי שראינו, סעיף 6(ב) לחוק הירושה קובע כי "מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה". כלומר, עם מתן הודעת ההסתלקות נשלל מעמדו של המסתלק כיורש למפרע.

 

כאמור, משהגיש היורש הודעת הסתלקות כדין, שוב אינו יורש עוד ואין נפקא מינה שטרם ניתן צו ירושה או שההסתלקות לא אושרה על-ידי בית-המשפט {והגם שעל-פי החוק אין כל צורך באישור שכזה} או שהעזבון טרם עומד לחלוקה {דברי כב' השופט חיים כהן ב- ע"א 639/99 שלכטר נ' חרש, פ"ד כד(2), 138 (1970)}.

 

את הזכויות בעזבון מקבל האדם שלטובתו נעשתה ההסתלקות במישרין מהמוריש ולא מהיורש {ראה גם פרופ' ג' טדסקי "ויתור על הירושה וחליפות", הפרקליט לד 5, 9}.

 

על-פי סעיף 6 לחוק הירושה נשלל מעמדו של המסתלק כיורש למפרע ואילו לפי סעיף 7 לחוק היורש שומר על מעמדו כיורש גם לאחר שהעביר את זכותו {ד"נ 43/74 מוניץ נ' דקלו, פ"ד ל(1), 242 (1975)}.

 

חוק המתנה, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק המתנה") אינו חל על הסתלקות ובוודאי שסעיף 5(ב) לחוק המתנה אינו חל על הסתלקות, הואיל ואין מדובר על התחייבות לתת מתנה בעתיד, אלא לכל היותר במתנה שהוקנתה על-פי כתב ההסתלקות לפי סעיף 6 לחוק המתנה.

 

ש' שילה, גורס בספרו {שם, 87} כי "אין אדם יכול לחזור בו מהסתלקותו. עם הסתלקותו הוא חדל להיות בעל מעמד לעניין אותו עזבון ואין לטעון שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, זה לדעתנו המצב המשפטי לנוכוח חוק הירושה, שאיננו מזכיר את אפשרות החזרה מן החזרה" {ראה גם ת"ע (ת"א-יפו) 9870/01 ליזט אליאס נ' עזבון המנוח, תק-מש 2002(2), 19 (2002)}.

 

נציין, כי לפני כניסת חוק הירושה {ראה למשל ע"א 177/62 תומא נ' מעלוף, פ"ד טז 2237 (1962)} לתוקפו אומנם הכירה פסיקת בתי-המשפט באפשרות של יורש שהסתלק מזכויותיו בירושה לחזור בו, אך אפשרות זו לא עוגנה בחוק הירושה ואף נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק כי "ההוודאות של הוויתור דורשות שבו ברגע שהוגשה הודעת הוויתור יהיה ברור מייד ולחלוטין אם אמנם מסתלק המוותר מהירושה".

 

על-פי סעיף 6(ב) לחוק הירושה, המסתלק איבד מעמדו כיורש ורואים אותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה. לעניין זה מדגיש פרופ' ג' טדסקי במאמרו {"ויתור על הירושה וחליפות", הפרקליט לד 5, 9} כי "ההסתלקות לטובת הזולת היא ויתור, מעשה חד-צדדי של המוותר ואינה העברה. האדם שלטובתו נעשתה ההסתלקות יקבל את זכותו הודות למוותר אך לא ממנו. יקבל אותה במישרין מן המוריש וירכוש אותה כ'ירושה מחמת מיתה'" {ראה גם תמ"ש 82221/96 רות זעפרני נ' עובדיה שלאם, תק-מש 2000(1), 64 (2000); עז' 5950/99 עזבון המנוח אירן משקנען ז"ל נ' עדנה אגסי (לא פורסם).

 

נדגיש ונציין כי סעיף 6 לחוק הירושה עוסק, למעשה, בהסדר שלילי.

 

חוק הירושה אינו מזכיר במפורש את האפשרות של חזרה מן ההסתלקות. אין מדובר בלאקונה אלא בהסדר שלילי. לעניין זה מבהיר המחוקק בהצעת החוק מתשי"ב {בעמ' 46}:

 

"בהצעתנו אין גם הוראה השוללת את האפשרות לחזור מן הוויתור... בחוק המוצע אין קשר כזה, ואין מקום להניח שאדם יוכל לחזור בו מהודעה בכתב שמסר לידי בית-המשפט ושאינה יכולה להיות תלויה בתנאי. לפיכך, לא ראינו צורך בהוראה מיוחדת לשלילת זכות החזרה" {ראה גם תמ"ש 82221/96 רות זעפרני נ' עובדיה שלאם, תק-מש 2000(1), 64 (2000)}.

 

אם למדנו שההסתלקות על-פי דיני הירושה אינה בגדר העברה, הרי ממילא לא ניתן לפנות לחוק המתנה שדן בהעברה ללא תמורה. התפיסה בחוק הירושה היא שעם עשיית ההסתלקות נעקר היורש מן הירושה, ולפיכך קיימת הבחנה בחוק הירושה בין הוראת סעיף 6 לחוק הירושה {הסתלקות מזכות בעזבון} לבין ההוראה בסעיף 7 לחוק הירושה {העברת חלק בעזבון}. מסתלק, מרגע הסתלקותו חדל להיות יורש. לעומתו, יורש המעביר את זכותו לאחר נשאר במעמד יורש.

 

חוק המתנה אינו מתאים ליישום גם מהסיבה שפעולת ההסתלקות משתכללת עם הגשת הודעת ההסתלקות.

 

משהשתכללה פעולת ההסתלקות לא ניתן עוד להחזיר את הגלגל אחורה ולאפשר חזרה מן ההסתלקות כדוגמת ההסדר של התחייבות לתת מתנה הקבוע בחוק המתנה. חזקה על פעולה משפטית שהיא בלתי-הדירה החל מן השעה שבה שוכללה הפעולה.

 

ב- ע"א 177/62 {תומא נ' מעלוף, פ"ד טז 2237 (1962); ראה גם ע"א 8/88 שאול רחמים בע"מ נ' אקספומדיה בע"מ, פ"ד מג(4), 95 (1989); ע"א 2374/97 ווזאנה נ' רשות הדואר, פ"ד נה(1), 843 (1998)} אומנם, נפסק כי ניתן לחזור מהסתלקות, אולם פסק-דין זה ניתן לפני חקיקת חוק הירושה.

 

לפני כניסת חוק הירושה לתוקפו הכירו בתי-המשפט באפשרות יורש להסתלק מחלקו בעזבון אף שלא נמצא לכך הסדר מפורש בחוק. לפיכך היה יכול בית-המשפט של ירושה לפתח הלכה זו, שנקבעה ללא הוראת חוק, ולקבוע שגם המסתלק יכול לחזור בו מההסתלקות {ראה גם א' וולף "הסתלקות יורש מחלקו בעזבון מורישו" משפטים ה (התשל"ג-התשל"ד), 466}.

 

עובר לחקיקת חוק הירושה הביע המחוקק את דעתו במפורש בהצעת חוק הירושה, שהמדובר בהסדר שלילי ולא בלאקונה. מגמת חוק הירושה כפי שהובאה בהצעת החוק בעמ' 46 היא ש"התוצאות של הוויתור דורשות שבו ברגע, שהוגשה הודעת הוויתור, יהיה ברור מייד ולחלוטין אם אמנם מסתלק המוותר מהירושה".

 

הכרה בזכות לחזור מהסתלקות עלולה להביא לכך שיתרבו ההליכים לביטול צווי ירושה וצווי קיום צוואה. יש לפרש את פעולת ההסתלקות בדיני הירושה כפעולה שמטבעה יש בה ויתור על זכות החזרה. הצורך להבהיר מייד ולחלוטין את הדבר, בטרם מתן צווי ירושה, הביאה את המחוקק גם לקבוע בסעיף 6(ד) לחוק הירושה, שהסתלקות על-תנאי - בטלה {תמ"ש 82221/96 רות זעפרני נ' עובדיה שלאם, תק-מש 2000(1), 64 (2000)}.

 

ב- ע"א 2531/99 {ג'ורי נ' דנגור ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2002)} קבעה כב' השופטת ד' דורנר כי העזבון אינו יכול לחזור מהתחייבות שנתן המנוח לתת מתנה, הואיל ועם מותו הופכת ההתחייבות לבלתי-הדירה.

 

באשר להסתלקות קבעה כב' השופטת ד' דורנר כי "להבדילה מן ההתחייבות לתת מתנה, הרי משנתקבלה הודעה זו, שוב אין למסתלק זיקה לעזבון ונחשב הוא כאילו לא היה יורש."

 

7. הסתלקות מזכות בעזבון וחוק עשיית עושר ולא במשפט

דיני הירושה הם מערכת הכללים המסדירה חלוקת עזבון בין היורשים.

 

תפקידם של דיני עשיית עושר ולא במשפט הוא משני ונועד למלא שתי מטרות. האחת, השבת נכסי העזבון שחולקו ליורשים בניגוד לדיני הירושה. השניה, התמודדות עם מצבים של הפרת כללי תחרות בין יורשים.

 

דיני עשיית עושר מהווים מכשיר להשלמת דיני הירושה. אין הם כופרים בזכאות היורש אלא מאפשרים להגיב בצורה ראויה על הדרך הבלתי-נאותה שבה נרכשה זכאות זו.

 

לא ניתן להורות על השבה בדרך של ביטול תצהיר ההסתלקות ותיקון צו הירושה {ההשבה בעין בלתי-אפשרית כהגדרת סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט-1979 (להלן: "חוק עשיית עושר ולא במשפט"}, ואולם ניתן להורות על השבה כספית של התמורה להתחייבות שהופרה ולא ניתן לאוכפה על-פי סעיף 1 סיפא לחוק עשיית עושר ולא במשפט.

 

לעניין דיני עשיית עושר ולא במשפט קבע בית-המשפט ב- ד"נ 20/82 {אדרס חמרי בניין בע"מ נ' הרלו אנד ג'ונס ג.מ.ב.ה, פ"ד מב(1), 221 (1988)} כי "דיני עשית עושר ולא במשפט חלים בין אם יש חוזה בין הצדדים ובין אם אין חוזה בין הצדדים. בין אם החוזה שבין הצדדים קיים ועומד ובין אם החוזה שבין הצדדים בוטל... הקטגוריות של עשיית עושר ולא במשפט לעולם אינן סגורות, ולעולם אינן שוקטות על השמרים".

 

עוד נקבע כי "הקטגוריות שהוכרו בעבר אינן הקטגוריות היחידות. העקרון עוצר בחובו כוח ליצור מצבים חדשים בהם קיימת התעשרות שלא כדין... יש להורות על השבה מקום שתחושת המצפון והיושר מחייבת השבה... אמת המבחן המדריכה אותנו היא תחושת הצדק וההגינות של הציבור הנאור בישראל" {ראה גם ע"א 2374/97 ווזאנה נ' רשות הדואר, פ"ד נה(1), 843 (1998)}.

 

8. הסתלקות על-תנאי - הסתלקות מזכות עתידית או מותנית - סעיף 6(ד) לחוק

עד לחלוקת העזבון אין ליורש אלא חלק בלתי-מסויים בעזבון.

 

הסתלקות מנכס מסויים, אם אחרי חלוקת העזבון יגיע הנכס לידי היורש, הינה הסתלקות על-תנאי, שסעיף 6(ד) לחוק הירושה אוסר עליה במפורש.

 

אשר להסתלקות על-תנאי נציין כי דעות המלומדים חלוקים. ש' שילה גורס בספרו {שם} סבור שכל עוד לא נתמלא התנאי המתלה או הגיע מועד קבלת המנה על-ידי הזוכה, אין הוא נחשב ליורש, ולפיכך אינו יכול להסתלק מ"זכותו", שאינה אלא ציפיה מוגנת.

 

ש' שילה מוצא תימוכין לגישתו בהוראות שונות של החוק, לרבות סעיף 51(ד) לחוק הירושה, הקובע שפירות הנכס ויציאותיו של מי שזכה בו "במועד מאוחר יותר" יהיו לחשבונו של הזוכה רק מאותו מועד.

לעומתו סבור פרופ' פ' שיפמן {"הסתלקות מצוואה על-תנאי לשם עקיפת התנאי" משפטים כג (התשנ"ד), 527} שהחוק אינו מבחין בין מי שזכייתו בעזבון היא מוחלטת ומיידית לבין מי שזכייתו מותנית ודחויה, ששניהם יכולים להסתלק מייד לאחר פטירת המנוח.

 

כתימוכין לעמדתו מביא פרופ' שיפמן את סעיף 42 לחוק הירושה, שלפיו הכיר המחוקק בהסתלקותו של היורש השני בצוואה שנערכה ליורש אחר יורש אף לפני שהתקיים התנאי המעמיד את זכותו.

 

יש לציין גם כי סעיף 6(ד) לחוק הירושה קובע במפורש כי הסתלקות על-תנאי בטלה.

 

לפיכך, טענת מסתלקים כי הם הסתלקו על-תנאי, שאימם תקבל את חלקם בירושה וכי כוונתם זאת סוכלה עקב מותה, היא אפשרות שחוק הירושה שלל אותה {דברי בית-המשפט ב- ת"ע (ת"א-יפו) 9870/01 ליזט אליאס נ' עזבון המנוח, תק-מש 2002(2), 19 (2002)}.

 

9. האם יורש רשאי להסתלק בתמורה מחלקו בעזבון?

התשובה לשאלה זו מתבקשת הואיל וקבלת תמורה בגין הסתלקות מהווה סתירה, לכאורה, להסתלקות.

 

ייתכן כי קבלת תמורה בגין הסתלקות מהווה "הסתלקות על-תנאי" - הבטלה, על-פי סעיף 6(ד) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 {ראה עז' (ת"א-יפו) 14190/99 עזבון המנוח מזרחי דוד ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי, תק-מש 2004(3), 163 (2004)} שם נדונה שאלה כאמור והניתוח בסוגיה זו ייעשה על-פי קביעת בית-המשפט בנדון}.

 

כב' השופט מ' שמגר קבע ב- ע"א 4372/91 {סיטין נ' סיטין, פ"ד מט(2), 120 (1995)} כי הגישה לפיה עצם קבלת תמורה עבור ההסתלקות אינה מונעת סווג הפעולה כהסתלקות עולה גם מפסק-הדין המנחה ב- ד"נ 43/74 {מוניץ נ' דקלו, פ"ד ל(1), 242 (1975)}.

 

כב' השופט מ' שמגר דן במהותה של התחייבותו של יגאל סיטין כלפי אחיו אביטל סיטין - "לדאוג לילדיו של אביטל". על-כך קובע כב' השופט מ' שמגר כי "על התחייבות זו קשה לומר שהינה בבחינת חיוב שניתן לאכפו. גם אם נראה בכך תמורה, הרי ציינו שתמורה לבדה לא די בה כדי לסווג את הפעולה כעסקה".

 

בהמשך, קובע כב' השופט מ' שמגר כי "הסכם, אם היה, לא קיבל ביטוי בכתב, כדרישת סעיף 7(א), ועל-כן התחייבותו של יגאל (המערער) כלפי אביטל קשה לסווג כהתחייבות שניתן לאכפה".

 

כב' השופט מ' שמגר מבחין, איפוא, בין עסקה המקיימת את דרישת הכתב, שהיא התחייבות אכיפה - ולכן היא תסווג כעסקה לפי סעיף 7 לחוק הירושה, לבין התחייבות לתת תמורה, שנעשתה בעל-פה ולכן היא בלתי-אכיפה והיא תסווג כהסתלקות לפי סעיף 6 לחוק הירושה.

 

את שתי העסקאות ניתן לבחון באמות-מידה נורמאטיביות. וכדבריו של כב' השופט מ' שמגר בפרשת סיטין:

 

"המסגרות הנורמטיביות לבחינת תוקפה של ההסתלקות טיעונה החילופי של המשיבה הינו, כאמור, כי אפילו תסווג פעולתו של אביטל כהסתלקות, עדיין צריכה היא לעמוד באמות-מידה נורמטיביות מסויימות על-מנת שתוכל להיקרא הסתלקות."

 

כלומר, סיווג העסקה בין יגאל לאביטל סיטין, לו נעשתה בכתב, היתה בוודאי מביאה לבחינתה ופסילתה על-פי אמות-מידה נורמאטיביות, אולם בהיעדר כתב, לא ניתן היה לקבוע כי מדובר בעסקה לפי סעיף 7 לחוק הירושה. כיוון שיגאל נתן תצהיר הסתלקות, היה צריך לבחון את העסקה כהסתלקות.

 

גם במידה ויש לסווג את תצהיר ההסתלקות של המסתלק שלפנינו, כהסתלקות שנעשתה לפי סעיף 6 לחוק הירושה, עדיין אין הדבר מונע מבית-המשפט לבחון אותה בכל היבט של הדין, לרבות לראות בה מעשה בלתי-חוקי, בלתי-מוסרי או נוגד את טובת הציבור.

 

מסקנה זו תואמת גם את הוראת סעיף 6(ד) לחוק הירושה, הקובעת כי למרות סיווגו של התצהיר כהסתלקות, במידה ומדובר בהסתלקות על-תנאי - ההסתלקות בטלה.

 

נשאלת השאלה האם עצם מתן התמורה פוסלת את ההסתלקות? נראה כי יש לבחון את השאלה מיסודה ואין להסתפק בדבריו כאמור של כב' השופט מ' שמגר לגבי ד"נ 43/74 {מוניץ נ' דקלו, פ"ד ל(1), 242 (1975) (להלן: "ד"נ 43/74 מוניץ מ' דקלו"}.

 

עיון בפסק-דינו של כב' השופט מ' לנדוי, שאליו הצטרפו שאר שופטי המותב בדיון הנוסף, למעט כב' השופט י' קיסטר, מלמד כי הכרעת הרוב בפסק-הדין שניתן בפרשת מוניץ, שבו נקבע כי גב' מוניץ הסתלקה מחלקה בעזבון ואינה יורשת וזאת לפי סעיף 6(א) לחוק הירושה, הסתמכה על תצהיר ההסתלקות של גב' מוניץ שבו לא נזכר כלל עניין התמורה שהיא קיבלה על-פי הסכם נפרד עם היורשים האחרים ודבר ההסכמים האלה לא הובאו כלל לידיעת כב' השופט שילה שנתן צו ירושה מתוקן בו גב' מוניץ לא נזכרה כיורשת וזאת על-סמך תצהיר ההסתלקות שלה.

 

כב' השופט מ' לנדוי הגיע בפסק-דינו למסקנה הפוכה מזו שבא-כוח המבקש מגיע אליה. וכדבריו:

 

"אילו עמדו ההסכם והתוספת כמות שהם (עם אישור ההסכם על-ידי בית-המשפט), הייתי מסכים לטענת בא-כוח העותרת שוויתור העותרת לא היה בבחינת הסתלקות מחלקה בירושה לפי סעיף 6 של החוק, אלא בבחינת העברת החלק לפי סעיף 7. גם בא-כוח המשיב לא חלק על-כך... ליתר דיוק לא העבירה את חלקה כולו, כי בתוספת להסכם שמרה על זכותה לקבל את רבע החלק שלה בנכסים נוספים של המנוח, אם יתגלו כאלה בעתיד. את חלקה בנכסים שכבר נתגלו העבירה ליורשים האחרים תמורת 600,000 ל"י, ונוסף על-כך שמרה לעצמה את "טובת ההנאה" של פשרה עם המשיב, אם תגיע עמו לפשרה. מסתבר ש"טובת הנאה" כזאת היתה יכולה להיות, למשל, בתשלום סכום נוסף על-ידי המשיב, בלחץ התביעה שהוגשה נגדו, עבור הנכס שהמנוח הסכים להעבירו לו, מעבר למחיר שעליו הוסכם עם המנוח.

 

אילו היה זה הכול, הייתי אומר שהעותרת מוסיפה עד היום להיות יורשתו של המנוח. אבל אין זה הכול, כי ביום 10.4.74, אחרי אישור ההסכם על-ידי בית-המשפט, הגישו מנהלי העזבון בתיק המרצה נפרד בקשה לתיקון צו הירושה, ואליה צירפו את תצהיר העותרת - מיום 24.3.74 (תאריך חתימת ההסכם). בקשה זו והתצהיר צוטטו במלואם על-ידי חברי השופט א' מני בפסק-הדין בערעור. אין בהם זכר לא להסכם מיום 24.3.74 על-תנאיו, ולא לתוספת להסכם. אדרבא, מסמכים אלה נוסחו כאילו כלל ויתורה של העותרת את החלק שלה כולו, ללא תנאי כלשהו. על בקשה זו החליט כב' השופט שילה ביום 2.5.74: "כמבוקש", כלומר תוקן צו הירושה באופן שהעותרת חדלה להיות יורשתו של המנוח. ושוב אין זה ברור, מדוע לא הובאו ההסכם והבקשה לתיקון צו הירושה אל בית-המשפט בעת-ובעונה-אחת. על-כל-פנים, עובדה היא שקיימת סתירה יסודית בין שתי סדרות המסמכים (ההסכם והתוספת מזה, ובקשת התיקון, התצהיר וצו בית-המשפט מיום 2.5.75 מזה). ועתה, אין ספק בלבי שתצהיר העותרת מעיד על הסתלקותה מחלקה בירושה כולו לטובת אמה, בגדר סעיף 6(ב) של החוק, ולמטרה זו נוסח התצהיר כפי שנוסח, בהתאם לתקנה 52(א) של תקנות סדרי דין בענייני ירושה, התשכ"ו-1965... כוונתה עולה ברורות מן הלשון שנקטה בתצהירה, ויתר הנסיבות מורות שיהיו ההסכמים "הפנימיים" בין היורשים אשר יהיו, כלפי חוץ, וקודם כל כלפי בית-המשפט שדן בבקשה לתיקון צו הירושה, היא ביקשה לעורר את הרושם שהסתלקה מחלקה ללא שיור. ואמנם כך החליט בית-המשפט לתקן את צו הירושה, והוצאת היורשת מרשימת היורשים מעידה עדות חותכת, שאכן היתה כאן הסתלקות גמורה; כי הרי רק מי שהסתלק מחלקו בעזבון 'רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה', כלומר למפרע מיום מותו של המוריש (וראה סעיף 1 של החוק). מי שמעביר את חלקו, מקצתו או אף כולו, לזולתו, לפי סעיף 7, מוסיף להיות יורש, והעברה כזאת אין בה כדי להוציא אותו מרשימת היורשים שבצו הירושה.

 

נשאלת השאלה, איזו סדרה מסדרות המסמכים הללו עדיפה כלפי המשיב נוכוח סתירות אלה שביניהן. התשובה עולה ברורות מסעיף 71 של החוק: 'צו ירושה וצו קיום כוחם יפה כלפי כל העולם כל עוד לא תוקנו או בוטלו'. כזה הוא איפוא גם כוחו של צו-הירושה המתוקן, וכמו הצו המקורי מכריז גם הוא כלפי כל העולם שאלה הם היורשים ובלתם אין. הסכם הסותר זאת, אשר נעשה בין היורשים, אולי מחייב אותם-לבין עצמם, אבל לא צד שלישי. גם אישור בית-המשפט על ההסכם אינו מקנה לו תוקף כלפי כל העולם, כנגד הצו שתיקן לאחר-מכן את צו-הירושה.

 

מטעמים אלה מסכים אני לדעת הרוב בערעור שעקב תצהיר העותרת ותיקון צו-הירושה שנעשה על-פיו, נשמט היסוד מתחת למעמד העותרת כיורשת, בתביעתה נגד המשיב."

 

מכאן, שלו היו הסכמי התמורה בפני בית-המשפט המחוזי, ביחד עם תצהיר ההסתלקות של גב' מוניץ, בית-המשפט העליון היה קובע, בפרשת מוניץ, כי אין לאשר הסתלקות בתמורה וכי יורש לא ייחשב כמסתלק אם קיבל תמורה בעד הסתלקותו.

 

בפרשת מוניץ בחר בית-המשפט העליון להתעלם, מטעמים השמורים עמו, מהסכמי התמורה ולהתמקד רק בתצהיר ההסתלקות, שבו לא נזכרה כל תמורה, ואשר על-פיו תוקן צו הירושה, כך שגב' מוניץ הוצאה מכלל היורשים.

 

ואילו בפרשת סיטין בחר בית-המשפט העליון לבדוק את מניעיו של המסתלק, שלא היה להם כל ביטוי בכתב ולפסול את הסתלקותו.

 

את הזכויות בעזבון מקבל האדם שלטובתו נעשתה ההסתלקות במישרין מהמוריש ולא מהיורש {פרופ' ג' טדסקי "ויתור על הירושה וחליפות", הפרקליט לד 5, 9}. מכאן, שקבלת תמורה בגין ההסתלקות משמעה המחאת זכות, וכידוע אדם רשאי להעביר רק זכויות שיש לו.

 

כב' השופט י' זוסמן, הבחין בין ויתור לכלל היורשים-לבין ויתור ליורש מסויים {ע"א 358/57 מנהל מס עזבון נ' דיקרמן, פ"ד יב 869, 871 (1958)}. לדבריו:

 

" "ויתור" כזה אינו ויתור על הירושה אלא היפוכו של ויתור: בעוד שוויתור סתם, ללא תנאי, מסלק את המוותר משורת היורשים ושולל ממנו, משום כך, את האפשרות לקבוע מי יהנה מוויתורו, הרי "ויתור לטובת אדם אחר" - פירושו קודם כל הסכמת המוותר לקבל את חלקו בירושה. שכן אין אדם מקנה לאחר מה שאין לו, ואם הקנה את חלקו לאחר על-ידי "הוויתור" משמע, שתחילה זכה הוא עצמו בירושה, ואחר-כך העבירו לאותו אדם."

 

גישתו הנ"ל של כב' השופט י' זוסמן, היתה מביאה אותו למסקנה כי ויתור {או הסתלקות} ותמורה סותרים זה את זה.

 

יש לציין כי הן פרופ' ש' שילה בספרו {שם, 81)}, והן גולדברג מ', פלומין י', ו- מעוז א' בספרם {דיני ירושה ועזבון, 9}, סבורים כי על-פי הנקבע בפרשת מוניץ, ניתן להסתלק ולקבל תמורה.

 

בבוא בית-המשפט להכריע בשאלה, האם ניתן להסתלק בתמורה, עליו לקחת בחשבון, מצד אחד את העמדה העקרונית של בית-המשפט העליון בפרשת מוניץ, לפיה אין לראות את ההסתלקות בתמורה כהסתלקות, ומצד שני את דבריו של כב' השופט מ' שמגר לפיה "הגישה לפיה עצם קבלת תמורה עבור ההסתלקות אינה מונעת סווג הפעולה כהסתלקות עולה גם מפסק-הדין המנחה ב- ד"נ 43/74 מוניץ נ' דקלו".

 

כאמור, הסתלקות בתמורה היא הסתלקות על-תנאי והסתלקות שכזו אסורה על-פי סעיף 6(ד) לחוק הירושה.

 

בהסתלקות שנעשתה כנגד קבלת תמורה מדובר בחוזה דו-צדדי או רב-צדדי המחיל תניות או לפחות תנאי אחד והוא תשלום הכסף, לדוגמה, כתנאי להסתלקות, לא ישולם הכסף - לא יימסר כתב ההסתלקות.

 

בעוד שהסתלקות על-פי סעיף 6(א) ו- (ב) לחוק הירושה, היא הסתלקות חד-צדדית ומכיוון שהיא חד-צדדית, היא אינה יכולה להיות מותנית בכל תנאי ובמידה והמסתלק יתנה את הסתלקותו בתנאי כלשהו, היא תיפסל על-פי סעיף 6(ד) לחוק הירושה.

ב- ע"א 834/75 {זיק נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1), 662 (1978)} קבע כב' השופט מ' לנדוי "ואם ישאל השואל מדוע לא יורשה ליורש להסתלק מראש מנכס מסויים, או מחלק בו, אם אחרי חלוקת העזבון יגיע לידיו אותו נכס או חלק באותו נכס, נשיב לו, שתהיה זאת הסתלקות על-תנאי, שסעיף 6(ד) אוסר עליה במפורש".

 

כלומר, כפי שהסתלקות מנכס מסויים היא הסתלקות על-תנאי, הסתלקות בתמורה, היא בוודאי הסתלקות על-תנאי, הבטלה על-פי סעיף 6(ד) לחוק הירושה.

 

10. הסתלקות פושט רגל ותוקפה

סעיף 5 לפקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 קובע כדלקמן:

 

"5. מעשה פשיטת רגל

מעשה פשיטת רגל הוא לחייב, אם עשה או נעשתה לו אחת מאלה:

(1) בישראל או במקום אחר -

(א) נתן נכס מנכסיו מתנת מרמה או העבירו העברת מרמה;

(ב) העביר או שעבד נכס מנכסיו העברה או שיעבוד, שאילו נעשו כשהוא מוכרז פושט רגל היו בטלים משום העדפת מרמה לפי כל דין תקף אותה שעה..."

 

אם-כן, השאלה היא, האם ניתן לראות בהסתלקותו של פושט הרגל מן העזבון כהעברת מרמה או כהעדפת מרמה?

 

לשון פקודת פשיטת הרגל (נוסח חדש), התש"ם-1980 (להלן: "פקודת פשיטת הרגל") דנה בחייב אשר העביר העברת מרמה "נכס מנכסיו". בסעיף 1 לפקודת פשיטת הרגל מוגדרים "נכסים" בהאי לישנא:

 

"מקרקעין ומיטלטלין מכל הגדר שהוא, ובכלל זה כספים ונשיים, בין בישראל ובין מחוצה לה, ולרבות חיוב, זיקת הנאה, זכות, ריווח וזיקה מכל הגדר שהוא, בין הווים ובין עתידים, בין מוקנים ובין מותנים, הנובעים מנכסים כאמור או כרוכים בהם."

 

הנה-כי-כן, נקטה הפקודה בהגדרה רחבה של המונח "נכסים" אשר אינה מתייחסת לנכסים מוחשיים בלבד, אלא גם לנכסים שאינם מוחשיים. בין השאר, הגדרה זו כוללת גם את הזכות לרשת מן העזבון, זכות ששוויה כלכלי.

 

ויתור מצד החייב על זכותו בעזבון, כמוהו כויתור על כל נכס אחר שלו, והוא כפוף להוראות פקודת פשיטת הרגל, וזאת על-אף ההסדר הקבוע בסעיף 6 לחוק הירושה.

 

למעלה מן הצורך יש לציין כי שימוש בזכותו של החייב להסתלק מחלקו בעזבון, כמוהו ככל שימוש בזכות, והוא כפוף לעקרון תום-הלב {פש"ר (ת"א-יפו) 2237/03 ד"ר יעקב דבורקין נ' מר קטאשווילי אהרון ואח', תק-מח 2004(1), 8106 (2004); ראה גם ע"א 4372/91 יגאל סיטין נ' מיכל סיטין ואח', פ"ד מט(2), 120 (1995)}.

 

שאלת תוקפה של הענקה הינה שאלה הכרוכה אינטגרלית בהליכי פשיטת הרגל, המתנהלים, דרך כלל, באמצעות בקשות למתן הוראות מבית-המשפט.

 

יתר-על-כן, הבירור העובדתי הנדרש לצורך סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל הוא מצומצם, יחסית, וניתן להיעשות ללא קושי באמצעות תצהירים וחקירות מצהירים.

 

בנסיבות העניין, ישנה חשיבות מיוחדת גם להיבט היעילות והמהירות של ההליך, שכן הגשת תובענה רגילה היתה עלולה להימשך שנים ולגרום לעיכוב רציני ברציפותם של הליכי פשיטת הרגל וחלוקת הדיבידנדים לנושים מהמאסה הקיימת של החייב {ע"א 5709/99 זיוה לוין נ' גד שילר, תק-על 2001(2), 332 (2001)}.

 

הסמכות לדון בסוגיית ביטול הענקה, כמשמעותה בסעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, יוחדה לבית-משפט הדן בהליכי פשיטת הרגל {ראה גם פש"ר (ת"א) 1427/00, בש"א 16597/03 עו"ד משה שפורן בתפקידו כנאמן על נכסי החייב נתן טורנר נ' עזבון המנוח גבריאל טורנר ז"ל ואח', תק-מח 2004(2), 2401, 2409 (2004); פש"ר (ת"א) 1254/00, בש"א 16047/02, רוהר נ' מתוק, תק-מח 2003(2), 8646 (2003)}.

  

יחד-עם-זאת, בצד הסמכויות הרחבות המוקנות לבית-משפט של פשיטת הרגל, והחשיבות כי הליכים בנוגע למאסה של נכסי החייב יידונו בערכאה המיוחדת של פשיטת הרגל, אין בית-המשפט של פשיטת הרגל מצווה לדון בכל עניין המוגש בפניו, ושיקול-הדעת אם להשתמש בכוחו נתון לו {ראה למשל פש"ר (חיפה) 192/00 ג'רבי ואח' נ' מזרחי ואח', תק-מח 2003(4), 329, 331 (2004); פש"ר (ת"א) 1765/02 עו"ד שלמה נס נ' וינגר ואח', תק-מח 2006(4), 9850 (2004)}.

 

תמצית הרציונאל לביטול ההענקות הוא בכך כי בפרק זמן מוגדר, הקודם למעשה פשיטת רגל, כאשר אדם יודע שמצבו הכלכלי מצוי בשפל, עליו להיות בראש וראשונה הוגן כלפי נושיו בטרם יהא נדיב כלפי קרוביו, ועליו לדאוג לשלם את חובותיו בטרם ייתן מתנות לאחרים.

 

הלכה היא כי בגדרו של סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל אין צורך להוכיח קיומה של כוונת תרמית מצד המעניק במובן של העדפת נושה, כוונה להבריח נכסים או פגיעה אחרת בעקרון מוסרי, וההענקה עשויה להתבטל גם אם לא היתה מלווה בכוונה בלתי-הוגנת מצד המעניק.

 

נדגיש ונציין כי כאשר נפטר אדם, קמה לכל אחד מהיורשים זכות אובליגטורית כנגד העזבון. כלומר, זכות לקבל, עם חלוקת העזבון ובכפוף לכל דין, את חלקו בנכסי המנוח. אין ספק כי לזכות זו ערך כלכלי. אי-לכך הויתור עליה בלא תמורה, אם אכן לא ניתנה תמורה, עשוי ליפול בגדר סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל, על כל המשתמע מכך {ראה למשל גם בש"א (מחוזי חי') 2792/05 דרייפוס נורית נ' וולפיש יורם יוסף, תק-מח 2007(3), 8430, 8440 (2007)}.

 

ב- בש"א (מחוזי ת"א) 8576/05 {עו"ד גיורא רובננקו בתפקידו כמנהל מיוחד על נכסי החייב אהרון קטאשווילי נ' מר קטאשווילי אהרון, תק-מח 2005(4), 12669, 12671 (2005)} החייב הוכרז ביום 12.7.05 פושט רגל. עם מותו של אביו, נפלה בידי החייב זכות אובליגטורית בעלת ערך, בעזבונו.

 

בית-המשפט קבע כי אין חולק על-כך כי במועד הדיון בבקשה למתן צו ירושה בפני בית-הדין הרבני ביום 27.11.03 ויתר החייב על זכויותיו אלה לטובת אחיו.

 

ברי אם-כן כי לאור לשונו הברורה של סעיף 96(א) לפקודת פשיטת הרגל, הרי מדובר בהענקה שהתבצעה בטווח השנתיים טרם הוכרז החייב פושט רגל, ומשכך היא בטלה כלפי הנאמן.

 

זאת ואף זאת. גם אם נלך לשיטתו של סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל, הרי שביום הדיון בו ויתר החייב על זכויותיו, אין ספק כי  הוא כבר היה מסובך כלכלית, וחדל פירעון, נוכוח תיק ההוצאה לפועל ואי-פירעון חובותיו.

 

לאור-כל-זאת עולה כי הסתלקותו של החייב מזכותו האובליגטורית הכלכלית בעזבון אביו לטובת אחיו בטלה ומבוטלת מעיקרה בפני הנאמן, בשל היותה הענקה בלא תמורה, לפי סעיף 96 לפקודת פשיטת הרגל.

 

11. הסתלקות לאחר מתן צו קיום צוואה

סעיף 6 לחוק הירושה, קובע כי יורש רשאי להודיע על הסתלקותו מחלקו בעזבון רק "כל עוד לא חולק העזבון".

 

תקנה 16(א) לתקנות הירושה, דנה באופן הגשת הודעת ההסתלקות, וממנה עולה כי שלב הגשת ההודעה הינו לפני שניתן צו הירושה/קיום הצוואה.

 

העזבון מחולק פעם אחת בלבד, גם כאשר מדובר ב"יורש אחר יורש". בוודאי כאשר חלקו של היורש הראשון כבר נרשם בלשכת רישום המקרקעין, עם הערה בדבר חלקם של המבקשים כיורשים אחריו של היורש הראשון.

 

אין כל מניעה חוקית או אחרת, להסתלק לפני חלוקת העזבון, גם אם מעמדם של המבקשים הוא כיורשים אחר היורש הראשון.

 

אין מניעה מלהודיע על הסתלקות מעזבון גם אם העזבון ריק מנכסים ואין להסתלקות משמעות מעשית, ולכן יכלו המבקשים להסתלק מחלקם בעזבון לפני חלוקתו, גם אם בסופו של דבר לא היו נותרים נכסים כלשהם בעזבון לאחר פטירתו של היורש הראשון.

 

מכל מקום, לאחר פטירתו של היורש הראשון אין מחלקים את העזבון מחדש, ואין נותנים צו חדש.

 

רשאי יורש שני להסתלק מחלקו בעזבון, כולו או חלקו אך לא כשהשלב המתאים לעשות כן חלף {ע"ז (ת"א-יפו) 4000/02 מיטל כרמי נ' האפוטרופוס, תק-מש 2002(2), 214 (2002)}.

 

12. הסתלקות מנכס מסויים בצוואה

צוואת מנוח מדברת בעד עצמה, וגוברת על כל אמירה אחרת, נוגדת, שנאמרה בדרך שאיננה דרך של ירושה. מתן צו קיום צוואה לצוואה זו מהווה מעשה-בי-דין, וסותמת את הגולל על כל טענה אחרת.

 

חתימת יורש על תצהיר "הסתלקות" מנכס מסויים - בעבר - משמשת אסמכתא לכך שהוא יורש על-פי הצוואה גם את הנכס שבנידון {תמ"ש (ת"א-יפו) 10890/00 שילה אליהו נ' שילה לאה, תק-מש 2002(3), 142 (2002)}.

 

הסתלקות כזו כשלעצמה איננה תקפה משני טעמים.

 

ראשית, ההסתלקות היא מנכס מסויים. דבר שאיננו אפשרי לנוכוח הוראת סעיף 6 לחוק הירושה {ראה לעניין זה ע"א 834/75 זיק נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(1), 662 (1978); ע"א 516/80 לשינסקי ואח' נ' משה שפירא, פ"ד לו(4), 337, 341 (1982)}.

 

שנית, בפרט כשמדובר בהסתלקות שאינה מהווה חלק מצו קיום הצוואה. לא זאת אף זאת, הסתלקות שלא הוגשה לרשם הירושה ו/או לבית-המשפט כאילו אינה קיימת. תקנה 16 לתקנות הירושה קובעת כי המסתלק, הוא עצמו, יגיש את הודעת ההסתלקות. כאשר ההסתלקות איננה חלק מצו קיום הצוואה, המהווה לכשעצמו מעשה-בית-דין, לא ניתן לטעון כי היורש איננו רשאית לחזור בה מההסתלקות. בנסיבות אלה, גם שאלת גמירות-דעתו של היורש בעת החתימה על תצהיר ההסתלקות אינה רלבנטית.

 

13. האם ניתן לבטל הסתלקות עקב טעות או הטעיה?

ב- ת"ע (משפחה ת"א) 110681/08 {א.ש נ' ג.א, תק-מש 2011(3), 160, 165 (2011)} נדונה השאלה האם ניתן לבטל הסתלקות עקב טעות או הטעיה? בית-המשפט קבע:

 

"בפסק-דין שניתן לפני יובל שנים, לפני חקיקתו של חוק הירושה, התשכ״ה-1965 (להלן: ״חוק הירושה״)׳ דן בית-המשפט העליון במקרה דומה. ב- ע״א 211/59 פרץ זייפר נ' רחל סלפטר, פ״ד טו 804 (1961) קבע בית-המשפט העליון ביחס למקרה שבו בן הסתלק לטובת אימו מחלקו בירושת אביו כאשר אימו לא גילתה לו כי כבר צוותה את נכסיה לבתה כי:

 

'ויתורי ירושות בין בני משפחה אחת נכנסים בגדר הסכמות או פשרות משפחתיות, ודין פשרות משפחתיות אלו הוא כדין החוזים המחייבים גילוי לב גמור. הסתרת עובדה חשובה על-ידי הזוכה מוויתור שכזה כלפי המוותר, עשויה לפסול את הוויתור מדעיקרא.... כן, הסתרת עובדות חשובות אינה רק עילה לביטול, אלא גילוי כל העובדות החשובות הוא תנאי מוקדם לתוקף הפשרה... אילו גילו לו למערער, ואילו ידע, שלא יירש את אימו ושהיא צוותה כל אשר לה למשיבה, לא היה מוותר על חלקו בירושת אביו לטובתה. משלא גילו לו ולא ידע, שוב אין ויתורו ויתור, ודיני היושר רואים את ויתורו כאין וכאפס, כאילו לא נעשה מעולם. אמת נכון הדבר שחשש או סיכון לעשיית צוואה שכזאת גם לאחר עשיית הוויתור, יכול והיה קיים בשעת הויתור ויכול והיה גם בתודעתו או במחשבתו של המערער אותה שעה. אך אפילו נאמר שקיבל על עצמו ביודעין סיכון זה, ועל-אף ידיעתו, את הסיכון הזה ויתר ויתורו - אין זאת אומרת שהיה מוותר ויתור אילו ידע שצוואה כזו, השוללת ממנו חלקו בירושת אמו, כבר נכתבה וכבר קיימת בפועל ממש. הדבר הפוגם בתוקף הוויתור אינו אלא ההעלמה של עובדה קיימת מעיני המערער, אילולא העובדה היתה קיימת, אי אפשר היה להעלימה, ולעניין זה, אפשרות יצירת העובדה לאחר-מכן אינה מעלה ואינה מורידה' (עמ' 812-810).

 

ראו גם: ע״א 121/65 אדמונד ויוסף נחמד נ׳ אסתר (קמיליה) ביג'יו, פ״ד יט(2), 578, 583 (1965).

 

3. סעיף 6(ב) לחוק הירושה קובע כי:

 

'מי שהסתלק מחלקו בעזבון, רואים אותו במידה שהסתלק כאילו לא היה יורש מלכתחילה...'

 

4. בספרו של או״מ, פרופ' שמואל שילה פירוש לחוק הירושה, התשכ״ה-1965, כרך ראשון, 87 הוא מתייחס לשאלת החזרה מההסתלקות ואומר כי:

 

'לדעתנו, אין אדם יכול לחזור בו מהסתלקותו. עם הסתלקותו, הוא חדל להיות בעל מעמד לעניין אותו עזבון, ואין לטעון שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. זה לדעתנו, המצב המשפטי לנוכוח חוק הירושה, שאיננו מזכיר את אפשרות החזרה מן החזרה. דברים אלו נכתבים למרות פסיקתו של בית-המשפט העליון, לפני כניסת החוק לתוקפו, שאדם יכול לחזור בו מהסתלקותו כשזו נעשתה ללא תמורה.'

 

ראה גם: ש' שוחט, מ' גולדברג ו- י' פלומין דיני ירושה ועזבון, 44. וכן: תמ״ש (ת״א) 82221/96 זעפרני נ׳ שלאם, תק-מש 2000(1), 64 (ניתן ביום 28.3.00 על-ידי כב' השופט י' גייפמן); ת״ע (ת״א) 3920/02 י.י. ואח׳ נ׳ ז.ל ואח׳ (ניתן ביום 2.7.02 מפי כב' השופט ש' שוחט); ת״ע (ת״א) 110640/08 נ.א. ואח׳ נ׳ מ.ז, תק-מש 2010(2), 134  (ניתן ביום 3.5.10 מפי כב' השופטת ש' גליק).

 

5. אולם, נשמעה גם עמדה שונה. בהמ' (יר') 21192/95 יוסף סקלצקי נ׳ סימה איצקס, תק-מח 1995(3), 2194 (ניתן ביום 20.7.95) דנה כב' השופטת רות אור מבית-המשפט המחוזי בירושלים בשאלה האם ניתן לראות בהסתלקות ללא תמורה משום מתנה שחוק המתנה, התשכ״ח-1968 (להלן: ״חוק המתנה״) חל עליה. בפסק-דין זה קבע בית-המשפט כי אין מניעה להשתמש בחוק ספציפי בנושא המתנה המאוחר לחוק הירושה, כדי למלא חסר בחוק הירושה. לפיכך נקבע, כי ההסתלקות היא מתנה וחלות עליה הוראות חוק המתנה. המשמעות היא שהמסתלק יכול לחזור בו מההתחייבות ליתן מתנה כל עוד המתנה לא הושלמה, על-פי הוראות חוק המתנה, כגון אם חלה הרעה ניכרת במצבו הכלכלי של נותן המתנה - המסתלק.

 

6. כמו-כן, ב- ת"א (חי') 586/01 הנייה אסעד ליבנאוי נ׳ עבד אלטיף אסעד ליבנאוי, תק-מח 2003(1), 3051 (ניתן ביום 2.1.03), דן כב' השופט מ' נאמן מבית-המשפט המחוזי בחיפה בשאלה האם יכול מסתלק לחזור בו מההסתלקות והוא השיב בחיוב על השאלה. לדעתו, גם לאחר שהמתנה הושלמה וניתן כבר צו ירושה, יכול המסתלק לחזור בו. לדבריו:

 

'מאחר וצו הירושה אינו קובע את הזכויות אלא הוא דקלרטיבי בלבד, הרי שאין סיבה לשלול אפשרות של חזרה מהסתלקות רק בשל כך שכבר הוצהר מה שהוצהר לגבי זהות היורשים וכשם שהצהרה כזו יכול שתשתנה אם מתגלה יורש נוסף, כך יכולה היא להשתנות גם בעקבות חזרה מההסתלקות.'

 

7. ב- ע״א 2041/05 דוד מחקשווילי ואח׳ נ׳ רחל מיכקשווילי ואח׳, תק-על 2007(4), 2223 (ניתן ביום 19.11.07) דן בית-המשפט העליון בשאלה האם ניתן לבטל הסתלקות על יסוד טענות של השפעה בלתי-הוגנת או מכוח עילות על-פי חוק החוזים כגון עושק וחוסר תם-לב. בית-המשפט קבע כי:

 

'הדין הכללי החל, ככל שמדובר בהסתלקות מעזבון, הוא חוק החוזים... בבסיס הלכה זו, עומדת התפיסה לפיה הסתלקות מעזבון נחשבת ״פעולה משפטית״ במובנו של סעיף 61(ב) לחוק החוזים... אין צורך לאמור כי השימוש בסעיף זה אינו מוגבל רק לנושא תום-הלב והוא מחיל את כל הוראות חוק החוזים על פעולות משפטיות שאינן בבחינת חוזה.'

 

8. גם ב- ע״א 513/98 יפה דוד נ׳ יצחק גביש, פ״ד נג(2), 385 (1998) דן בית-המשפט במקרה שבו בן הסתלק לטובת אשת אביו וזאת לאחר שהאישה התחייבה בבית-הדין הרבני להעביר את כל הרכוש שיישאר לה לאחר פטירתה לבן. האישה לא עמדה בהתחייבותה ולאחר-מכן, הורישה את עזבונה לאחייניתה ולא לבן. בית-המשפט העליון קבע כי:

 

'משצוותה האלמנה את רכושה למערערת - בניגוד למוסכם בינה לבין המשיב - קמה למשיב, לכאורה, גם הזכות לבטל את הסכם...'

 

8. ברור אם-כן שאף לפי העמדה שלפיה לא ניתן לחזור מהסתלקות, אין מחלוקת כי אם נפל פגם בהסכמת המסתלק על-פי אחת מעילות הביטול על-פי הדין המהותי כגון עושק, טעות או הטעיה, אליבא דכולי עלמא, ניתן לחזור מההסתלקות.

 

9. אני סבור כי במקרה דנן, הוכוח כי ההסתלקות המבקש נעשתה על בסיס הטעיה של המנוח או לפחות על בסיס טעות.

 

10. סעיף 12(א) לחוק החוזים (חלק כללי), התשל״ג-1973 (להלן: ״חוק החוזים״) קובע כי: 'במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה חייב אדם לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב'.

 

סעיף 14(א) לחוק החוזים קובע כי:

 

'מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על-כך, רשאי לבטל את החוזה.'

סעיף 15 לחוק החוזים קובע כי:

 

'מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאת הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה. לעניין זה ״הטעיה״ - לרבות אי-גילויין של עובדות אשר לפי דין, לפי נוהג או לפי הנסיבות היה על הצד השני לגלותן.'

 

11. כאשר נמנע מידע חשוב מאחד הצדדים להסכם, מהווה הדבר מצג שווא (ע״א 494/74 חברת בית החשמונאים ואח׳ נ׳ דוד אהרוני, פ״ד ל(2), 141, 144 (1976)). סעיף 15 לחוק החוזים מטיל חובת גילוי רחבה על צד לחוזה (ע״א 838/75 ספקטור נ׳ צרפתי, פ״ד לה(1), 231, 238 (1977)). את סעיף 15 לחוק החוזים יש לקרוא יחד עם סעיף 12 לחוק החוזים המטיל חובה לנהוג בדרך מקובלת ובתום-לב (ע"א 248/77 בנק הפועלים בע״מ נ׳ גרבורג בע״מ ואח׳, פ״ד לב(1), 253,  256 (1977)).

 

12. כמו-כן נקבע כי: ״מקום שקיימים יחסי אמון מיוחדים בין הצדדים, שם גם קיימת חובת גילוי מיוחדת: חובה מקיפה ועמוקה במיוחד״ (ע"א 9019/99 מרילין קינסטלינגר ואח׳ נ׳ רחמים אליה ואח׳, פ״ד נה(3), 542, 454 (2001)).

 

13. במקרה דנן, היתה על המנוח חובה לספר למבקש פרט מהותי זה, דהיינו שהוא ערך מספר שבועות קודם לכן צוואה שבה הוריש את כל עזבונו למשיבה. משלא עשה כן, זכותו של התובע לבטל את ההסכם, דהיינו את כתב ההסתלקות.

 

14. יצויין כי לבקשת המבקש זומן לעדות עו״ד יזרסקי שערך את תצהירי ההסתלקות ובפניו הם נחתמו. עדותו של עו״ד יזרסקי שהוא עד חיצוני, היתה חשובה מאוד לבירור נסיבות החתימה. אולם, המשיבה התנגדה בכל תוקף ובנחרצות לוותר על החסיון של המנוח (עמ' 18 שורות 17-15 ועמ' 21-20) ולפיכך, נמנע מעו״ד יזרסקי להעיד בהליך זה. לא היתה כל סיבה עניינית לעמידת המשיבה על החסיון והיא לא נתנה כל הסבר לעמדתה זו. עובדה זו עומדת לחובתה של המשיבה ופועלת כנגדה.

 

15. זאת ועוד: כאשר מדובר במחלוקת שעניינה בירור זהות יורשיו של אדם, הרי שלצורך בירור שאלה זו, לא יכול היורש להיתלות בחסיון אדם שהוא טוען להיות יורשו, כאשר טוען הצד השני כי אף הוא יורש של אותו אדם ויש לו זכויות בעזבון המנוח, לרבות בזכות לחסיון. כל עוד לא ברור מי היורשים, לא יכול אחד מהיורשים הפוטנציאלים לאחוז בטענת החסיון שהיתה למנוח. כפי שאומר כב' השופט (בדימוס) ד״ר גבריאל קלינג בספרו אתיקה בעריכת דין (2001), 422-421:

 

'השאלה מתעוררת לעיתים, קרובות בשעת בירור מחלוקת בדבר הזכאות לירושה. אם יאמר כי הזכות לחסיון עוברת ליורשים, והם אלו הרשאים לוותר עליה, אין בכך במקרים רבים כדי לקדם את הפתרון, שכן הסרת החסיון דרושה כדי לברר מי יזכה בירושה. יש כמה דרכים לחרוג מהמעל השוטה. ניתן להניח, כי המנוח התכוון שהחסיון יעמוד רק כל עוד הוא בחיים. כאשר עורך-דין משמש כעד לצוואה, ניתן לסבור שהמצווה לא התכוון שעורך הדין יהיה קשור בחסיון. דרך נוספת היא לומר, שכל עוד חלוקים בעלי הדין בשאלה מי היורש, אין מי שיכול לטעון לחסיון. הדרכים להביא להסרת חסיון של המנוח מלאכותיות, והן פרי הצורך לוותר על החסיון לפני שהוכרע מי הזכאי לוותר עליו. נראה כי הגישה השוללת קיומו של חסיון לאחר המוות שוללת את הצורך לילך בדרכים עקלקלות.'

 

16. במקרה דנן, שאלת תוקף ההסתלקות ותוקף צוואת המנוח עומדת במחלוקת ולפיכך, כל עוד לא ברור מי היורש, לא נטען להשתמש בטענת החסיון. זאת, במיוחד שמדובר בזכות של אדם שהלך לעולמו וזכותו לחסיון חלשה יותר. כפי שקבעה כב' סגנית הנשיאה השופטת נילי מימון בתיק עז' 43032/00 עזבון המנוח א.פ. ואח׳ נ׳ מ.פ. ואח׳, תק-של 2008(1), 187 (ניתן ביום 10.1.08):

 

'זכות החסיון העוברת ליורשי המנוח פחותה בעוצמתה מכפי שהיה בחיי המנוח... אם ממכלול הנסיבות נראה כי אין טעם מיוחד ולא היה גילוי רצון מצד המנוח שמידע כאמור ימשיך להיות חסוי, הרי שהאינטרס של גילוי האמת וניהול משפט הוגן יש שיגברו על זכות החסיון... אף מחלוקת זו בין היורשים מחלישה את עוצמת החסיון שנותרה לאחר פטירת הלקוח ונראה שהרצון לשמור על החסיון איננו נובע בשלב זה מהרצון להגן על האינטרס או פרטיותו של המנוח, כי אם להגן על האינטרס של היורשים המתנגדים להסרת החסיון בסכסוך שביניהם לבין היורש האחר... נוכוח מכלול האמור נראה כי חסיון עו״ד לקוח לאחר פטירת הלקוח הינו חסיון יחסי ולא מוחלט כבחיי המנוח... ההכרעה בדבר קיומו של חסיון לאחר פטירת הלקוח נתונה לבית-המשפט, והוא יכריע בה, בין היתר על-סמך שיקולים כגון כבוד המת ופרטיותו. אין מדובר עוד בחסיון מוחלט. עוד ייאמר כי למעשה כשמדובר במחלוקת בין יורשים - היורשים את זכות החסיון מהמנוח ... הרי מדובר ביורשים העומדים זה מול זה ומשכך מדובר למעשה בגילוי מידי של הלקוח עצמו, והרי אין חסיון מפני הלקוח עצמו... זכות זו היא זכות עקיפה ומוחלשת, ובמיוחד כשהיא ניצבת אל מול זכותם של הנתבעים לגילוי האמת וזכותם למיצוי ההליך המשפטי המתנהל נגדם ולמעשה המדובר באינטרסים של התובעים עצמם מול אינטרס של הנתבעים עצמם ולא של המנוח.'

 

ראו גם: ת״א (ת״א) 1088/87 תם נ׳ תם, פ״מ התשנ״ב(א), 66, 68 (1990).

 

17. לו היה יודע המבקש שהוא מנושל מעזבון אביו, הוא לא היה מסתלק מעזבון אימו ולפיכך ההסתלקות בטלה אם לא מחמת הטעיה מצד המנוח אזי לפחות מחמת טעות. כפי שהעיד המבקש: ״אם הייתי יודע שיש צוואה הייתי מקבל את החלק של אמי״ (עמ' 32 שורה 18).

 

18. לפיכך, אני קובע כי ההסתלקות של המבקש בטלה ולפיכך יש לתקן את צו הירושה ביחס לעזבון האם ולמבקש מגיע רבע מעזבונה."

 

14. חוק מיסוי מקרקעין ומועד ההסתלקות

ב- ו"ע (מחוזי ת"א) 1037/07 {חסון אלעזרה נ' מנהל מס שבח, תק-מח 2007(4), 2147, 2155 (2007)} קבע בית-המשפט:

 

"ו. סוף דבר

חוק מיסוי מקרקעין הינו חוק פיסקאלי כלכלי שבו חרג המחוקק ממסגרת הקטגוריות של דיני הקניין הפורמאליים וחתר לתפיסת התוכן הכלכלי של העסקאות וכדברי כב' הנשיא מ' לנדוי בהלכת בן עמי ואח' 'מתפשטת הרחק מעבר למשמעות הרגילה בדיני הקניין'. אומנם לפי סעיף 6 (ב) לחוק הירושה "המסתלק מחלקו בעזבון רואים אותו כאילו לא היה יורש מלכתחילה" ולכן על-פי אותו סעיף ועקרון ה"נפילה המיידית" שבחוק הירושה, נחשבת העוררת כיורשת מיום פטירת המוריש, ואולם זאת לצורך מטרת אותו חוק, אך לא בהכרח לעניין המטרות העומדות בבסיס חוק מיסוי מקרקעין. הסתלקות מהעזבון משמעותה הכלכלית היא ויתור על הזכות לרשת את נכסי העזבון ומהווה "מכירה" לעניין חוק מיסוי מקרקעין על מטרותיו הפיסיקאליות והחתירה אחר התוכן הכלכלי של העסקה, ולפיכך יש הצדקה לסטייה, במקרה דנן, ממושגי הדין הכללי.

 

הקובע הוא מועד ההסתלקות מהירושה (היינו, מתן הצהרה כדין לפי תקנה 16 לתקנות הירושה) ולא מועד צו קיום הצוואה שהוא צו דקלרטיבי ולא קונסטיטובי.

 

אשר-על-כן הייתי מציע לחברי לקבל עקרונית את הערר, לפיו "מועד רכישת" זכות הבעלות על הדירה נשוא הערר של העוררת יהא במועד הסתלקות אלמנת הנפטר לטובת העוררת ולא מועד פטירת המוריש. הצדדים יבררו את מועד ההסתלקות לפי המסמכים המצויים בתיק העזבון ובבית-המשפט. במידה ומועד זה היה לאחר ה- 14.7.02 (יום מכירת הדירה האחרת בפטור ממס) תהא מכירת הדירה נשוא הערר פטורה ממס, ואולם במידה ומועד ההסתלקות היה לפני ה- 14.7.02 תהא מכירת הדירה נשוא הערר חייבת במס."