כאשר מכחיש הנתבע את חתימתו על השטר, על התובע מוטל הנטל להוכיח את אמיתות החתימה

מאת: עו"ד שלומי נרקיס

סעיף 22(א) לפקודת השטרות קובע, כי לא קמה חבות על-פי שטר ללא חתימה וכאשר עולה טענה בדבר זיוף חתימה או חתימה בהיעדר הרשאה, לא ניתן לרכוש מכוחה של חתימה זו זכות להחזיק בשטר או לאכוף פירעונו, כאמור בסעיף 23(א) לפקודת השטרות.

כאשר מכחיש הנתבע את חתימתו על השטר, על התובע מוטל נטל השכנוע להוכיח את אמיתות החתימה, מכוח הכלל הידוע כי "המוציא מחברו עליו הראיה".

במילים אחרות, כאשר טוען הנתבע כי חתימתו זוייפה, לא עליו נטל ההוכחה, כי אם על התובע. התובע הוא זה אשר צריך להפריך את טענת הזיוף והוא זה אשר צריך להוכיח שהנתבע הוא זה שאכן חתם על השטר.

חתימתו של מושך יוצרת את השיק, אולם, במקרה וחתימת המושך, זוייפה, ניתן יהא לומר כי מבחינת התובע, האוחז בשיק, אין למסמך כל נפקות, שכן, "באין חתימה אמיתית - אין מסמך".

טענה בדבר זיוף החתימה או חתימה בלא הרשאה, הינה טענת הגנה מובהקת כנגד שטר שכאמור העיקרון הבסיסי בדיני שטרות הוא כי חבות שיטרית איננה ליכולה לקום בלא חתימה.

טענה זו יש לפרט בבקשת רשות להתגונן, כדבעי.

כדי לבדוק את אמיתותה של החתימה, על בית-המשפט להעביר את הדיון בבקשת הרשות להתגונן לדיון בפסים רגילים, שכן בדיון בבקשת רשות להתגונן נשאלת השאלה האם יש למבקש הגנה ולו בדוחק, ואין נכנסים לעובי הקורה ביחסים בין הצדדים. 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד שלומי נרקיס. אין להעתיק ו/או להפיץ תכנים ו/או קטעים ממאמר זה, בכל צורה שהיא הן דרך אמצעי אלקטרוני ומכני, לרבות צילום, הקלטה, הקלדה וכיו"ב ללא אישור של עו"ד שלומי נרקיס מראש ובכתב.