כשרות אדם לרשת: בני אדם

מאת: עו"ד שלומי נרקיס

1. כל מי שהיה בחיים במות המוריש כשר לרשת אותו - סעיף 3(א) לחוק

סעיף 3 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

 

"3. כשרות אדם לרשת: בני אדם

(א) כל מי שהיה בחיים במות המוריש כשר לרשת אותו.

(ב) מי שנולד תוך 300 יום לאחר מות המוריש, דינו כדין מי שהיה בחיים במות המוריש, זולת אם הוכוח שהורתו היתה אחרי כן.

(ג) לעניין זכויות הירושה של ילד אין נפקא מינה אם בשעת לידתו היו הוריו נשואים זה לזה, ואם לא."

 

הוראת סעיף 3(א) לחוק הירושה קובעת, כי אדם אשר היה בחיים בזמן מותו של המוריש - כשר לרשת אותו. כלומר, ישנה חשיבות כי יורש יהא בן החיים עת פטירתו של המוריש שכן, רק במקרה שכזה ייחשב כיורש.

 

כאשר מדובר ביורש שהוא בן-אדם, הרי שהוא כשר לרשת רק אם הוא היה בחיים במות המוריש. בן-אדם שלא היה בחיים במות המוריש אינו כשר לרשת אותו. כלומר, הכלל הקבוע בסעיף 3(א) לחוק הירושה הוא שרק מי שהיה בחיים עם מותו של המוריש כשר לרשת.

 

2. מי שנולד תוך 300 יום לאחר מות המוריש - סעיף 3(ב) לחוק

משתמע מן האמור עד כה, שילדו של אדם, שהיה עובר ונולד לאחר מות אותו אדם, איננו יורש אותו. משום כך, הוסיף המחוקק את סעיף 3(ב) לחוק הירושה הקובע פיקציה משפטית לפיה רואים את העובר כאילו כבר נולד בחיי מורישו.

 

הוראת סעיף 3(ב) לחוק הירושה קובעת למעשה שני תנאים בלעדיהם לא ייחשב אדם כיורש: 

 

האחד, נולד תוך 300 יום לאחר מות המוריש.

 

השני, הורתו היתה לפני פטירתו של המוריש. נדגיש כי במקרה ויוכוח לבית-המשפט כי הורתו של יורש היתה אחרי פטירתו, אזי, לא ייחשב כמי שהיה בחיים בעת מותו של המוריש והתוצאה היא שלא ייחשב כיורש.

 

סעיף 3(ב) לחוק הירושה מהווה חריג להוראת סעיף 3(א) לחוק הירושה.

 

סעיף 3(ב) לחוק הירושה לא יחול כאשר עסקינן בהיריון שהחל אחרי מות המוריש. זאת ועוד. אין נזקקים לחזקה שבסעיף 3(ב) לחוק הירושה, מקום בו הביע המוריש את כוונתו באופן ברור או במקרה וניתן לקבוע כי יורש זכה בהתקיים התנאים שהמוריש קבע בצוואתו.

 

במקרה של ביצית שהופרתה בזרעו של המנוח טרם פטירתו עשויה אמנם להתעורר מחלוקת בדבר "מועד הורתו" של הילוד, אולם שאלה זו, אינה מתעוררת בעת שמתבקשת עשיית שימוש בזרעו של נפטר, לשם הפריה שתבוצע לאחר הפטירה.

 

הנחת היסוד בחוק הירושה, שמי שהיה בחיים במות המוריש כשר לרשת אותו. סעיף 3(ב) לחוק הירושה יוצר פיקציה משפטית ומורה כי "מי שנולד תוך 300 יום לאחר מות המוריש, דינו כדין מי שהיה בחיים במות המוריש".

 

בניגוד למחוקק האמריקאי {שלא קבע תקופה קצובה}, הלך המחוקק הישראלי ואימץ את החוק האיטלקי תוך קביעת תקופה מוגדרת ממות המוריש ועד הולדת העובר.

 

סעיף 1 לחוק הירושה קובע כי במות אדם עובר עזבונו ליורשיו. עקרון "הנפילה המיידית" לא מיושם על עובר. העזבון לא עובר ברגע מותו של המוריש לעובר אלא כשהעובר נולד. עם לידתו של העובר הירושה נופלת לו למפרע {ובשים-לב כי סעיף 107(ב) לחוק הירושה קובע כי אין לחלק את יתרת העזבון כל עוד לא נקבעו הזכויות התלויות לפי סעיף 3(ב) לחוק הירושה בלידתו של אדם}.

 

נדגיש ונציין כי כאשר קיים חשש, שתפגענה הזכויות הממוניות של העובר מכוח חוק הירושה לאחר לידתו, ניתן למנות אפוטרופוס לעובר מכוח הוראת סעיף 33(6) לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 (להלן: "חוק הכשרות המשפטית"). האפוטרופוס הינו ממונה, והעובר בא בגדר הגדרת "חסוי" כהגדרת סעיף 80 לחוק הכשרות המשפטית. לבית-המשפט סמכות למנות אפוטרופוס זמני או אפוטרופוס לדין לעובר כדי לשמור על ענייניו לאחר הלידה.

 

תכליתו של מינוי אפוטרופוס לעובר, אינה יכולה להיות שמירת זכויות שיש לו בשלב זה של התפתחות, כי עובר אינו יכול להיות בעלים של זכויות. סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות מורה, שאדם כשיר לזכויות וחובות מגמר לידתו ועד מותו. מטרת מינוי האפוטרופוס לעובר - לדאוג לשמירת זכויותיו שתהיינה לו אם וכאשר יוולד.

 

זאת ועוד. לפי לשון סעיף 3(ב) לחוק הירושה, אף אם אבהותו של המוריש לגבי ילד שנולד לאחר 300 ימי היריון הוכוחה ללא צל של ספק, אין להכיר במוריש כאביו. כיוון שכך, בטוחנו שאם שאלה כזאת תתעורר הלכה למעשה, ובית-המשפט יהיה משוכנע שלמרות שעברו למעלה מ- 300 יום, הוולד הוא של המת, הוא ימצא את דרך לקבוע זאת על-אף המגבלה שבסעיף 3 לחוק הירושה.

 

בבואנו לקבוע אימתי העובר הינו בבחינת "נולד" לצורך ירושה הרי על בסיס האמור לעיל, אין לכך כל נפקות, שכן גם אם ייוולד לאחר 300 יום, עדיין צריכה להישמר לו זכות הירושה. פתרון זה מהווה התאמה למציאות עכשווית עגומה בה נתונה המדינה, שבה נשים משכלות בעלים בזמן הריונן או בתחילתו או בסופו, ואין צדק בכך שהילוד ינושל מזכויותיו לרשת את האב שמת.

 

בסעיף 3(ב) לחוק הירושה נקבע חריג להוראת סעיף 3(א) לחוק הירושה, אך גם חריג זה איננו חל, כאשר מתברר שההיריון החל אחרי מות המוריש. בהוראת סעיף 3(ב) לחוק הירושה הביע המחוקק בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים את רצונו, שלא יהיה ניתן להוריש למי שטרם נולד בעת פטירת המוריש, או למי שטרם החלה הורתו בעת הפטירה.

 

לתשומת-ליבנו, כי הוראות מיוחדות נקבעו בסעיף 4 לחוק הירושה, לגבי כשרות של תאגידים לרשת, ואף בהן קיימת הגבלה של זמן, שבו צריך התאגיד להיעשות כשר לזכות בנכסים.

 

הוראת סעיף 3 לחוק הירושה, הנמצאת בפרק "הוראות כלליות", חלות הן על ירושה על-פי דין והן על ירושה על-פי צוואה.

 

ב- ת"א (שלום יר') 8768/04 {לטיפה חסן אחמד נ' עארף עארף עלווי, תק-של 2008(3), 515, 522 (2008)} נדונה השאלה האם עובר יכול לרכוש מעמד של דייר מוגן.

 

בית-המשפט קבע {ובשים-לב כי הערעור על פסק-דין הנ"ל התקבל וכפי שיפורט להלן} כי בנסיבות המקרה בהן הנתבע גר למעשה בדירה כעובר ברחם אימו, ואולם לא יצא לאוויר העולם לפני פטירת האב {הדייר המקורי} כתוצאה מכך שהאב נרצח בפיגוע רצחני יש להחיל עליו את הגנת החוק ולהתייחס אל הנתבע כבנו של הדייר המקורי שכן, במהלך החיים הרגיל {אילולא רציחת האב} היה הבן נולד בדירה וחי בה עד היום.

 

עוד נקבע כי פרשנות זאת מתיישבת עם תכלית החוק. החוק נועד להגן על ילדי התובע וברור שבמקרה דנן אין לקפח את העובר ו/או להעדיף את ילדיו האחרים של השוכר המקורי על פניו.

 

על-אף האמור לעיל, בית-המשפט ב- רע"א 7575/09 {עארף עארף עלווי נ' לטיפה חסן אחמד ואח', פורסם באתר האינטרנט נבו (2010)} קיבל את הערעור וקבע כי עובר אינו יכול לרכוש זכויות {ראה סעיף 1 לחוק הכשרות המשפטית} שכן "זכויותיו וחובותיו" של אדם "מתגבשות רק עם לידתו" {ע"א 413/80 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(3), 57 (1981)}.

 

מכאן, "שאין מקנים זכות למי שעוד לא בא לעולם" {ע"א 181/74 אינזל נ' קוגלמס, פ"ד כט(1), 663 (1974)}, בוודאי שאין הוא קונה זכויות לעצמו - בכלל אלה גם זכות הדיירות המוגנת.

 

כלומר, בית-המשפט בפרשת עארף עלווי קבע כי לעובר אין הכשרות המשפטית הנדרשת כדי לרכוש זכות של דייר מוגן.

 

3. אין נפקא מינה אם בשעת לידתו היו הוריו נשואים זה לזה, ואם לא - סעיף 3(ג) לחוק

הוראת סעיף 3(ג) לחוק הירושה קובעת כי לעניין זכויות הירושה של ילד, אין נפקא מינה, אם בשעת לידתו היו שני הוריו נשואים זה לזו.

 

הוראת סעיף 3(ג) לחוק הירושה קובעת כי במישור הפורמאלי, הגדרת סעיף 3(ג) לחוק הירושה איננה רלבנטית לגבי מזונות מן העזבון שכן, היא חלה לעניין זכויות הירושה.