האם ניתן לבטל את זכות הירושה של הידוע/ה בציבור מכוח הסכם בלבד ושלא על דרך צוואה?

מאת: שלומי נרקיס, עו"ד ונוטריון

במאמר זה - עורך דין לצוואה שלומי נרקיס ידון ביחס בין זכות הירושה של הידוע/ה בציבור היונקת את מעמדה מכוח הדין לבין שלילת הזכות לרשת מכוח הסכם בלבד ושלא על דרך צוואה.

 

1. מבוא

סעיף 55 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 קובע כדלקמן:

 

"55. מעין צוואה

איש ואישה החיים חיי משפחה במשק בית משותף אך אינם נשואים זה לזה, ומת אחד מהם ובשעת מותו אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר, רואים את הנשאר בחיים כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה, והוא כשאין הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש."

 

מטרתו של סעיף 55 לחוק הירושה היתה להשוות את מעמדו של הידוע בציבור למעמדו של בן הזוג הנשוי ככל שמדובר בזכות הירושה על-פי דין.

 

אם עומד בן הזוג בדרישות ובתנאי סעיף 55 לחוק הירושה, אזי מתייחס אליו המחוקק כאילו היה בן זוג נשוי לכל דבר ועניין.

 

ארבעה הם היסודות העובדתיים שעל ידועים בציבור להוכיח על-מנת להיכנס בדלתו של סעיף 55 לחוק הירושה:

 

היסוד הראשון. הצדדים חיו חיי משפחה - יחסים אינטימיים כשל בעל ואישה המושתתים על אותו יחס של חיבה ואהבה, מסירות ונאמנות, המראה שקשרו גורלם זה בזו.

 

היסוד השני. הצדדים קיימו משק בית משותף - לא סתם משק בית משותף מתוך צורך אישי, נוחות, כדאיות כספית או סידור ענייני. השיתוף במקום המגורים, האכילה, השתייה, הלינה, ההלבשה ושאר הצרכים שאדם נזקק להם בימינו-אנו בחיי יום-יום, צריכים להיות פועל יוצא טבעי מחיי המשפחה המשותפים, כנהוג וכמקובל בין בעל ואישה הדבקים אחד בשני בקשר של גורל חיים, כאשר כל אחד מבני הזוג מקבל את הדרוש לו ותורם, אם מכספו ואם מטרחתו ועמלו, את חלקו כפי יכולתו ואפשרויותיו.

 

היסוד השלישי. בני הזוג אינם נשואים. כלומר, בשעת הפטירה אף אחד מהם לא היה נשוי לאדם אחר. 

 

היסוד הרביעי. אין הוראה אחרת מפורשת או משתמעת בצוואה של המוריש.

 

זאת ועוד. חמישה מאפיינים עיקריים מביאים את בת הזוג תחת כנפי "ידועה בציבור" לצורך ירושה:

 

ההיבט האינטימי. יחסי אישות בין בני הזוג. היבט זה נכלל בפרמטר הראשון של "חיי משפחה" בסעיף 55 לחוק הירושה.

 

ההיבט האמוציונאלי. שהשניים רואים עצמם כבני זוג להבדיל מהשאלה כיצד הקשר ביניהם נראה כלפי חוץ. גם מאפיין זה נכלל בפרמטר הראשון של "חיי משפחה" בסעיף 55 לחוק הירושה.

 

ההיבט הכלכלי. משק בית משותף. הפרמטר השני שנדרש בסעיף 55 לחוק הירושה.

 

כוונת קביעות. כוונה לקשירת קשר קבע. מאפיין זה נכלל בפרמטר הראשון של "חיי משפחה" בסעיף 55 לחוק הירושה.

 

היבט הכשירות. בני הזוג אינם נשואים לאחר. הפרמטר השלישי שנדרש בסעיף 55 לחוק הירושה {ב- עמ"ש (מחוזי ת"א) 38845-10-12 ל' א' ואח' נ' א' ר' ואח', טרם פורסם (07.01.15) בית-המשפט קבע כי  המחוקק בסעיף 55 לחוק הירושה, בחר להתייחס למי שאינו נשוי, אולם מקיים את אותה מערכת יחסים הנמנית באותו הסעיף, ולראות בבני הזוג שכאלו כאילו היו נשואים לעניין הירושה, ובהתאם להוראות שבסעיף 11 לחוק הירושה}.

 

יוער, כי בחינת קיום התנאים תיעשה על-פי קריטריונים סובייקטיבים. כלומר, כיצד ראו בני הזוג, האיש והאישה, את מערכת היחסים שביניהם. כל מקרה נבחן בהתאם לנסיבות, מתוך ראיה כוללת של העובדות וסקירת היחסים על-פי מרכיבים שונים ומאפיינים המתקיימים בהם. תנאים אלה, הינם תנאים מהותיים ולא ראייתיים בלבד.

 

בשל המשקל הרב שניתן בפסיקת בתי-המשפט לתפיסה הסובייקטיבית של יחסי בני הזוג בינם לבין עצמם, לעומת מה שמשתקף כלפי חוץ בעיני הבריות, ניתן להסתייע מבחינה ראייתית בעדותם של בני הזוג - כששניהם בחיים - בכל הנוגע לתפיסתם את מערכת היחסים ביניהם ובמקרה של מות אחד מהם בעדותו של בן הזוג הנותר בחיים.

 

בתביעה נגד עזבון כשבן הזוג השני איננו עוד בחיים ולא ניתן לשמוע את גרסתו. לכן, יש לנהוג זהירות מרובה בעדותו של הנשאר בחיים ולדרוש סיוע בלתי-תלוי וללא דופי התומך בגירסתו.

 

צא ולמד, מטבע הלשון "חיי משפחה במשק בית משותף" אינם רק מגורים משותפים, טיפול פיזי או סיפוק מיני, אלא חיים של אחדות ושותפות גורל של שניים החיים יחד לא בשל שיקולי נוחות או כדאיות כספית אלא מתוך צורך אישי פנימי המאחד אותם ואת גורלם {ע"א 1751/90 לוינסון נ' האפוטרופוס הכללי, תק-על 93(3), 64 (1993)}.

 

ראוי להעיר כי בניגוד למה שסברו בעבר, אין צריך להוכיח כי הציבור ידע או סבר בטעות לחשוב שמדובר בבעל ואישה נשואים {בג"צ 243/71 אייזיק נ' שר הפנים, פ"ד כו(2), 33 (1972); ע"א 481/73 רוזנברג נ' שטסל, פ"ד כט(1), 505 (1974)}.

 

יסודות סעיף 55 לחוק הירושה צריך שיתקיימו בבני הזוג עד יום פטירתו של המוריש, או בסמוך לפטירתו, ממש ערב פטירתו ואין די בקשר שהיה בעבר, גם אם הסתיים ימים ספורים טרם הפטירה {ת"א (ח'י) 150/98 חבר נ' קרן הגימלאות של חברי "אגד", תק-מח 2000(2), 1180 (2000); ע"א 235/72 בירנבאום נ' עזבון לוין, פ"ד כז(1), 645 (1973); עז' (ת"א-יפו) 100660/03 עזבון המנוח ש' שפ' ז"ל נ' האפוטרופוס הכללי, תק-מש 2004(4), 441 (2004)}.

 

יודגש, כי נטל השכנוע להוכחת קיומם של היסודות שמנינו לעיל, במערכת היחסים בין הידוע בציבור למנוחה בתקופה הרלבנטית, מוטל כל כולו על הידוע בציבור וזאת בהתאם לכלל "המוציא מחברו עליו הראיה".

 

כאשר מוגשת התנגדות למתן צו ירושה בבית-הדין הרבני, בטענה כי המתנגדת הינה "ידועה בציבור" של המנוח, אין בית-הדין הרבני מוסמך לדון בשאלה העובדתית אם אכן מתקיימים במתנגדת התנאים המנויים בסעיף 55 לחוק הירושה, כל עוד לא הסכימה המתנגדת כי בית-הדין הרבני עצמו ידון בשאלה זו {בג"צ 4122/02 בת חן גרוני נ' בית-הדין הרבני הגדול ירושלים, פ"ד נז(1), 537 (2002); תיק מס' 835722-2 (רבני) פלונית נ' אלמוני, תק-רב 2011(1), 56 (2011)}.

 

בסעיף 55 לחוק הירושה, המחוקק השתמש במילים "איש ואישה". המחוקק לא רצה להגביל את סמכותו של בית-המשפט לענייני משפחה רק לבני זוג דו-מיניים. המילים "איש ואישה" שבסעיף 55 לחוק הירושה, פורשו על-ידי בית-המשפט ב- ע"א (נצ') 3245/03 ע.מ. נ' היועץ המשפטי לממשלה במשרד האפוטרופוס, תק-מח 2004(4), 2532 (2004)}, כחלים גם על בני זוג חד-מיני.

 

בן הזוג החד-מיני, שנשאר בחיים זכה בעזבונו של בן זוגו החד-מיני שנפטר, "כאילו המוריש ציווה לו מה שהנשאר בחיים היה מקבל בירושה על-פי דין אילו היו נשואים זה לזה", כאמור בסעיף 55 לחוק הירושה {תמ"ש (ת"א-יפו) 6960/03 ק' צ. נ' מדינת ישראל - היועץ המשפטי לממשלה, תק-מש 2004(4), 250 (2004)}.

 

ב- תמ"ש (פ"ת) 9568-09-14 {מ' נ' עזבון המנוח י' ז"ל ואח' טרם פורסם (18.10.16)} נדונה השאלה מה הופך שני אנשים שמקיימים ביניהם קשר זוגי, לבני זוג לעניין חוק הירושה?

 

התובעת טענה, כי היא היתה ידועה בציבור של המנוח עד למועד פטירתו. התביעה דנן עוסקת בסעד הצהרתי כנגד העזבון ובנותיו של המנוח, שיכיר בתובעת ככזו ויאפשר לה, מכוח מעמדה זה, לקבל מחצית מעזבונו, בהתאם לחוק הירושה.

 

מנגד, הנתבעת טענה, כי המנוח היה נשואי לאימה, התגורר עם אימה וחי עימה בדירה משותפת עד שהחליטו להיפרד. לאחר הפרידה התגורר המנוח בגפו ואף שהיו לו בנות זוג מזדמנות, לא קיים עם מי מהן קשר זוגי, המגיע לכדי חיים משותפים של ידועים בציבור.

 

עוד נטען, כי הנתבעת לא פגשה מעולם את התובעת וודאי שזו לא הוצגה בפניה כבת זוגו של אביה המנוח.

 

בית-המשפט קבע, כי על-מנת שאישה תיחשב כבת זוג של מנוח לצורך קבלת זכויות על-פי חוק הירושה, עליה להוכיח כי הצדדים ניהלו חיי משפחה, כי חיו במשק בית משותף וכי אף אחד מהם לא היה נשוי לאחר.

 

בית-המשפט דחה את התביעה בקובעו, כי השתכנע כי התובעת היתה בת זוגו של המנוח לבילויים שונים, ייתכן כי לעיתים ישנה בביתו, וייתכן שהיו פעמים שהוא ישן עימה בבית הקשישה בה טיפלה. אפשר לומר שהיו ביניהם רגשות של חיבה, אהבה וידידות.

 

יחד-עם-זאת, לא ניתן לקבוע כי המנוח ראה בתובעת כבת זוגו לחיים וספק היה בעיני בית-המשפט אם היא ראתה בו ככזה, מצידה.

 

בית-המשפט לא התרשם, כי המנוח והתובעת ראו בעצמם כיחידה משפחתית אחת, או כי הסביבה ראתה בהם כך.

 

עוד נקבע, כי העובדה שהנתבעת צורפה כשותפה לחשבון הבנק של המנוח מחזקת אף היא את המסקנה כי לא היתה למנוח באותה עת בת זוג לחיים, כזו שראה בה אשתו, שהרי אם היתה לו בת זוג כזו, סביר להניח שהיה מצרף דווקא אותה לחשבונו, ולא את בתו.

 

בסיכומו-של-דבר, בית-המשפט לא קיבל את גרסת התובעת כי ניהלה עם המנוח מערכת יחסים של ידועים בציבור. בית-המשפט לא האמין לתובעת כי התגוררה יחד עם המנוח ואף לא האמין לטענת התובעת כי ניהלה עם המנוח משק בית משותף.

 

2. האם ניתן לבטל את זכות הירושה של הידוע/ה בציבור היונקת את מעמדה מהדין, מכוח הסכם בלבד ושלא על דרך צוואה?

2.1 עניין פלונית נ' פלונים

ב- ת"ע (ת"א) 50832-05-14 {פלונית נ' פלונים, טרם פורסם (14.10.16); ייקרא להלן: "עניין פלונית"} נדונה השאלה האם לאור בסעיף 11 להסכם בין המנוח והתובעת {ידועתו בציבור} סעיף 55 לחוק הירושה אינו חל?

 

במקרה הנדון, המנוח והתובעת קבעו בהסכם כי הצדדים אינם מעוניינים להיחשב כידועים בציבור וכי לפי סעיף 11 להסכם, סעיף 55 לחוק הירושה לא יחול עליהם. וכלשון סעיף 11 להסכם:

 

"11. פטירת מי מהצדדים

(א) מוסכם בין הצדדים כי אם אחד מהצדדים נפטר הרי שלא תהיה לצד השני כל זכות בירושה של הצד הנפטר אלא אם ישנה צוואה של הצד הנפטר המצווה אחרת וזאת לגבי נכסים שנצברו לפני חיי השיתוף בין הצדדים, ובמהלך חיי השיתוף בין הצדדים.

(ב) מוסכם בין הצדדים שסעיף 55 לחוק הירושה, התשכ"ה-1965 לא יחול על הצדדים בשום תנאי."

 

במקרה הנדון, התובעת טענה, כי יש ליתן צו ירושה לפי סעיף 55 לחוק הירושה מתוקף היותה ידועה בציבור של המנוח.

 

מנגד, הנתבעים טענו כי סעיף 11 להסכם שנערך בין התובעת למנוח קובע, כי סעיף 55 לחוק הירושה לא יחול על התובעת והמנוח, ולכן התובעת לא זכאית לקבל חלק מעזבון המנוח.

 

בית-המשפט, דחה את טענות הנתבעים, קיבל את טענות התובעת וקבע כדלקמן:

 

"120. יש לציין כי ההסכם שנערך בין הצדדים לא אושר על-ידי בית-המשפט ולא ניתן לו תוקף של פסק-דין.

 

121. כמו-כן, יש לציין כי אין בפני צוואה תקפה שנערכה על-ידי המנוח.

 

122. פסיקת בתי-המשפט בנושא זה קובעת כי לא ניתן לערוך הסכם הנוגע לירושת אדם בחייו אשר פוטר את הצדדים מתחולת הדין עליהם.

 

123. ב- תמ"ש 25786-06-10 ב' ט' נ' עזבון המנוח א' ט' ז"ל מפרטת כב' השופטת לוין את פסקי-הדין שעסקו בסוגיות דומות לזו שלנו והיא קובעת:

 

'לצד פסיקה זו נדרש לאחרונה בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע לשאלה האם הסכם ממון עשוי להוות 'צוואה' השוללת את זכותה של אלמנה לרשת את נכסי בן זוגה המנוח על-פי דין, או במילים אחרות, האם הסכם ממון 'גובר' על הסדרי ההורשה הקבועים בחוק הירושה (עמ"ש 28507-1010 א' צ' נ' א' מ' (11.09.11)). באותו פסק-דין נקבע בדעת רוב כי אין לקבל את העמדה כי הסכם ממון מהווה 'צוואה' או 'גובר על חוק הירושה'. וכך כותבת שם כב' השופטת צ' צפת:

 

'לטעמי, לא קיים כל 'מאבק' בין חוק יחסי ממון... לבין חוק הירושה, התשכ"ה-1965... באשר 'אין מלכות (חוק יחסי ממון) נוגעת בחברתה (חוק הירושה) אפילו כמלוא הנימה' (ברכות, מח, ב) - בעוד חוק יחסי ממון והסכמי ממון תוחמים ושולטים על היקף העזבון מכוח החיים המשותפים, לעת פקיעת הנישואין, הרי חוק הירושה קובע את זהות היורשים וחלוקת העזבון, בין הירושה על-פי דין ובין מכוח צוואה. במילים אחרות - חוק יחסי ממון שולט על מרחב חלוקת הנכסים בין בני זוג, לעת פקיעת החיים המשותפים ומכוח החיים המשותפים ואילו חוק הירושה שולט על מרחב חלוקת הנכסים שנותרו בעזבון המנוח לאחר החלוקה עקב החיים המשותפים...

 

איזון המשאבים לאחר פטירה, קובע את היקף העזבון - היינו - מהו הרכוש השייך לבן הזוג הנותר בחיים מכוחו עצמו, מכוח החיים המשותפים, בין על-פי ההסדר הקבוע בחוק יחסי ממון ובין על-פי הסדר שנקבע בהסכם בין בני הזוג. רכוש שקיבל בן הזוג הנותר בחיים עקב איזון משאבים, יגרע מהעזבון של בן הזוג הנפטר ויהיה שייך לנותר בחיים, אף אם אין לו זכות בעזבון (אם נניח למשל כי הודר בצוואה), או במילים אחרות, הסדר איזון המשאבים קובע את היקף העזבון אשר יחולק לזכאים לו על-פי חוק הירושה.'

 

לטעמי, אין סתירה בין העמדות השונות שהובעו בפסיקה. הקביעה כי אין בכוחו של הסכם ממון להדיר יורש מזכותו בירושה ונדרשת לכך צוואה, אינה מלמדת על עליונות חוק הירושה ועל כך שהסכם ממון הקובע חיובים לאחר פטירה בטל לנוכח סעיף 8 לחוק הירושה. דומה כי גם עמדת הרוב ב- עמ"ש 28507-10-10 מתיישב עם הקביעה כי הסכם ממון המסדיר זכויות וחיובים מכוח החייפ המשותפים (ואינו בבחינת תחליף לצוואה) הוא בעל תוקף מלא גם לאחר פטירת בן הזוג, גם אם לא עוגן בצוואה.

 

לטעמי, על יסוד ההלכות שהובאו והנימוקים שפורטו בהם, מתחייבת המסקנה כי יש תוקף להסכם ממון הכולל התחייבויות לגבי נכסי העזבון לתקופה שלאחר פטירת בן הזוג, זאת כל זמן שההסכם מבקש להסדיר את הזכויות והחיובים מכוח החיים המשותפים ואינו מתיימר להיות 'צוואה'. דומה כי הסכם כזה הוא הסכם בדבר נכסי העזבון ולא הסכם בדבר ירושה, כך שגם לפי הפירוש המצמצם שניתן בדין הכללי לסעיף 8(א) לחוק הירושה, ההסכם אינו בטל (ראה ע"א 682/74 יקותיאל נ' ברגמן, פ"ד כט(2), 757). הוא משפיע על היקף העזבון אך לא על זהות היורשים.'

ראו: תמ"ש 25786-06-10 ב' ט' עזבון המנוח א' ט' ז"ל, עמ' 13-12 לפסק-דינה של כב' השופטת גאולה לוין (09.10.12).

 

124. ב- בע"מ 7468/11 כב' השופט הנדל קובע את הדברים היפים לעניינו:

 

'דין הירושה הישראלי אינו מוכן להכיר בהסכמה בין שניים ביחס לגורל הירושה כלפי מי מהם.הסכם כזה בטל, לרבות האפשרות שצד אחד, למשל בן הזוג, יוותר על זכויותיו לרעהו. הגבלת חופש החוזים בגזרת דיני הירושה נועדה, כנראה, להרחיב בצורה ממשית את חופש המוריש להביע את רצונו. אומנם תיתכנה גישות משפטיות אחרות, אך המשפט הישראלי העלה על נס את הכלל לפיו יש לכבד את רצון המת. כבלי הסכם לעניין ירושה עתידית, יגבילו, בצורה ישירה או עקיפה, את יכולתו של המוריש לשנות מצוואתו...

 

ויתור על מסלול הצוואה תוך הענקת כוח להסכם ממון כתחליף לה אינו יוצא ידי חובתו מבחינה פורמאלית ועלול להגביר את אי-הוודאות וחוסר הביטחון בחתירה לתוצאה המקיימת את רצון המת. גם מנקודת מבטה של כוונת בני הזוג, אין להניח ככלל שהסכם ממון שנערך ביניהם נועד לשמש צוואה עבור כל אחד מהם במישור המעשי, על צד העורך הסכם ממון לדעת כי יהא עליו לערוך גם צוואה אם אין הוא מעוניין בחלוקת רכושו בהתאם לחוק הירושה. הנה לנו צידו השני של המטבע, לפיו הבחירה שלא לכתוב צוואה מותירה את החלוקה לירושה על-פי דין. כך בעניינו.'

 

ראו: בע"מ 7468/11 פלוני נ' אלמונית, עמ' 8-7 לפסק-דינו של כב' השופט הנדל (03.07.12).

 

מן האמור לעיל, עולה כי ישנה משמעות כבדת משקל לעובדה שהמנוח לא ערך צוואה. יש לציין בהקשר זה את עדותו של עורך-דין ב', שערך את ההסכם בין הצדדים, בה גם הוא מדגיש כי ההסכם שערך לצדדים אינו מהווה צוואה...

 

לאור פסיקת בתי-המשפט, על-אף סעיף 11 להסכם בין התובעת למנוח ולאור העובדה כי אין בפני צוואה אחרת של המנוח, אני קובעת כי אין מקום לראות את סעיף 11 להסכם כשולל את זכותה של התובעת לרשת את המנוח.

 

בנסיבות הללו יש לקבל את הבקשה לצו ירושה שהוגשה על-ידי התובעת.

 

אשר-על-כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, הבקשה לצו ירושה שהוגשה על-ידי התובעת מתקבלת, יורשיו של המנוח הם: התובעת מחצית, הנתבעים - מחצת ובחלקים שווים ביניהם..."

 

עניין פלונית שלעיל הגיע לפתחו של בית-המשפט המחוזי {עמ"ש (ת"א) 11700-12-16 פלונים (ש. א. ואח') נ' פלונית (ש.ט.), תק-מח 2018(4), 2123 (2018)}.

 

בית-המשפט המחוזי - בדעת רוב של שניים {כב' השופטים שאול שוחט ויונה אטדגי} ומנימוקים שונים למול דעת המיעוט {כב' השופטת יהודית שבח} קיבל את הערעור וקבע כי פלונית - הידועה בציבור - אינה יורשת את עזבון המנוח.

 

כב' השופטת יהודית שבח {דעת מיעוט} בדחותה את הערעור קבעה, בין השאר, כי לא ניתן לראות בהסכם שנערך על-ידי בני הזוג, בין אם בהקשר לעריכת הצוואה עצמה, ובין אם בהקשר לביטולה, את אותה "צוואה אחרת" הנדרשת בסעיף 55 לחוק.

 

כן, חזקה על בית-המשפט מצוות המחוקק המורה כי יש למצוא את ה"הוראה האחרת", בין אם מפורשת היא ובין אם משתמעת בצוואה שהשאיר המוריש. אם נקבעו בחוק הדרכים לעריכת צוואה, והצדדים ערכו מסמך בדרך אחרת - כי אז המסמך שהצדדים יצרו בדרך האחרת אינו יכול להיות צוואה.

 

במילים אחרות, אדם המבקש לערוך צוואה, יערוך אותה באחת הדרכים הקבועים בחוק לעריכת צוואות, שאם לא כן המסמך שיערוך לא יוכל להיחשב כצוואה.

 

עוד נקבע, כי כאשר הוראת חוק ברורה מעניקה למשיבה {ידועה בציבור} את הזכות להימנות על יורשי המנוח, כאשר גם הפסיקה מצדדת בכך, וכאשר אין מחלוקת כי המנוח לא ערך צוואה, לא קודמת ולא מבטלת, אין מקום לטענה מרחיקת הלכת לפיה רואים את המנוח כמי שערך בהסכם עליו חתם "מעין צוואה" המדירה את המשיבה, ידועתו בציבור מזה 22 שנה, מעזבונו.

 

כב' השופט שאול שוחט {בדעת רוב} קבע כי אין ולא יכולה להיות מחלוקת שהוראת סעיף 11 להסכם מבטלת את הזכיה המוענקת למשיבה בסעיף 55 לחוק הירושה ולמצער סותרת אותה.

 

כב' השופט שאול שוחט עסק בשאלה, בין השאר, האם הוראה הסעיף הנ"ל עונה כדי הוראה אחרת בצוואה? לטעמו, יש להשיב לשאלה זו בחיוב.

 

כב' השופט יונה אטדגי {בדעת רוב} סבר, בין השאר, כי סעיף 55 לחוק הירושה איננו שולל הסכמה הדדית ומשותפת של בני זוג ידועים בציבור שהם לא יירשו זה את זה.

 

אכן, סיפת סעיף 55 לחוק הירושה מונעת ממוריש לבטל את זכיית היורש בן/בת הזוג בירושה, אלא אם הדבר נעשה בדרך של צוואה, אך מדובר - כטבעה של צוואה - בפעולה חד-צדדית: רצונו של צד אחד לבטל את זכיית הצד האחר. פעולה זו מצויה עדיין בתחום דיני הירושה והצוואה.

 

דבר אחר הוא, כאשר שני בני הזוג מסכימים שלא להחיל עליהם את סעיף 55 לחוק הירושה. כאן מדובר בהסכמה חוזית הדדית. סיפת סעיף 55 לחוק הירושה איננה עוסקת בהסכמה חוזית הדדית, ולכן גם איננה שוללת אותה.

 

יודגש, כי ביום 31.10.18 הגישה פלונית {הידועה בציבור} בקשת רשות ערעור לבית-המשפט העליון {בע"מ 7762/18 פלונית נ' אלמונית ואח'}. בהתאם להחלטת בית-המשפט העליון מיום 19.12.18 התיק נקבע לדיון {ליום 13.06.19} בפני הרכב. ביום 05.05.19 ניתן פסק-דין המאשר הסדר גישור אליו הגיעו הצדדים ובמסגרתו פלונית {הידועה בציבור} קיבלה את דירת המגורים בה התגוררה עם המנוח טרם פטירתו לרבות מטלטליה וכשהיא נקיה מכל חוב מכל סוג שהוא.

 

2.2 עניין בלאו

בעניין בלאו {ע"א 1717/98 יוסף בלאו נ' אדית פוזש, פ"ד נד(4), 376 (07.09.00)} קבע כב' המשנה לנשיא ש' לוין כי:

 

"בנסיבות אלה מבקש אני להשאיר את פרשנות הדיבור 'צוואה' בסעיף 55 בצריך עיון."

 

גם כב' השופט ע' ר' זועבי בעניין בלאו שלעיל קבע:

 

"בלי לחוות דעה לגבי פרשנות סעיף 55 לחוק הירושה..."

 

מנגד, כב' השופט י' טירקל קבע בעניין בלאו שלעיל כי ביטול הזכות לרשת על-ידי המוריש, במפורש או במשתמע, חייב להיות בצוואה, ולא בדרך אחרת. מסקנה זו עולה מלשונה המפורשת של הסיפא של סעיף 55 לחוק הנוקטת לשון "צוואה שהשאיר המוריש". היא עולה גם מתכליתו של סעיף 55 לחוק שבא להשוות לעניין ירושה את מעמדם של בני זוג שלא היו נשואים למעמדם של בני זוג נשואים.

 

2.3 עניין בר נהור

בעניין בר נהור {ע"א 7021/93 אסתר בר נהור נ' אביטל אוסטרליץ ואח', פורסם באתר נבו (25.10.94)} בית-המשפט מפי הנשיא (כתוארו דאז) כב' השופט מ' שמגר {ובהסכמת כב' השופטים ד' לוין ו- ת' אור} קבע כדלקמן:

 

"1. ערעור על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו, אשר לפיו נדחתה תביעת מזונות מן העזבון שהתבססה על הוראותיו של סעיף 57(ג) לחוק הירושה...

 

2. בני הזוג ערכו הסכם אותו כינו 'הסכם ממון ושיתוף ברכוש' ובו, בין היתר, התניות הבאות:

 

'והואיל: ולמרות שהצדדים חיים יחד בחיים משותפים ומתגוררים תחת קורת גג אחת אין בכוונתם ליצור מצב משפטי של ידועים בציבור...'

 

בית-המשפט למד מן ההסכם על כוונה מוסכמת שלא להיחשב מן הבחינה המשפטית ל'ידועים בציבור'. אינני רואה צורך לנקוט עמדה בשאלה מה המשמעות המשפטית של הסכמה זו לצרכי סעיף 55 לחוק הירושה, התשכ"ה-195; לצרכי סעיף 57(ג) הנ"ל אין להסכמה האמורה משמעות משפטית, שהרי לא ניתן לשלול מראש, בהסכמה, מסקנה משפטית העולה מעובדות מוכחות, ומכל מקום, לא הכינוי המשפטי ההולם הוא הקובע בכגון דא, אלא קיום התנאים העובדתיים כנדרש בסעיף 57(ג) הנ"ל..."

 

2.4 עניין פלונית ואח' נ' אלמונית

בעניין פלונית {ע"מ (חי') 306/06 פלונית ואח' נ' אלמונית, תק-מח 2007(2), 10008 (13.06.07); ראה יחד עם בע"מ 7509/07 פלונית נ' פלונית ואח', תק-על 2008(3), 1687 (16.07.08) המפורט להלן} בית-משפט לענייני משפחה קבע כי המשיבה, בת זוגו של המנוח, שלא נישאה לו, תירש את מחצית העזבון מכוח סעיף 55 לחוק הירושה. על קביעה זו מלינות המערערות {בנותיו של המנוח}.

 

המשיבה היתה בת זוג של המנוח מאז שנת 1988 ועד לפטירתו ביום 25.03.03 {15 שנה}.

 

ביום 18.03.96, לאחר שחיו חיים משותפים מזה כשמונה שנים, חתמו המנוח והמשיבה על הסכם במטרה להסדיר את ענייני הרכוש ובין היתר את אשר ייעשה בעזבונם, לאחר מותו של מי מהם.

 

סעיף 6 להסכם בין הצדדים קבע:

 

"(א) מוסכם בין הצדדים כי כל ענייני הירושה שלהם יוסדרו בצוואות שהם יעשו, וכל צד ירש את משנהו רק בהתאם ובמידה והדבר יצויין מפורשות בצוואות כל צד. צד לא יהיה זכאי לרשת את הצד השני בירושה על-פי דין, אלא כאמור לעיל, על-פי צוואה בלבד.

(ב) שני הצדדים מצהירים שלאף אחד מהם לא תהיה זכות למזונות מעזבון הצד השני ומתחייבים שלאחר פטירת הצד השני לא יגישו תביעה למזונות נגד עזבון הנפטר. הזכויות היחידות שתהיינה לצד כלפי משנהו, תהיינה הזכויות שתצווינה בצוואה.

(ג)..."

 

המנוח לא השאיר אחריו צוואה.

 

בית-המשפט לענייני משפחה קבע, כי אין סעיף 6 להסכם מהווה הוראת צוואה ולכן, המשיבה נהנית מהוראות סעיף 55 לחוק הירושה והיא זכאית לרשת מחצית מעזבונו של המנוח.

 

בית-משפט המחוזי - כב' השופטת ש' שטמר {בדעת רוב}. אין להתערב בקביעה כי המשיבה הינה ידועתו בציבור של המנוח. עוד נקבע:

 

"19. הצדדים הפנו לשורה של פסקי-דין. אף מהם לא עולה כי הסוגיה הוכרעה על-ידי בית-המשפט העליון... מכאן נמצאנו למדים כי הפסיקה טרם הכריעה בשאלה האם הזכות לרשת על-פי סעיף 55 לחוק הירושה מתבטלת מכוחה של הוראה בצוואה דווקא או גם מכוח הוראה שניתנה בדרך אחרת, כגון הסכם."

 

לגישתה, תחושה מסויימת של צדק, המבוססת גם על עקרון של תום-לב בחוזים, בנסיבות המקרה, יובילו למסקנה כי הבנות יירשו ולא הידועה בציבור. הידועה בציבור התחייבה לשמור על הפרדה רכושית מלאה.

 

המנוח, שחזקה עליו כי היה מודע לכתוב בהסכם, לא טרח לכתוב צוואה כמובנה הרגיל, ככל הנראה מתוך הנחה שההסכם קובע את הזכויות הרכושיות של המשיבה ברכושו ובעזבונו.

 

כב' השופטת ש' שטמר סברה כי לשונו הברורה של הסעיף ואף התכלית שבו, מחייבים פרשנות שעל ההוראה להימצא בצוואה או שאפילו נמצאת היא במסמך שאינו כולו צוואה, הרי יש בו הוראה שהיא "צוואה" {להלן גם: "הוראה צוואתית"} הווה אומר, ההוראה עצמה היא בבחינת צוואה וממלאת את דרישות חוק הירושה לגבי צוואה.

 

אם נקבע, שההוראה בהסכם, איננה אלא תניה בהסכם, זאת ותו לו, הרי אין להתערב במסקנתו של בית-משפט קמא באשר לכך שהמשיבה תירש את המנוח. מנגד, אם נקבע כי ההוראה היא בבחינת "צוואה", שממלאת את תנאיו של חוק הירושה, יהיה על בית-המשפט לקבוע כי הבנות הן יורשותיו על-פי דין.

 

אין ספק כי הוראת צוואה יכולה לבוא גם בהסכם, ובתנאי שעולה כי הצד להסכם התכוון לראות בפיסקה או בתניה המורה כך, משום צוואה וכי תניה זו עומדת בהוראת חוק הירושה בדבר צוואה כשירה.

 

על-מנת לראות את סעיף 6 להסכם כהוראת צוואה, על הסעיף לעמוד בדרישותיו של סעיף 20 לחוק הירושה, כשאנו קוראים אותו יחד עם סעיף 25 לחוק הירושה.

 

לעמדתה של כב' השופטת ש' שטמר במקרה הנדון, סעיף 6 להסכם מכיל בתוכו, את מרכיבי היסוד הדרושים לצוואה בפני עדים: ההוראה כתובה בכתב, וההסכם, על ההוראה בדבר שלילת ירושתה של המשיבה, הובא בפני 2 עדים: עורכת-הדין שערכה ההסכם וביטאה בו את רצונו המלא של המנוח והמשיבה.

 

אשר לסעיף 8 לחוק הירושה. התניה שכל אחד מבני הזוג מתחייב שלא לרשת את בו זוגו - בטלה היא על-פי סעיף 8 לחוק הנ"ל. אולם סעיף 8 לחוק הירושה, אינו חל על החלק של הציווי וההורשה של כל אחד מבני הזוג, שבו הורה כל אחד מהם, כי אינו מוריש מאומה לבן הזוג האחר.

 

כב' השופטת י' וילנר {בדעת רוב}. ברי כי ההסכם אינו ממלא אחר הדרישות הפורמאליות של צוואה {דעה זו נוגדת את דעתה של כב' השופטת ש' שטמר}. אין הוא מנוסח בלשון צוואה, אין על גביו הצהרה של בני הזוג כי "זו צוואתם", והוא אינו נושא חתימת שני עדים המצהירים כי בני הזוג הצהירו בפניהם כי זו צוואתם וחתמו עליה בפניהם.

 

במחלוקת בין כב' השופטת ש' שטמר לכב' השופט י' כהן - דעתה של כב' השופטת י' וילנר כי יש לקבל את הערעור אם כי מטעמים שונים מטעמיה של כב' השופטת ש' שטמר.

 

כב' השופטת י' וילנר מתקשה לראות בהוראות ההסכם צוואה נוכח האמור לעיל ולנוכח הוראת סעיף 8 לחוק הירושה הקובע כי הסכם בדבר ירושתו של אדם בטל. 

 

לשיטתה, יש לקבוע כי הוראות ההסכם ובעיקר סעיף 6 שבו, מהוות פעולה ביטול "מעין הצוואה" שנקבעה בסעיף 55 לחוק הירושה.

 

הוראת הסעיף הרלבנטית הינה הוראת סעיף 36(א) לחוק הירושה {"ביטול צוואה" - ביטול צוואה על-ידי פעולת ביטול מפורשת}.

 

אין עשיית צוואה כביטול צוואה, ואין לדקדק בדרישות הצורניות הפורמאליות, במסמך המבטל צוואה, וזאת חרף הוראת סעיף 36 לחוק הירושה לפיו ביטול הצוואה ייעשה בדרך שעושים צוואה.

 

נוכח הגמשת הכללים והתנאים הפורמאליים צורניים במקרים של ביטול צוואה, מתקבלת לעיתים תוצאה של הכרה בפעולת ביטול צוואה תוך סטיה מלשונו המפורשת של החוק והכל במטרה למלא אחר חובת הנאמנות כלפי המוריש על-ידי כיבוד רצונו.

 

כב' השופטת י' וילנר מצטטת מתוך דנ"א 7818/00 לפיו "מקום שבוטלה הצוואה בתצהיר של המצווה שנערך בפני עד אחד, על בית-המשפט לבחון את האפשרות לרפא פגם זה ולקבוע האם יש ליתן תוקף לביטול הצוואה מכוח סעיף 25(א) לחוק".

 

עוד נקבע, כי המשיבה עצמה הגישה את ההסכם לבית-משפט קמא וביקשה להסתמך עליו לעניין היותה הידועה בציבור של המנוח.

 

הוראות ההסכם ברורות, הן כשלעצמן, מהוות פעולה הבאה לבטל את "מעין הצוואה" הקבועה בסעיף 55 לחוק הירושה. כב' השופטת י' וילנר הגיעה לכלל מסקנה כי במקרה הנדון פעולת ביטול מאין זו עונה על הדרישות לביטול צוואה שנקבעו בחוק ובפסיקה.

 

במקרה הנדון, ההסכם נחתם על-ידי המנוח והמשיבה - כמי שהיתה כצד להסכם וכעדה לפעולת ביטול "מעין הצוואה". מכאן, חסרה חתימה של עד נוסף כדרישת סעיף 20 לחוק הירושה. פגם זה ניתן לריפוי מכוח הוראת סעיף 25 לחוק הירושה וכפי שנקבע ב- דנ"א 7818/00 ובלבד שבית-המשפט השתכנע באמיתות רצונו של המת.

 

כב' השופטת י' וילנר סברה, כי יש לראות את סעיף 6(א) להסכם כ"פעולת ביטול מעין צוואה", ולא כצוואה, וכי אז אין תחולה לסעיף 8(א) לחוק הירושה, לעניין סעיף זה {להבדיל מיתר הסעיפים הנוגעים לוויתור על ירושה}.

 

יש טעם לפגם בהתנהגות המשיבה העלה כדי חוסר תום-לב, אשר אך שאינה חולקת על האוטנטיות של ההסכם, ומסתמכת עליו להוכחת היותה ידועה בציבור של המנוח, בוחרת היא להתנער ממנו בכל הנוגע לרצונו האמיתי של המנוח וכיבוד רצונו זה.

 

כב' השופט י' כהן {בדעת מיעוט}. כב' השופט י' כהן קבע כי חזקה עליו מצוות המחוקק המורה, כי יש למצוא את ה"הוראה האחרת", בין אם מפורשות היא ובין אם משתמעת, "בצוואה שהשאיר המוריש".

 

בסעיף 18 לחוק הירושה, מורה לנו המחוקק, כי צוואה "נעשית בכתב יד, בעדים, בפני רשות או בעל-פה". במקרה הנדון, אף לא אחת מהדרכים האלה התקיימו {עמדה הסותרת את עמדתה של כב' השופטת ש' שטמר}.

 

סעיף 6(א) לחוזה שנכרת בין הצדדים מדבר על הוראה בחוזה שעניינה ירושת אדם או ויתור על ירושתו, שנעשה בעוד המוריש בחיים. הגם שמדובר בסעיף הדדי, למשיבה ולמנוח כאחד, סעיף זה, עליו מבססות המערערות את ערעורן, הוא בטל, ומשבטל הוא - לא ניתן לבסס עליו דבר.

 

כב' השופט י' כהן מתייחס לדבריה של כב' השופטת י' וילנר: הקושי שבדבר הוא, שניתן לבטל צוואה רק "באחת הצורות לעריכת צוואה". כפי שהובהר, לעמדתו של כב' השופט י' כהן החוזה אינו מקיים אף לא אחת מהדרכים שנקבעו לעריכת צוואה, ועל-כן אינו יכול לבטל את תוקפה של הצוואה הסטטוטורית.

 

דווקא משום שמדובר בשני בני זוג שחיו ביחד משך תקופה בת 15 שנים וסעדו זו את זה בחוליים, ראוי במקרה הנדון להקפיד בדרישות הצורניות, ולהניח לטובת המשיבה, שאם המנוח היה באמת מבקש להדיר אותה מהירושה, היה עורך צוואה מדירה.

 

בעניין פלונית {בע"מ 7509/07 פלונית נ' פלונית ואח', תק-על 2008(3), 1687 (16.07.08); רשות ערעור על ע"מ (חי') 306/06 פלונית ואח' נ' אלמונית, תק-מח 2007(2), 10008 (13.06.07)} בית-המשפט העליון פסק לפי סעיף 79א לחוק בתי-המשפט וקבע - בלא ש"ייקוב הדין את ההר" - כי הידועה בציבור תירש את עזבון המנוח. 

 

יודגש, כי פסק-הדין ניתן על דרך הפשרה תוך שבית-המשפט לא נימק את הכרעתו ולא ניתן לדעת כיצד הגיע בית-המשפט העליון לתוצאה כי הידועה בציבור יורשת או מה הניע את בית-המשפט להחליט כפי שהחליט.

 

2.5 דעות מלומדים

כב' השופט שאול שוחט, נחום פינברג ויחזקאל פלומין גורסים בספרם {דיני ירושה ועזבון, מהדורה שביעית מורחבת ומעודכנת, התשע"ד-2014, עמ' 67}:

 

"משנקבע שאכן חיו המנוח ובת זוגו חיי משפחה בצוותא וניהלו משק בית משותף, כי אז נובעת מן העובדות האלה בלבד, ללא כל צורך בראיות נוספות, זכותו של בן הזוג כאשר בסעיף 55 לחוק... אין צורך להוכיח כי המנוח אכן התכוון שבת זוגו תירש אותו... בדומה לזכויות שאר היורשים על-פי דין, כפופה זכות הירושה של הידוע בציבור להוראות שקבע המוריש בצוואתו... סיפת סעיף 55 לחוק מתנה את זכות הירושה של ידועים בציבור 'כשאין הוראה אחרת מפורשת או משתמעת בצוואה שהשאיר המוריש'. הנטל להוכיח את חלותה של הסיפא הוא על מי שטוען לקיומה של 'הוראה האחרת'... הוראה בדבר ביטולה של הזכות לרשת על-ידי המוריש במפורש או במשתמע חייבת להיות בצוואה ואין די בהסכם שנחתם בין הידועים בציבור במהלך חייהם המשותפים..."

 

המלומד שמואל שילה, גורס בספרו {פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה-1965, כרך ראשון, עמ' 477-476}:

 

"נדמה שקביעת סעיף 55 ברורה, ועם כל הכבוד, פסקי-הדין שקבעו אחרת, בטעות יסודן. גם מדיניות המחוקק וגם לשון הסעיף מוכיחים זאת. ברור שכוונת המחוקק היתה להשוות את הידועים בציבור לנשואים כחוק, לעניין הזכות לרשת. לכן כפי שהצהרת בן זוג הנשוי כחוק כי איננו רוצה להוריש למי שזכאי לרשת אותו על-פי דין איננה מעלה או מורידה, וכל עוד לא כתב צוואה כחוק אין דבריו יכולים לגרוע מזכות אשתו לרשת אותו, אותו כלל צריך לחול, לדעתנו, גם כשמדובר בבני זוג על-פי סעיף 55. גם לשון סעיף 55 אומרת דברים בבירור: זכותו של הנשאר בחיים לרשת; הזכות פוקעת רק במקרה אחד והוא כשיש 'הוראה אחרת, מפורשת או משתמעת, בצוואה שהשאיר המוריש'."

 

בניגוד לדעתם של כב' השופט שאול שוחט ושמואל שילה, המלומד שחר ליפשיץ במאמרו {הסדרה חוזית של יחסי הממון בין בני זוג לעת מוות הון משפחתי א1 (ינואר 2014), עמ' 56; ייקרא להלן: "שחר ליפשיץ"} גורס:

 

"על רקע עמדתי העקרונית, אני סבור כי במקרים דוגמת ע"מ (חיפה) 306/06 ראוי לאמץ את עמדתה של השופטת וילנר הנכונה לראות בהוראה בהסכם ממון דוגמת הסעיף שציטטנו, הוראה המבטלת את מעין הצוואה שנערכה על-פי סעיף 55. למצער, כחלופה שניה ניתן לאמץ את עמדת השופטת שטמר הנכונה ליתן להוראות מדירות בהסכם ממון תוקף של הוראה צוואתית תוך פרשנות גמישה של סעיפים 20 ו- 25 לחוק הירושה העוסקים בדרישות הצורניות של דיני הצוואות. עם-זאת, על רקע העמימות בפסיקה בנושא, כפי שהצענו לעורכי-הדין המנסחים הסכמים בין בני זוג נשואים, גם לגבי הידועים בציבור אין להסתפק בשלילת אפשרות ההורשה בהסכם אלא להעמיד את בני הזוג על הצורך בעריכת צוואה משלימה..."

 

© כל הזכויות שמורות לעו"ד שלומי נרקיס. אין להעתיק ו/או להפיץ תכנים ו/או קטעים ממאמר זה, בכל צורה שהיא הן דרך אמצעי אלקטרוני ומכני, לרבות צילום, הקלטה, הקלדה וכיו"ב ללא אישור של עו"ד שלומי נרקיס מראש ובכתב.