האם אי-ציון דבר עיוורון המנוח בצוואה - מהווה פגם צורני?

מאת: שלומי נרקיס, עו"ד ונוטריון

ב- ת"ע 51286-08-17 {נ' י' נ' י' י', טרם פורסם (15.05.19)} עסקינן בצוואה בעדים.

המתנגדות טענו לשני פגמים צורניים לכאורה: האחד, אי-ציון דבר עיוורון המנוח בצוואה, וממילא טענת היא כי המנוח אכן היה עיוור בעת עשיית הצוואה. השני, שונות חתימת המנוח על פני הצוואה ביחס ליתר חתימותיו.

בית-המשפט דחה את שתי הטענות וזאת אף על סמך הנחה, כי אכן המנוח היה עיוור ודבר עיוורונו לא צויין בצוואה, וכן שחתימתו על פני הצוואה שונה מחתימותיו האחרות על פני מסמכים אחרים.

אשר לטענה האחרונה, המתנגדות לא טענו כי מדובר בזיוף החתימה, טענה שממילא נשללת נוכח עדויות עורכי-הדין א' ב' ו- א' א', אשר נכחו בעת עשיית הצוואה, עת עו"ד א' ב'. הוא אף אחד מהעדים, אשר אישרו בחתימתם על פני הצוואה, את עשייתה בידי המנוח.

טענת המתנגדות היא כי החתימה השונה מלמדת על הלחץ בו היה נתון המנוח ועל היעדר רצונו החופשי לחתום על הצוואה. משמע, לשיטת המתנגדות עצמן, אין מדובר בפגם צורני אלא בטענה שנועדה לתמוך בטענות בדבר פגמים מהותיים עליהן מבוססת התנגדותן - היעדר רצון חופשי של המנוח לעשות את הצוואה והלחץ הפסול או ההשפעה הבלתי-הוגנת מצד י' י' כלפי המנוח.

אשר לטענה באשר לאי-ציון דבר היותו של המנוח עיוור - בית-המשפט קבע כי כאשר הצוואה בעדים עסקינן אין דרישה צורנית לציין בצוואה לקות זו או אחרת של המנוח לרבות עיוורונו. זאת להבדיל מצוואה נוטריונית, שם דווקא קיימת דרישה צורנית לציון לקות כאמור בצוואה.

דומה איפוא, כי דווקא בטענתן זו של המתנגדות באשר לעיוורון המנוח, למצער מאז הוכר נכותו מפאת עיוורונו עוד קודם לעשיית הצוואה השניה - שומטות המתנגדות את הקרקע מתחת לטענתן, לפיה יש לקיים את הצוואה השניה.

עוד נקבע, כי הצוואה השניה היא כאמור צוואה נוטריונית לגביה חלות דרישות צורניות שונות מאשר אלו החלות לגבי הצוואה, היא כאמור צוואה בעדים. כאשר עסקינן בצוואה הנעשית בפני רשות, היא במקרה זה נוטריון, הרי שעל אופן אישור הצוואה חלים הכללים הצורניים שבתקנות הנוטריונים.

מקום בו לא ממלא האישור אחר איזו מתקנות הנוטריונים, הנדרשת בנסיבות העניין, הרי שבצוואה נפל פגם צורני. נפקותו של פגם צורני היא העברת נטל ההוכחה מהמתנגד לקיום הצוואה אל מבקש קיומה, שעליו להוכיח מעל לכל ספק שאכן עסקינן בצוואה המשקפת את רצון המצווה.

עוד נקבע:

"20. יחד עם האמור, על אף שאי-ציון עיוורון המנוח על פני הצוואה אינו מהווה פגם צורני הרי, שככל שהצוואה לא הוקראה לו, מקום בו היה באפשרותו לקראה - בין מחמת עיוורונו, ובין מחמת לקות אחרת - בפנינו פגם מהותי היורד לשורש הצוואה, באופן שאינו מאפשר את קיומה... לטעמי עלה בידי התובעים להוכיח, כי הצוואה אכן הוקראה למנוח והוא הבין את הכתוב בה.

21. לצרכי הדיון אניח, כי המנוח אכן היה עיוור, או למצער לקה בראייתו באופן שהקשה עליו, ואולי אף מנע ממנו לקרוא את הצוואה. זאת בהתחשב בתעודת העיוור שהוענקה למנוח עוד קודם לעשיית שתי צוואותיו האחרונות. הנחה זו אינה נקיה מספקות, שכן שנים מעורכי הדין שנכחו בעת חתימת המנוח על הצוואה... העידו כי לא נאמר להם דבר באשר ללקות ראייתו של המנוח, אך עת המנוח התבקש לחתום על הצוואה, חתם עליה היכן שהתבקש, ולא התעורר אצלם חשד, כי הוא עיוור - וכדברי עורך-הדין א' א' - המנוח הסתכל על הצוואה וידע לחתום במקום המיועד לחתימתו כאשר "אף אחד לא כיוון אותו דווקא לפס"... גם המטפל האישי של המנוח - א' ל' - העיד בעדותו המוקדמת... כי המנוח "לא היה רואה כמעט לגמרי", אם כי "בספר התורה הוא היה קורא, באותיות קטנות לא"... בין כך ובין כך עורך-הדין א' א', שניהל לדבריו את מעמד חתימת הצוואה במשרדו של עורך-דין מ' ב' ש', העיד מפורשות, כי הקריא למנוח את הצוואה, על-מנת לוודא כי הוא מבין על מה הוא חותם..."

© כל הזכויות שמורות לעו"ד שלומי נרקיס. אין להעתיק ו/או להפיץ תכנים ו/או קטעים ממאמר זה, בכל צורה שהיא הן דרך אמצעי אלקטרוני ומכני, לרבות צילום, הקלטה, הקלדה וכיו"ב ללא אישור של עו"ד שלומי נרקיס מראש ובכתב.