"תניית סילוקין" בצוואה

מאת: שלומי נרקיס, עו"ד ונוטריון

בין השיקולים השונים שיש לקחתם בחשבון לעניין בחינת תוקפה של תניית סילוקין שקבע המצווה שניתן למצוא: כיבוד רצונו של המצווה; הגנה על אינטרסים היקרים למצווה כגון: שלום המשפחה, שמו הטוב; עידוד פשרות בין היורשים ובין הזוכים השונים והרצון שיסדירו את ענייניהם בהסכמה ובהבנה, כדי שענייניו הפרטיים של המצווה וענייניהם של בני משפחתו ויקיריו - לא ייחשפו בהתדיינות בבתי-המשפט. כלומר, תניית הסילוקין באה לשמור על רצון המצווה ועל שמירת התא המשפחתי.

ואולם, יכול שתהיה מערכת נוגדת של שיקולים שיצדיקו ביטול תניית סילוקין שנקבעה בצוואה כגון: הרתעת מתנגדים מלפנות לבית-המשפט, העלולה להביא למתן תוקף לצוואה שאינה משקפת את רצונו האמיתי של המצווה. תניה כאמור גם עלולה להביא לחסימת הנגישות לבית-המשפט, אף של מתנגד "פוטנציאלי תם-לב" בשל חששו מחשיפת אי-החוקיות, שמא יסולק מן הירושה, אם טענתו תידחה.

לסיכום, תניית סילוקין זו {הנקראת גם "תניית אי-תקיפה"}, כשלעצמה, אינה בטלה מאליה ויש ליתן לה תוקף מכוח הטעמים התומכים בה. על-כן, אם יורש על-פי צוואה מתנגד לקיימה בטענת סרק - טענה שיש בה משום בחינת עקימת הכתוב, בחינת קראו ליום לילה וללילה יום ושלא בתום-לב, יש מקום לקיים את האמור בתניה.

זאת ועוד. מלבד תניית סילוקין מסוג "אי-תקיפה" כמפורט לעיל, דיני הירושה מכירים גם בתניית סילוקין מסוג "אי-תביעה" המכוונת כנגד תקיפתה של מסת העזבון. תניה זו, שקובע המצווה בצוואתו, מורה כי מי שיפעל לסיכול ביצועה של הצוואה יאבד את הזכויות שהוענקו לו על-פיה.